לחסרי הבית בישראל אין כתובת

האגודה לזכויות האזרח והתוכנית למשפט ורווחה באוניברסיטת תל אביב מפרסמות היום (5.5.09) נייר עמדה הסוקר את המדיניות הקיימת כלפי חסרי הבית בישראל. בנייר מוצגות הבעיות המרכזיות במדיניות, אשר בגינן מופרות זכויות האדם של חסרי הבית. כמו כן, בנייר העמדה הצעה לגיבוש מדיניות חדשה.

את הנייר כתבו עו"ד גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח ועו"ד דנה פריבך-חפץ מהתכנית למשפט ורווחה באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף סטודנטים מהתוכנית למשפט ורווחה.

ביום חמישי הזה, 7.5.09, בשעה 12:00 ייערך כנס בנושא בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הכנס, שאורגן בסיוע מרכז מינרבה לזכויות אדם, יעסוק בנושאים שהעלינו בנייר העמדה, וישתתפו בו מומחים בתחום ונציגי הרשויות. לאחר המושבים יוקרן סרטו של קן לאוץ', Catthy Come Home ויתקיים עליו דיון. הסרט עורר דיון חריף בסוגיית חסרי הבית בבריטניה.
הפרטים המלאים של הכנס
הכניסה לכנס חופשית, אך נודה על אישור הגעה במייל לכתובת RuthiW@tauex.tau.ac.il.

נייר העמדה כולל רקע על חסרות בית, וסקירה השוואתית של הנעשה בתחום זה במדינות אחרות.
הסוגיות בהן אנו מתמקדים בנייר העמדה הן:

• הגדרה של חסר בית ביחס להגדרה של "דר רחוב"
• חלוקת האחריות לטיפול בחסרי הבית בין הרשויות
• המדיניות הקיימת ביחס לזכויות האדם של חסרי הבית
• המחסור בנתונים, וטיבם של הנתונים הקיימים
• היעדרה של מדיניות מניעה
• מערך המקלטים ודיור החירום
• יוזמות לפינוי בכפיה של חסרי בית
• פתרונות הדיור השונים שניתנים לחסרי בית

נייר העמדה
התקציר

להלן עיקרי נייר העמדה.

• הסטריאוטיפ המקובל אודות חסרי הבית מצייר אותם כאשמים במצבם, בטלנים או חסרי בית מרצון, שלא ניתן לסייע להם. במדינות רבות בעולם, הסטריאוטיפים הללו אינם מקובלים עוד. "חסרו?ת בית" נתפשת כיום בעולם כתופעה חברתית מורכבת, המושפעת רבות גם מהמדיניות הכלכלית ומדיניות הדיור, ואשר מאופיינת בתהליכי הידרדרות הדרגתיים אותם ניתן לעצור.
• על פי ההגדרה המקובלת כיום במדינות מפותחות, חסר בית הוא מי שנמצא באחד ממגוון מצבים של מחסור בדיור הולם וקבוע. מצבים אלו כוללים מגורים בתנאים לא הולמים למגורי אדם, מגורים ארעיים (כמו פולשים או מי שעומד בפני פינוי), לינה במקלטים לחסרי בית או מוסדות אחרים, ובמקרים הקשים ביותר – לינה ברחוב, בפארק או שטחים ציבוריים.
• התעלמות הרשויות מסוגיית חסרי הבית: למשרד הרווחה יש מדיניות ברורה רק עבור "דרי רחוב" -קבוצה אחת מבין חסרי הבית, הכוללת רק בגירים שכבר הידרדרו למצבים הקשים ביותר, לנים ברחוב או בתנאים קשים אחרים ובנוסף – סובלים מבעיות אישיותיות, התמכרויות או ניתוק והזנחה. רק בנסיבות הקיצוניות הללו, זכאים חסרי הבית לסיוע מיידי. ההגדרה הזו איננה מתאימה לצרכיהם של חסרי הבית ואיננה מקובלת בעולם. הסיוע שמעניק משרד השיכון גם הוא לקוי, שכן הוא יועבר רק ל"דר רחוב" המטופל על ידי הרשויות, ורק לאחר 30 ימים בהם גר ברחוב. עבור שאר חסרי הבית לא קיימת מדיניות – לא למשרד הרווחה ולא למשרד השיכון, ובמקרים רבים, שני המשרדים מטילים את האחריות זה על זה. לחסרי הבית אין כתובת אחת ברורה.
• נתונים חסרים ומטעים: משרד הרווחה אוסף ומפרסם נתונים על "דרי רחוב" המטופלים על ידו. בשנת 2007, הוערך מספרם בכ-3000 איש ואשה, אולם הנתונים הללו נוגעים רק לאלו אשר עומדים בהגדרה המצומצמת של "דר רחוב". אין בנמצא נתונים על מספרם של חסרי הבית שאינם נכללים בהגדרה זו, דוגמת חסרי בית שעדיין אינם לנים ברחוב או שאינם סובלים מאחת הבעיות האישיותיות אשר נמנות בהגדרה של "דר רחוב". כך למשל, כ-20% מהמשפחות החד-הוריות בישראל אשר מקבלות הבטחת הכנסה, דיווחו בשנת 2005 על לפחות חוויה אחת של חסרות בית במהלך חמש השנים הקודמות, אך הנתונים הללו כלל אינם נכללים בסטטיסטיקה שמפרסם משרד הרווחה.
• התעלמות מגורמים מבניים-סביבתיים: בעולם המערבי מקובלת התפישה, כי הנסיבות המגבירות את הסיכון של אדם להפוך לחסר בית נובעות משילוב של גורמים מבניים (דוגמת מחסור בדיור בהישג יד או משבר כלכלי), לצד גורמים אינדיבידואליים (משבר משפחתי או שחרור ממוסד; מחסור בתמיכה משפחתית, הגירה או התמכרות לחומרים פסיכואקטיבים). בישראל קיימת התעלמות כמעט-מוחלטת מחלקם של הגורמים המבניים בהשפעה על הידרדרות למצב של חסרות בית. בלא הכרה במלוא הגורמים המשפיעים, כל ניסיון למאבק בתופעה יעלה בתוהו.
• מחסור במקלטים ודירות חירום: הוראות משרד הרווחה להקמת מקלטים קובעות כי עירייה שנמצאו בה לפחות חמישה עשר דרי רחוב, מחוייבת להקים עבורם מקלט. למרות זאת, מהנתונים שנמסרו לנו עולה כי רשויות מסוימות, בהן רמת גן, בני ברק, טבריה, נתניה ונצרת אין עדיין מקלטים, ולטענת משרד הרווחה, אין דרך לחייב רשויות לפעול בהתאם להוראותיו. גם המקלטים הקיימים אינם מותאמים לענות על צרכיהם של אוכלוסיות של חסרי בית כדוגמת זוגות או משפחות, ולעתים, הלינה בהם כוללת דרישות בלתי אפשריות עבור חסרי הבית.
• היעדר מדיניות מניעה: בישראל לא קיימת מדיניות אשר מיועדת למנוע מאדם להדרדר למצב של חסרו?ת בית. אדרבא, כללי משרד השיכון קובעים כי כדי לזכות בסיוע מיוחד ל"דרי רחוב", אדם חייב לישון ברחוב או בתנאים קשים דומים במשך שלושים יום לפחות. לעומת זאת, ביותר ויותר מדינות מקובלת כיום התפישה לפיה מניעה מלכתחילה של ההידרדרות לרחוב היא לא רק המדיניות הראויה ביותר אלא גם החסכונית ביותר.
• דיור תחילה: הגישה הדומיננטית בישראל לטיפול בדרי הרחוב כוללת תקופה של מגורים בהוסטלים או דירות לווין, ורק לאחר מכן מעבר למגורים עצמאיים, כאשר ההתקדמות לעבר דיור קבע עצמאי מותנית בהתנהגותו של חסר הבית ובעמידה בכללי ההוסטל. מי שעובר על הכללים עלול להיות מסולק מההוסטל, ללא כל הגנה או מחסה. ספק אם הדיור המעברי אכן מכין את חסר הבית לחיים עצמאיים. יש לבחון את המודל של מתן דיור עצמאי תחילה, לצד ייעוץ שוטף וסיוע סוציאלי שיסייעו לדייר להתמודד עם שגרת החיים העצמאיים.
• פינוי בכפייה של חסרי בית: מפעם לפעם מועלות הצעות שונות לתיקון החוק, כך שניתן יהיה לפנות את חסרי הבית מהרחוב למקלטים או לבתי חולים בניגוד לרצונם, גם אם אינם מהווים סכנה לעצמם או לאחרים. יש להוריד הצעות אלו מסדר היום. פינוי בכפיה של חסרי בית איננו מוסרי, איננו חוקי ואף אינו בגדר מדיניות רצויה. חסרי בית אינם שונים מכל אדם אחר, ויש להם זכות לקבל טיפול רפואי, כמו גם הזכות לסרב לו. החוקים הקיימים, חוק טיפול בחולי נפש וחוק זכויות החולה, כוללים מנגנונים מאוזנים לטיפול באדם שמסרב לקבל טיפול חרף סכנה הנשקפת לו, ואין ליצור מנגנונים מיוחדים, ופוגעניים יותר, עבור חסרי בית. הדרך הראויה להתמודד עם סירובם של חסרי בית להתפנות למקלטים ולבתי מחסה היא בשיפור משמעותי של מערך פתרונות דיור-החירום העומד לרשות חסרי הבית והנגשת השירותים הרפואיים.