לכבוד
מר מאיר שטרית
שר המשפטים
רח` צאלח א-דין 29
ירושלים
א` נ`,
הנדון: הוראה שלא למנות סניגורים והפסקת תשלומים לסניגוריה הציבורית
הובא לידיעתנו, כי מנכ"ל משרד המשפטים הורה לסניגוריה הציבורית להימנע ממינוי סניגורים חיצוניים לייצוג חשודים ונאשמים, וכן הופסקה בפועל העברת כספים לסניגוריה הציבורית, הנחוצים לתשלום שכר טרחתם של הסניגורים החיצוניים. הוראה זו ניתנה בשל החריגה מתקציבה המאושר של הסניגוריה הציבורית לשנת 2001. משמעותה היא שיתוק פעולתה של הסניגוריה הציבורית, שכן הסניגורים החיצוניים מייצגים את רובם המכריע של החשודים והנאשמים, הזכאים על פי חוק הסניגוריה הציבורית לייצוג בידי סניגור ציבורי. קבוצת הזכאים לייצוג בידי סניגור ציבורי כוללת נאשמים, העומדים לדין בעבירה שעונשה 10 שנות מאסר ומעלה (הזכאים לייצוג ללא תלות באמצעיהם הכספיים), נאשמים מחוסרי אמצעים בעבירות שעונשן פחות מ- 10 שנות מאסר (כאשר על פי צו של שר המשפטים משנת 1996, נאשמים מחוסרי אמצעים בעבירה, שהעונש הקבוע בצדה פחות מחמש שנות מאסר, אינם זכאים למינוי סניגור ציבורי כעניין שבחובה), קטינים, נאשמים שהמדינה מבקשת לעוצרם עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם (ללא תלות באמצעיהם הכספיים), עצורים מחוסרי אמצעים לפני הגשת כתב אישום, וכן נאשמים אחרים, אשר בית המשפט הורה על מינוי סניגור ציבורי לייצגם לאחר שמצא, על פי סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית, כי אותו נאשם "אינו יכול לנהל משפט כשהנאשם אינו מיוצג".
אם אמנם ניתנה הוראה לסניגוריה הציבורית להימנע ממינוי סניגורים חיצוניים, הוראה זו נגועה, לדעתנו, באי חוקיות. זכאותם של חשודים ונאשמים לייצוג בידי סניגור ציבורי אינה נתונה לשיקול דעתו של מנכ"ל משרד המשפטים. יתרה מכך; היא אף אינה נתונה לשיקול דעתה של הסניגוריה הציבורית. חוק הסניגוריה הציבורית הוא שקובע את זכאותם לייצוג של עצורים ונאשמים על פי אמות המידה הקבועות בו. סעיף 1(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית קובע, כי "הסניגוריה הציבורית תעניק ייצוג משפטי בהליכים פליליים לזכאים לכך לפי חוק זה." הסניגוריה הציבורית אינה מוסמכת, לפיכך, לדחות בקשה של חשוד או נאשם, הזכאי לייצוג מכוח החוק. היא אינה מוסמכת, כמו-כן, להמרות את פיו של בית המשפט, אשר הורה על מינוי סניגור ציבורי לנאשם מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 18(ב) לחוק, ולהימנע ממינוי סניגור. ההוראה להימנע ממינוי סניגורים חיצוניים לנאשם אף אינה עולה בקנה אחד עם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מחודש אפריל 2000, המיושמת באופן ניסיוני במספר לשכות תביעה משטרתיות, שלפיה התביעה צריכה לפנות מיוזמתה לבית המשפט בבקשה למינוי סניגור לנאשם לא מיוצג, שאין לגביו חובת מינוי סניגור מכוח החוק, אם בכוונתה לבקש מבית המשפט עונש של מאסר בפועל. הנחייה זו ניתנה בעקבות עתירה לבג"צ שהגשנו בדרישה להרחיב את הזכות לייצוג על ידי סניגור ציבורי (בג"צ 3823/99).
זכותו של נאשם להיות מיוצג על ידי סניגור היא זכות חוקתית. היא חיונית כדי לקיים הליך הוגן. נאשם ממוצע חסר את הידע המקצועי ואת המיומנות הנחוצה כדי להגן על עצמו. היעדר ייצוג "…מעורר סוגיה קשה וחמורה המעיבה במידה מסוימת על מראית פני עשיית הצדק בהליכים פליליים ומדגישה את התחושה כי במקרים לא מועטים ניצב נאשם אובד עצות בפני בית המשפט באין לו היכולת והכישורים להתמודד מול התביעה בכוחות עצמו" (מדינת ישראל נ` אברג`יל, פ"ד מד(4) עמ` 206-207). בנוסף, הופעה ללא ייצוג יוצרת חוסר איזון בין הצדדים ופוגעת בתפקודה של השיטה האדברסרית. לא בכדי היעדר ייצוג של נאשם, שהיה זכאי לייצוג בידי סניגור מטעם המדינה, הוכר על ידי בית המשפט העליון כטעם מספיק כשלעצמו לביטול הכרעת דינו של בית המשפט.
גם לאחר חקיקת חוק הסניגוריה הציבורית, מדינת ישראל מפגרת בהרבה אחר מדינות המערב האחרות בהיקף הייצוג שהיא מספקת לחשודים ולנאשמים בלתי מיוצגים. ואכן, בית המשפט העליון הביע בעבר את דעתו שלפיה "…ראוי היה, ש…תינתן האפשרות לכל נאשם, או לכל נאשם המובא לדין בעבירה שהיא פשע או עוון, לזכות לשירותיו של סניגור…" (עניין אברג`יל, עמ` 207). המדינה, החושפת אדם לסיכון של הרשעה וענישה באמצעות הגשת כתב אישום, מחויבת לתת לו, יחד עם זאת, את הכלים הנחוצים כדי להתמודד עם ההאשמות כנגדו. סיכוייו של הנאשם לצאת זכאי בדינו או לקבל עונש, המביא בחשבון גם נסיבות מקלות, אינם צריכים להיות תלויים באמצעיו הכספיים. דא עקא, היקף זכאותם של חשודים ונאשמים לייצוג בידי סניגור ציבורי רחוק עדיין ממצב אידיאלי זה. עתה, באמצעות ההוראה לסניגוריה הציבורית להימנע ממינוי סניגורים חיצוניים, מבקשים לגזול גם מעט זה ולמנוע כמעט לחלוטין מחשודים ומנאשמים ייצוג בידי סניגור ציבורי.
ההוראה לסניגוריה הציבורית להימנע ממינוי סניגורים חיצוניים אינה עולה בקנה אחד לא עם חשיבות הזכות לייצוג בידי סניגור ולא עם הוראות חוק הסניגוריה הציבורית גופו. כל עוד עומד חוק הסניגוריה הציבורית בתוקפו, המדינה אינה רשאית להחליט כראות עיניה שלא להעניק לחשודים ולנאשמים, הזכאים לכך מכוח החוק, ייצוג בידי סניגור ציבורי. שום נימוק תקציבי אינו יכול לגבור על חובתה של המדינה הקבועה בחוק למנות סניגור ציבורי לאותם חשודים ונאשמים.
בית המשפט העליון הדגיש לא אחת, כי זכויות האדם עולות כסף, וכי שיקולים תקציביים אינם טעם, המצדיק פגיעה בזכויות אדם. המדינה צריכה להתאים את תקציבה של הסניגוריה הציבורית לצרכים של חשודים ונאשמים (שרובם המכריע מחוסרי אמצעים), הזכאים מכוח החוק לייצוג על ידי סניגור ציבורי, ולהקצות את המשאבים הנדרשים לצורך זה. אי הקצאת המשאבים הנדרשים לתשלום שכרם של סניגורים ציבוריים חיצוניים משמעותה היא התנערות המדינה מחובתה החוקית למנות סניגור ציבורי לחשודים ולנאשמים הזכאים לכך, והפיכתה של המדינה, ושל הסניגוריה הציבורית בכלל זה, למפרת חוק.
ההוראה שלא למנות סניגורים ציבוריים תגרום לפגיעה קשה בזכות הייצוג ובזכות להליך הוגן של מספר עצום של עצורים ונאשמים, ותגרום להם עינוי דין. היא אף תגרום לשיבוש קשה ביותר בפעולת בתי המשפט, שלא יוכלו לדון בתיקים, בהם קיימת חובת מינוי סניגור לנאשם. כמו כן הפסקת התשלומים לסניגורים גורמת לפגיעה קשה בפרנסתם של עורכי דין לא מעטים, שעיקר הכנסתם מבוסס על תיקי הסניגוריה.
לאור האמור, נבקשך להורות לאלתר על ביטול ההוראה לסניגוריה הציבורית להימנע ממינוי סניגורים חיצוניים וכן לדאוג להעברת הכספים הנדרשים לצורך ייצוגם של חשודים ונאשמים, הזכאים לכך על פי חוק הסניגוריה הציבורית.
בכבוד רב,
רינת קיטאי, עו"ד
דן יקיר, עו"ד
היועץ המשפטי
