איור: אלון ברייארמתוך דוח האגודה לזכויות האזרח, בין מימוש לייבוש: שיטות ממשלות ישראל לצמצום השירותים החברתיים, אפריל 2012
להלן תקציר הפרק.
לטקסט המלא לחצו כאן (pdf)
לאן הובילו התהליכים המתוארים בדוח? מהו גורלה של חברה שרשת הביטחון נשמטת מתחתיה? הנתונים משרטטים תמונה ברורה: ייבוש השירותים החברתיים הביא לרמיסת הזכויות החברתיות של אזרחי ישראל, פגע בשוויון והכשיל את המטרות המשותפות לתושבי המדינה. כיום אחד מכל ארבעה תושבים בישראל חי מתחת לקו העוני, כמו גם אחד מכל שלושה ילדים. הפערים בהכנסות גבוהים מאי פעם. זכויות יסוד כמו בריאות וחינוך הופרטו והפכו למוצרי צריכה הנמכרים למי שידם משגת. בחלק זה מפורטות מקצת מההשלכות המעשיות של התהליכים שתוארו בדוח על חייהם של אזרחי ישראל.
1. הפיכת זכויות יסוד למוצרי צריכה
המדיניות הממשלתית שתוארה בדוח זה גרמה לנסיגה דרמטית של המדינה מאספקת זכויות היסוד החברתיות, והעבירה בצורה מכוונת את כובד המשקל לשוק הפרטי. כך נעשו אזרחי ישראל יותר ויותר תלויים בגורמים פרטיים לצורך מימוש זכויותיהם לחינוך, לבריאות, לדיור, לרווחה ולתעסוקה, כאילו לא מדובר בזכויות בסיסיות אלא במוצרי צריכה לכל דבר.
2. פיחות מתמשך ברשתות הביטחון החברתיות
רשתות הביטחון החברתיות של מדינת ישראל נמצאות היום בשפל חסר תקדים. כל ישראלי יודע כי בתי הספר הציבוריים אינם ערובה לחינוך נאות לילדיו, וכי מצוקה בריאותית עשויה לגבות מחיר יקר ממנו וממשפחתו. במקרה של אבטלה, דמי האבטלה נמוכים וניתנים לאורך זמן קצר יחסית, ושירות התעסוקה לא יכול היום להציע סיוע אמיתי למובטל באמצעות הכשרה תעסוקתית או מציאת עבודה חדשה. התמיכה באנשים שחיים בעוני ירדה לסכום שאינו מאפשר קיום מינימאלי בכבוד, ונוסף על כך קוצצו או בוטלו הטבות נלוות, כגון הנחה בארנונה ובתחבורה ציבורית וסיוע בשכר דירה. התוצאה היא אובדן רשת הביטחון האחרונה למשפחות שאין להן כל הכנסה אחרת.
3. העסקה נצלנית – פגיעה בזכויות עובדים הפכה לנורמה
יישום האידיאולוגיה הממשלתית של צמצום עבודת הממשלה ומדיניות ההפרטות הביאה לא רק להקטנה שיטתית של התקציבים החברתיים, אלא גם לצמצום של התקנים בשירות הציבורי. במקרים רבים, צמצום תקנים זה גורם באופן ישיר להרעת תנאי השכר והעבודה של אוכלוסיות מוחלשות, שהן המועסקות העיקריות בשירותים מופרטים. שכן, בשוק הפרטי ישנה מחויבות נמוכה לסטנדרטים הוגנים של העסקה יחסית לשרות הציבורי והעובדים בדרך כלל אינם מאוגדים ומתנגדים פחות להרעה בתנאיהם. התוצאה של ההעסקה הקבלנית הייתה שבירת יחסי עובד-מעביד בין המדינה לרבים מעובדיה בפועל, ויצירת קבוצה רחבה של עובדים שנשללה ממנה הזכות לעבוד בכבוד.
עובדי הקבלן אינם לבדם כשמדובר על הפרת זכויות עובדים. מסקר שערך משרד התמ"ת עולה כי 92% מהמעסיקים מפרים את זכויות עובדיהם בצורה זו או אחרת. למרות זאת, במשרד התמ"ת עובדים רק 48 מפקחים על חוקי העבודה, ועל כן הסיכוי שמעסיק "ייתפס" הוא קלוש. יתר על כן, כ-50% מהמעסיקים שכן נקנסים על הפרות זכויות עובדים לא משלמים קנסות אלו.
נוסף על כל אלו, השכר בישראל הוא נמוך יחסית ליוקר המחייה. משפחה ממוצעת בישראל מוציאה למחייתה כ-13,000 ש"ח בחודש, אולם לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, ב- 2010 השתכרו 23.7% מהשכירים שכר הנמוך משכר המינימום (3,850 ש"ח) ו-45% השתכרו שכר הגבוה משכר המינימום אך נמוך מהשכר הממוצע (8,500 ש"ח), מה שמשאיר שכבה של כ-21% בלבד של שכירים שמשתכרים מעל השכר הממוצע.
נתונים אלה מסבירים מדוע בישראל של השנים האחרונות עבודה לא מחלצת בהכרח מעוני. מתברר כי ה"פרופיל" הממוצע של אדם עני בישראל הוא דווקא לא של מובטל כי אם של עובד שכיר ובעל השכלה על-תיכונית. למעשה, מרבית העניים חיים כיום במשקי בית שבהם יש מפרנסים: נכון לשנת 2010 בכ-60% ממשקי הבית העניים היה מפרנס אחד, ורק כ-30% מהעניים חיו במשקי בית ללא מפרנסים.
4. העוני ואי-השוויון התרחבו
אובדן רשת הביטחון, מדיניות המיסוי והתפשטות ההעסקה הנצלנית הביאו את רמת העוני בישראל לעומקים שוברי שיאים. לפי דוח העוני האחרון (2010) שפרסם המוסד לביטוח לאומי כ-1.77 מיליון איש בישראל חיים מתחת לקו העוני, מתוכם 837 אלף ילדים. במלים אחרות, אחד מכל ארבעה אנשים בישראל הוא עני – פי שניים משיעור העוני הממוצע בארצות המערב.
מגמות ההתרחבות של העוני רלבנטיות גם למי שנמצאים מעל קו העוני. בסקר שנערך בסוף שנת 2010 התברר כי 40% מכלל הציבור בישראל צמצם צריכה של מוצרי יסוד, ובסקר אחר שבוצע באותה תקופה ציינו 21% מהנשאלים כי נאלצו לוותר על מזון בשל קשיים כלכליים. תמונת המצב האמיתית חמורה עוד יותר כשלוקחים בחשבון שנתונים אלה מתייחסים ל"קווים האדומים" של המחייה – מזון ותרופות; יש להניח כי ההכרח לצמצם את ההוצאות משתקף ביתר שאת בתחומים אחרים כגון ביגוד, תחבורה, חינוך ותרבות.
מגמות אלו נרשמו בעשור החולף במקביל לצמיחה בשוק הישראלי. עם שיעור אבטלה מתון ונתוני צמיחה מרשימים, לכאורה הצליחה הכלכלה הישראלית לשרוד בקלות יחסית את המשבר העולמי. ואולם למעשה, רק חלק קטן מהישראלים נהנה מפירות הצמיחה, בעוד שבכלל האוכלוסייה גבר העוני בהתמדה והפערים החברתיים התרחבו. כאמור לעיל, מרבית העניים חיים כיום במשקי בית שבהם יש מפרנסים.
נכון ל-2011, רמת אי-השוויון בישראל היא בין הגבוהות ביותר בקרב המדינות המפותחות: ישראל ממוקמת במקום החמישי באי-שוויון בהכנסות מבין 34 מדינות ה-OECD (במקום הרביעי נמצאת ארצות הברית ובמקום הראשון ניצבת צ'ילה). רמת אי-השוויון בארץ גבוהה ב-22% מהממוצע במדינות ה-OECD. משמעות נתונים אלה היא פערים גדולים בין מי שחיים ברווחה וידם משגת לרכוש בריאות, דיור וחינוך לבין מי שלא.
5. פערים גדלים באיכות החיים
שחיקת השירותים החברתיים פוגעת מטבע הדברים באוכלוסיות המוחלשות ביותר, כגון נשים, ילדים וערבים, שחלקן ממילא דחוקות לשוליים וסובלות מאפליה מתמשכת. כך, לא רק שהמדיניות הממשלתית אינה מסייעת לצמצום פערים חברתיים, אלא היא תורמת להתרחבותם. הפערים בין קבוצות אוכלוסיה שונות מתבטאים בין היתר במצב הבריאותי, בהישגים הלימודיים, ברמת ההשכלה וברמות השכר.
6. שלטון חלול
תוצאה נוספת של המדיניות ושל התהליכים שתוארו בדוח זה היא שהממשלה מתפרקת מתפקידיה ולמעשה נשארת כגוף חלול, שלא מסוגל להוביל שיפורים חברתיים משמעותיים כיוון שלא נשארים לו מספיק כוח, משאבים, סמכויות וידע כדי לעשות זאת. שכן, בעולם שבו הממשלה מבקשת להיות קטנה וחלשה ולהעצים את השוק הפרטי, בסוף החזון הזה מתגשם. הבעיה בכך היא שמערכת היחסים שאמורה להיות בין הממשלה לאזרחיה מופרת – שכן, מהו תפקידה של הממשלה אם לא לשמש מגן לאזרחיה ואמצעי לשיפור איכות חייהם?
הדוגמאות החלקיות שהובאו בדוח זה מספרות את סיפורן של ממשלות שלאורך שנים כרו לעצמן בור, וכעת הן לא מסוגלות לתת מענה יעיל לאזרחיהן, ולמעשה אינן מצליחות יותר להנהיג. במציאות כזו, מי שיש לו יכול לקדם את עצמו, ומי שאין לו נשאר מאחור.
7. פגיעה בסולידריות החברתית, באזרחות החברתית ובדמוקרטיה
מעבר לדרדור לעוני ולחיים ברמת חיים נמוכה ובלתי מספקת של חלקים גדולים של הציבור הישראלי, המדיניות החברתית-כלכלית של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים פוגעת גם במטרות החברתיות המשותפות של אזרחי ישראל ובדמוקרטיה הישראלית.
שכן, הרעיון הדמוקרטי אינו מתמצה בבחירות ובמוסדות נבחרים, אלא מכוון להגשמה של אמנה חברתית משמעותית הרבה יותר: כזו שנועדה להבטיח לכלל תושבי המדינה תנאי קיום נאותים, ורואה בשלטון את מי שאחראי לספק לאזרחים שירותים חברתיים נאותים ולחלק באופן צודק משאבים ושירותים ציבוריים. מדינה שהדמוקרטיה בה היא מהותית ולא רק פורמלית אינה רואה בחינוך, בבריאות, בדיור וברווחה מוצרי צריכה, אלא זכויות המגיעות לכל אחד ואחת מאיתנו. היא מציבה במרכז את האינטרס המשותף לכל תושבי המדינה שכל אחד יוכל ליהנות מהם באופן שווה, כדי שיוכל להתממש הרצון האנושי של כל אדם לממש את עצמו ולקדם את חייו.
כשמעוד ועוד אנשים נמנעות זכויות בסיסיות, כשכבודם נפגע, כשהם נאבקים יום-יום על תנאי החיים הבסיסיים שלהם – כפי שקורה בישראל של ימינו – הדמוקרטיה נותרת עבורם כלי ריק, אוסף של חוקים ללא תוכן אמיתי. כאשר לשכבות רחבות באוכלוסייה אין נגישות לחינוך איכותי, לשירותי בריאות ולדיור הולם, נפגעות בצורה קשה הלכידות החברתית, תחושת השותפות החברתית, תחושת העניין והאכפתיות והתחושה שיש בכוחו של "האזרח הקטן" להשפיע. רבים מתייאשים, אינם מאמינים באפשרות לשינוי ומוותרים על אזרחות פעילה.
כשפחות אנשים משתתפים הדמוקרטיה נפגעת, שכן כשקולן של שכבות רחבות באוכלוסייה אינו נשמע השלטון מפסיק לייצג באופן אמיתי את רצון כלל האזרחים. במצב כזה, ללא השתתפות אמיתית של האזרחים, בלי שותפות ובלי בעלות משותפת על העתיד, דמוקרטיה אינה יכולה לשרוד לאורך זמן.
לטקסט המלא של הפרק לחצו כאן (pdf)
