לילה מרגלית
פרסום דו"ח המבקר אודות האזנות הסתר בפרשת רמון, מספק הזדמנות לשאול אם היינו יכולים לסמוך על מערכת אכיפת החוק, שתגיע לחקר האמת ותאפשר לנו להוכיח את חפותנו, במקרה שהיינו נחשדים בעבירה שלא ביצענו. האם במערכת המשפט קיימים מנגנוני פיקוח ובקרה מספקים כדי למנוע עיוותי דין ולהבטיח משפט הוגן? למרבה הצער, נראה שהתשובה איננה מעודדת.
דו"ח המבקר חשף כי בלא פחות מ-99% מהמקרים, בתי המשפט מאשרים בקשות להאזנות סתר. משמע: בתי המשפט לא פועלים בביקורתיות מספקת כלפי בקשות המשטרה. אולם יש בכך גם דוגמא קשה לאופן שבו הליכים המתקיימים במעמד צד אחד, תוך שמיעת המשטרה בלבד, מובילים בהכרח לתוצאות מוטות.
במובן זה הליך הביקורת השיפוטית על בקשות להאזנת סתר אינו שונה באופן מהותי משלל הליכים נוספים, המאפשרים נקיטת צעדים מרחיקי לכת נגד אזרחים על סמך דיונים חד צדדיים הנסמכים על חומר חסוי: מעצר חשוד לצורכי חקירה, מניעת זכותו להיפגש עם עורך דין, מעצר מינהלי, שלילת אזרחות ועוד ועוד. נתוני האזנת הסתר צריכים לשמש בהקשר זה תזכורת נוספת לכך שגם שופטים עם הכוונות הטובות ביותר אינם יכולים לפקח כראוי על רשויות אכיפת החוק, כשההליך המתקיים בפניהם איננו שוויוני או הוגן.
נתונים קשים אלה מתקשרים לאחוזי ההרשעות המדאיגים בארץ. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנים 2005-2006 לא פחות מ-99.9% מהתיקים שנוהלו בבתי המשפט בארץ הסתיימו בהרשעת הנאשם. אמנם נתונים אלה לא כוללים את המקרים בהם התביעה נמנעה מהגשת כתב אישום או השתכנעה שיש לבטלו, אולם יש בהם כדי לעורר סימני שאלה כבדים באשר ליכולתו של אדם מן היישוב לקבל את יומו בבית המשפט ולהתגונן מפני האשמות המוטחות בו.
מציאות בה סיכוייו של אזרח לנצח בבית המשפט שואפים לאפס, היא מציאות בה למשטרה ולפרקליטות כוח ושיקול דעת בלתי סבירים.
דו"ח המבקר הבהיר אמנם כי הכשלים בטיפול בעניין רמון לא נבעו מזדון אלא מרשלנות, ואולם אם כך בתיק מתוקשר היטב, העוסק בעניינו של איש ציבור, שמתנהל כל כולו תחת זכוכית מגדלת, מה צפוי לאזרח מן השורה? מה צפוי לך או לי אם ניעצר או ניחשד ביום מן הימים?
רק לפני מספר שבועות פורסם פסק דינה המרעיש של השופטת דליה גנות, בעניינו של רגב שוובר, אזרח מן השורה שנעצר למשך 88 ימים בחשד כי ביצע מעשה אינוס בקטינה ואף הועמד לדין ללא הצדקה (האישומים בוטלו לבסוף בהסכמת הצדדים). פסק הדין, בו נפסקו למר שוובר פיצויים בסך 1.8 מליון שקלים, מהווה כתב אישום חריף נגד מערכת אכיפת החוק, שמתוך שילוב מסוכן של רשלנות, זלזול בעקרון חזקת החפות ונכונות לכאורה אף להטעות את בית המשפט, התעמרה באזרח חף מפשע וכמעט הביאה להרשעת שווא שלו.
פסק הדין מתאר כיצד המשטרה פעלה באופן נחרץ לאיסוף ראיות נגד מר שוובר, תוך התעלמות פושעת מראיות וכיווני חקירה אחרים שהיו יכולים להפריך את החשדות נגדו, וכיצד הפרקליטות הסתמכה באופן כמעט עיוור על עבודת השוטרים ונכשלה בתפקידה החיוני כשומר סף.
בעקבות חשיפת הפרשה שהיתה צריכה לחולל רעידת אדמה, פנתה האגודה לזכויות האזרח ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להקים ועדת בדיקה שתבחן לעומק את התהליכים והכשלים שהביאו למקרה החמור הזה. פרשה זו מהווה רק דוגמא אחת, קיצונית, להתנהלותן הבעייתית של חקירות שלא שומרות על זכויות האזרח.
זכויות חשודים ונאשמים הן לא זכויותיהם של פושעים, אלא זכותו של כל אחד מאיתנו שלא להיות נתון לעיוות דין או לפגיעה בלתי מוצדקת בפרטיותו או בחירותו. כאזרחי המדינה החפצים בעשיית צדק ובמיצוי הדין עם אשמים ועם אשמים בלבד, אל לנו לוותר במאומה על חובת המדינה להקפיד על ניהול חקירות הוגנות ויסודיות, ועל הצורך בפיקוח הולם גם על המשטרה והפרקליטות.
עו"ד לילה מרגלית, ראש תחום זכויות אדם בפלילים באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר ynet ב-29.6.10
