פגיעה קשה בזכויותיהם של אסירים לחופש הביטוי ולחירות רוחנית

האגודה לזכויות האזרח פנתה לנציב שירות בתי הסוהר בעקבות תלונה של אסירה, שלפיה מדיניות חדשה של שב"ס קובעת כי אסירים רשאים להחזיק רק ספר קריאה אחד בכל רגע נתון, ואינם יכולים לקבל ספרים ממבקרים. מגבלות דומות הוטלו על החזקה וקבלה של דיסקים.

להלן הפניה. יצוין כי בחודש מאי 2009 הגישה האגודה עתירה בנושא לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

 

 

‏30 במרץ 2009

 

לכבוד
רב גונדר בני קניאק
נציב שירות בתי הסוהר

שלום רב,

הנדון: פגיעה קשה בזכותם של אסירים להחזיק ספרים ודיסקים
"אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח" – קהלת ח:ח

הנני פונה אליך בעקבות תלונה שקיבלנו מגב' פלונית, אסירה בכלא xxxxx, בעניין החלטה שהתקבלה ככל הנראה לפני כחודשיים, להטיל מגבלות קשות ביותר על יכולתם של אסירים לקבל ולהחזיק ספרי קריאה.

כפי שמסרה גב' פלונית, לפי כחודשיים הודיעה הנהלת הכלא על מדיניות חדשה, לפיה רשאית כל אסירה להחזיק רק ספר קריאה אחד בכל זמן נתון. בנוסף,חל איסור מוחלט על הכנסת ספרי קריאה במסגרת ביקורים, והאסירות יכולות לרכוש ספרים חדשים אך ורק דרך הקנטינה, או להסתפק בספרים המצויים בספריית בית הסוהר. לדבריה, נמסר לאסירות כי מדובר במדיניות חדשה, שאומצה בנציבות שב"ס. עד לאחרונה היה מקובל, כי אסירה רשאית להחזיק עד 8 ספרי קריאה בבת אחת, ולקבל עד 5 ספרים במהלך כל ביקור.

מדיניות חדשה זו פוגעת קשות בזכויות יסוד חוקתיות של האסיר, לרבות חופש הביטוי, הזכות להשכיל ולרכוש ידע, וזכותו של אדם לפתח את אישיותו ולהעשירה על ידי חשיפה לתרבות. היא פוגעת במגמת שיקום האסיר ויוצרת מצב בלתי נסבל, בו יכולתו של אסיר לקרוא ספרים – מלבד אלה, המצויים בספריית בית הסוהר – תלויה לחלוטין ביכולת הכלכלית שלו. בנוסף, יש להניח כי מבחר הספרים, שניתן להזמין באמצעות הקנטינה, מוגבל מהותית.

הזכות לקרוא ולהחזיק ספרי קריאה מהווה חלק בלתי נפרד מחירותו הרוחנית של האדם ומהזכות לחירות המחשבה. החזקת חומר קריאה על ידי אסירים אף משרתת רציונלים חשובים, הקשורים בשיקום האסיר, מסייעת בהרחבת דעת וצמיחה חרף השהות המבודדת בבית הסוהר ותורמת לחיזוקו של קשר אנושי עם העולם שמחוץ לכתליו.

כפי שבית המשפט העליון הבהיר בפרשת גולן המפורסמת, בעקבות ערעור שהגשנו נגד האיסור על אסיר לפרסם מאמרים בעיתון, זכות האסיר להגנה על חירותו הרוחנית נגזרת מזכותו היסודית לכבוד האדם: "ההגנה על חופש הביטוי, כחלק מכבוד האדם, היא הערובה המרכזית לשמירת חירותו הרוחנית של האדם. במסגרתו מממש האדם רצונות ושאיפות הטבועים בו והמבטאים את חירותו הרוחנית: להשכיל ולרכוש ידע, להיות מעורב בחיי החברה, לשמוע דעת זולתו ולבטא את דעתו" (עע"א 4463/94 גולן נ' שב"ס, פ"ד נ(4) 136, 159).

כשאר זכויות היסוד של האדם בישראל, גם הזכות ל"חירות רוחנית" עומדת לאסיר, הכלוא בבית הסוהר. שלילת חירותו של אדם באמצעות מאסר מביאה בהכרח להגבלה קשה על חופש התנועה שלו, אך אין בה כשלעצמה כדי להצדיק פגיעה בזכויות האדם הנוספות, הנתונות לכל בר אנוש:

"הלכה מושרשת היא עמנו, כי זכויות היסוד של האדם "שורדות" גם בין חומות בית הסוהר ונתונות לאסיר (וכן לעציר) אף בתוך תא כלאו. יוצאות מכלל זה הן אך זכותו של האסיר לחופש התנועה, ששלילתה מן האסיר נובעת מכליאתו, וכן מיגבלות המוטלות על יכולתו לממש חלק מזכויותיו האחרות…הנחת היסוד היא, שסל זכויות האדם של אסיר מכיל את כל הזכויות והחירויות הנתונות לכל אזרח ותושב, למעט חופש התנועה שנשלל ממנו עקב המאסר" (עניין גולן, עמ' 148-149).

וראה גם:

בג"צ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים, פ"ד לח(2) 826, 832 (בעניין זכותו של אסיר להצביע בבחירות);
עע"א 4/82 מ"י נ' תמיר, פ"ד לז(3) 201 (בעניין זכותו של אסיר להיבדק על ידי מומחה רפואי לפי בחירתו);
בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 243 (בעניין איסור על ביצוע חוקן בגופו של אסיר ללא הסכמתו);
בג"צ 2245/06 דוברין נ' שב"ס (טרם פורסם) (בעניין זכותו של אסיר ביטחוני להביא ילדים לעולם).

דווקא לאור המגבלות, המוטלות ממילא על יכולת האסיר לממש את חירותו הרוחנית ואת חופש הביטוי בין כותלי הכלא, יש לפעול על מנת למקסם את ההגנה על זכויות חשובות אלה:

"המאסר שולל מן האדם את חופש התנועה שלו, ובכך מוטלת הגבלה חמורה, לא רק על זכות היסוד שלו לחירות אישית, אלא גם עם יכולתו המעשית לממש כרצונו את חירותו הרוחנית. אמנם בלב-לבה של החירות הרוחנית – כיכולת האסיר לחשוב, להאמין ולשמור על צלם האדם שלו – אין למאסר דריסת רגל. אך, כפי שכבר ציינו….היכולת של אסיר לממש את זכותו לחופש הביטוי הינה הרבה יותר מצומצמת ומוגבלת מיכולתו של אזרח חופשי. ולחופש הביטוי (המוגבל) הנתון לאסיר יש להעניק הגנה רחבה ככל האפשר" (פרשת גולן, עמ' 159).

בבג"צ 144/74 לבנה נ' נציבות שירות בתי הסוהר, פ"ד כח(2) 686, עמד בית המשפט העליון על חשיבות קריאת ספרים על ידי אסירים, ועל הפסול שבניסיון מצד שב"ס להגביל גישתם של אסירים לספרים מסויימים בלבד:

"לא ניתנה לו למנהל בית-הסוהר סמכותו לאסור הכנסת ספרים לתוך בית הסוהר, על-מנת שהוא יבחר, לפי טעמו שלו, מה יאה לו לאסיר פלוני לקרוא ומה אינו יאה לו. כשם שחובשי בית-המדרש הנושאים עונשם בבית-הסוהר רשאים לבחור להם לקריאה וללימוד אך כתבי-קודש בלבד, כן – להבדיל – רשאים קומוניסטים הנושאים עונשם בבית-סוהר לבחור להם לקריאה וללימוד ספרות קומוניסטית בלבד. הבחירה שלהם היא, והעובדה שבעיני מנהל בית-הסוהר בחירה חסרת טעם היא, אינה מעלה ואינה מורידה" (עמ' 690 לפסק הדין).

וכן:

"…מרוב להיטות על "שמירת השקט בין כתלי בית-הסוהר" נתפס [מנהל בית הסוהר] …לכלל טעות משפטית שרשאי הוא להשתמש בסמכותו לאסור הכנסת ספרים לשם סתימת הפיות ומניעת ויכוחים פוליטיים, כשם שנתפס לכלל טעות עובדתית שיש בספרים אשר העותר חפץ בהם הפעם, חומר מסית ומדיח" (שם).

הקביעה, כי אסירים רשאים לקרוא אך ורק ספרים, המצויים בספריית בית הסוהר או הנרכשים דרך הקנטינה, מביאה מיניה וביה להגבלה מהותית על סוג הספרים, שיש לאסירים גישה אליהם. בכך מוטלת מגבלה בלתי חוקית לא רק על כמות הספרים, שאסירים רשאים לקבל ולקרוא, אלא גם על תוכנם.

ספרים הם מוצר יקר. גם הח"מ, אילו היתה נדרשת לקרוא אך ורק ספרים שנרכשו בכספיה, היתה נאלצת לוותר על קריאתם של ספרים רבים מאד; דברים אלו נכונים, מקל וחומר, לגבי ציבור האסירים, שרובו המכריע הינו בעל אמצעים מוגבלים ביותר. משמעות מדיניות דראקונית זו היא, שאסירים עניים כלל אינם יכולים לקבל ספרים, אשר אינם מצויים בספריית בית הסוהר. זאת ועוד. בשל המדיניות החדשה, אסיר הרוצה לקרוא שוב ספר, אשר נרכש על ידו בעבר, ייאלץ מעתה לרכוש אותו שנית (שכן, אם הוא מסר אותו לבני משפחתו, הוא לא יוכל לקבלו בחזרה).

עיון בטבלה שבנספח א' לפקודה 04.33.00 לפקודות הנציבות ("החזקה, אחסנה ושינוע פרטי ציוד של אסירים") מצביע על שינוי מדיניות בכיוון המתואר לעיל – אסיר רשאי להחזיק רק ספר אחד בבת אחת, ואינו רשאי לקבל ספרים ממשפחתו. אולם, דברים אלו נוגדים באופן מובהק את האמור במפורש בפקודה 04.50.00 ("ספרים, כתבי עת ומשחקי חברה לאסירים"), הקובעת כי "בנוסף לאמור בתקנה 49 הנ"ל, רשאי אסיר לקבל ממשפחתו או ממבקריו ספרים, כתבי עת, חוברות ומשחקי חברה…" הפקודה ממשיכה ומסדירה את נהלי בדיקתם של ספרים, הניתנים במסגרת ביקורים.

לשב"ס תפקיד חשוב ביותר בשמירה על זכויות האסיר ובעקרון השיקום. ב"משפט האסטרטגי" של הארגון, המופיע באתר האינטרנט שלו, מודגש כי שב"ס הינו ארגון ביטחוני "בעל ייעוד חברתי", אשר תמצית תפקידו "החזקת אסירים ועצורים במשמרת בטוחה ונאותה, תוך שמירה על כבודם, מילוי צרכיהם הבסיסיים והקניית כלים מתקנים לכל האסירים המתאימים לכך, על מנת לשפר את יכולתם להיקלט בחברה עם שחרורם." המדיניות החדשה, המתוארת לעיל, סותרת ייעוד זה באופן מובהק.

עוד עולה מפנייתה של גב' פלונית, כי הוטלו מגבלות דומות גם על זכותו של אסיר לקבל דיסקים (מוסיקה או סרטים): גם פריטים אלה ניתנים לרכישה בקנטינה בלבד, ואסירים מוגבלים להחזקת 10 דיסקים בבת אחת.

לאור כל האמור לעיל אנו פונים אליך לבטל את המגבלה הדראקונית, שהוטלה כמפורט לעיל על כמות ספרי הקריאה, שמותר לאסיר להחזיק ברשותו, ולבטל את האיסור הגורף על קבלת ספרים במהלך ביקורי משפחה. כמו כן אנו מבקשים, כי יבוטלו המגבלות הדומות, שהוטלו על קבלה והחזקה של דיסקים.

בנוסף, מסעיף 2(ה) לפקודה 04.50.00 ("ספרים, כתבי עת ומשחקי חברה לאסירים") עולה, כי "ברשות קציני המודיעין בבתי הסוהר תהיה רשימת ספרים שנפסלו. הרשימה תעודכן מעת לעת ע"י הקמנ"ר." אנו מבקשים לקבל העתק מעודכן של רשימה זו.

בברכה,
לילה מרגלית, עו"ד