אלעקבה: כפר מיובש - האגודה לזכויות האזרח בישראל

אלעקבה. צילום: נסראת דקואר

רקע

הכפר אלעקבה שוכן בצפון בקעת הירדן, במחוז טובאס, ונמצא כולו באזור C – אזור הנתון לשליטה צבאית ואזרחית ישראלית. הכפר הוותיק, שהיה קיים עוד בתחילת המאה ה-20, מנה ערב 1967 בין 600 ל-1,000 תושבים, שרובם התגוררו באוהלים ועסקו בחקלאות. לאחר כיבוש הגדה המערבית הוכרז אזור הכפר כשטח צבאי סגור והפך לשטח אש, בו התבצעו אימונים באש חיה. אימונים אלה, שנערכו בין בתי הכפר הן בשעות היום והן בשעות הלילה, פגעו קשות בשלוות חייהם של תושביו, בפרנסתם ובעיקר – בזכותם לחיים ולשלמות הגוף. שישה מתושבי הכפר, בהם ילדה בת שש, נהרגו במהלך השנים כתוצאה מירי או מהתפוצצות נפלי תחמושת. 38 מתושבי הכפר נפצעו. עם השנים, רוב התושבים עזבו את הכפר וכעת הוא מונה כ-30 משקי בית וכ-200 בני אדם.

הליכים משפטיים בעניין שטח האש

ב-1999 עתרו תושבי הכפר לבית המשפט העליון באמצעות האגודה לזכויות האזרח, בדרישה להפסיק את האימונים בשטח הכפר ובשדותיו, ולבטל את הצו המכריז על שטח הכפר כשטח צבאי סגור. בעקבות העתירה קבע צה"ל נהלים לאימונים בקרבת הכפר: בין השאר נקבע כי לא יתבצעו אימונים באש חיה באזור, וכי חיילים לא ינועו בין בתי הכפר.

במהלך 2012 נהלים אלה הופרו מספר פעמים: כך, למשל, בחודש יולי חיילים נכנסו לכפר באמצע הלילה וניהלו בו אימון שכלל ירי. גם בתחילת 2015 נכנסו כוחות צה"ל אל הכפר במסגרת אימון. רכבי שטח וחיילים נעו בין בתי הכפר בניגוד לנהלים האמורים, ותוך כדי רמסו יבולים ופגעו ברכוש פרטי (ראו פניית האגודה לזכויות האזרח לפרקליט הצבאי הראשי, מרץ 2015).

ניסיונות להסדיר את הבניה בכפר

לאלעקבה אין תוכנית מתאר מאושרת. רבים מבתיו נמצאים תחת סכנת הריסה, והריסות של מבנים חקלאיים ודרכי גישה מתבצעות בו באופן תדיר. ב-2004 עתרו תושבי הכפר לבג"ץ באמצעות עו"ד אלי תוסיה-כהן, בדרישה לבטל את צווי ההריסה שהוצאו למבנים בכפר, ולהכין תוכנית מתאר אזורית, שתאפשר לתושבים לקבל היתרי בנייה. בעקבות עתירה זו הגדיר המינהל האזרחי בשנת 2008 תחום מצומצם בתוך הכפר, שבו לא תתבצע אכיפה תכנונית. מחוץ לתחום נותרו בתי מגורים רבים וכן רוב אדמותיהם החקלאיות של התושבים. בית המשפט דחה את העתירה, אך הקנה להצעה של המינהל האזרחי תוקף מחייב.

מאז החלטת בית המשפט הגישו תושבי אלעקבה למינהל האזרחי מספר בקשות לתכנון והצעות לתוכניות מתאר. כולן נדחו – הן בנימוקים מקצועיים שנגעו לפרטי התוכניות עצמן, הן בנימוקים כלליים. כך, למשל, ביולי 2012 ציין המינהל האזרחי בהחלטתו לדחות הצעה לתוכנית מתאר כי בפני תושבי אלעקבה עומדת האפשרות לעבור לכפר השכן תייאסיר. כמו כן, המינהל הביע חשש כי "המטרה העיקרית של התוכנית […] הינה הכשרה של הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה במקום לאורך שנים". נימוקים כלליים אלה מצביעים על כך שאין בכוונתו של המינהל לאשר תוכנית מתאר כלשהי לכפר, כלומר, שהכפר יוותר ללא מעמד תכנוני ותושביו לעולם לא יוכלו לבנות באופן חוקי.

ביולי 2012 הוצאו צווי הריסה חדשים למספר מבנים בכפר, ובהם בתי מגורים. התושבים עתרו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים ובית המשפט הורה בצו ביניים שלא לבצע את ההריסות עד ה-14 באוקטובר 2012.

חיבור למים

בשנת 2004 חובר אלעקבה לתשתית חשמל על-ידי המינהל האזרחי, אך מעולם לא חובר לתשתית של מים. התושבים נאלצים להשתמש במי הגשמים המועטים שנאגרים בבורות מים, ובעיקר להוביל מים במיכליות – דבר שהופך את המים למצרך יקר מאוד עבורם: הם רוכשים את המיכליות במחיר של כ-25 ש"ח למ"ק – גבוה מספר מונים מהמחירים המקובלים בישראל ובהתנחלויות.

ביוני 2010 פנתה האגודה לזכויות האזרח למינהל האזרחי בדרישה לחבר את הכפר למים. בנובמבר 2010 נדחתה דרישה זו בטענה כי אי אפשר לחבר את הכפר למים מבלי שהופקדה ופורסמה עבורו תוכנית מתאר. טענה זו יוצרת מצב אבסורדי, שבו תושבי הכפר נענשים פעמיים על לא עוול בכפם: מדינת ישראל מסרבת להכיר בזכותם לבנות את בתיהם על אדמתם וכפועל יוצא מכך שוללת מהם חיבור למים – תנאי בסיסי לחיים נאותים.

ביוני 2011 קבע בית המשפט העליון כי הזכות למים היא זכות חוקתית הנגזרת מהזכות לקיום בכבוד, וכי המדינה אחראית להבטיח את נגישותו הבסיסית של אדם למים, גם אם בנה בניגוד לדיני התכנון והבנייה. בעקבות החלטה זו, חזרה האגודה לזכויות האזרח ופנתה למינהל האזרחי ביולי 2011 בדרישה לחבר את הכפר אלעקבה לתשתית מים. באוגוסט 2012 דחה המינהל סופית את הדרישה בהסתמך על החוק הצבאי, שמתנה את חיבורו של מבנה לתשתיות מים וחשמל בכך שנבנה בהיתר. אין בהודעת המינהל האזרחי התייחסות לפסיקת בג"ץ או לעובדה כי הכפר אלעקבה חובר לתשתית חשמל.

עמדת האגודה לזכויות האזרח

תושבי הכפר אלעקבה חיים זה עשרות שנים במצב בלתי אפשרי של פגיעה קשה בזכויותיהם הבסיסיות – החל בזכות לחיים ולשלמות הגוף, עבור בזכויות לקניין ולחופש תנועה וכלה בזכויות לדיור ולקיום בכבוד. הפרה זו של זכויות התושבים מנוגדת הן למשפט הבינלאומי, המחייב את הכוח הכובש לדאוג לשלומם ולשמור על זכויותיהם של תושבי השטח הכבוש, הן לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפסיקת בית המשפט העליון.

התושבים מצויים במאבק הישרדות תמידי, כאשר הרשויות מתעלמות מעצם קיומו של הכפר, כולאות את תושביו בשטח של מספר מאות מטרים רבועים, מקשות את גישתם לכפרים הסמוכים ולערים השכנות ומונעות מהם אספקת מים סבירה – זאת על אף העובדה כי הם מתגוררים על אדמות השייכות לאבות אבותיהם. אין זה קיום ראוי לבני אדם.

על מדינת ישראל להכיר בכפר, להסדירו מבחינה תכנונית, לחברו למים ולדאוג לשלומם ולביטחונם של תושביו.

קישורים: