קו לעובד | מוקד סיוע לעובדים זרים | האגודה לזכויות האזרח
23 בפברואר 2009
לכבוד
מר אלי ישי, שר התמ"ת
רח' בנק ישראל 5, ירושלים
מר מאיר שטרית, שר הפנים
רח' קפלן 2, ירושלים
שלום רב,
הנדון: הפסקת העסקתם של מהגרי עבודה בענפי הבניין והתעשייה בשנת 2010
הרינו לפנות אליכם בעניין שבנדון, בבקשה כי תקבעו כללים לטיפול במהגרי עבודה בענפי התעשייה והבניין שהעסקתם צפויה להסתיים ביום 1.1.2010, אשר יאפשרו להם להוסיף ולעבוד ברישיון עבודה עד להשלמת 63 חודשים – תקופת השהייה המקסימאלית הקבועה בחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 עבור מהגרי עבודה.
כפי שודאי ידוע לכם, בסדרה של החלטות ממשלה בעניין העסקתם של מהגרי עבודה הוחלט לצמצם באופן משמעותי את המכסות המקסימאליות להעסקתם של מהגרי עבודה בתחומי התעשייה והבניין, עד להפסקתה המוחלטת של העסקתם בשנת 2010. בהחלטת הממשלה 446 מיום 12.9.2006 נקבע כי מכסת ההיתרים המרבית להעסקת מהגרי עבודה בענף הבניין תועמד על 12,000 החל מיום 1.10.2007 (בהחלטת ממשלה מאוחרת – החלטה 1205 מיום 15.2.2007 – הוגדלה מכסה זו והועמדה על 15,000 מהגרי עבודה); על 9000 החל מיום 1.10.2008, על 6000 החל מיום 1.10.2009 וכי משנת 2010 ואילך יוקצו היתרי העסקה למהגרי עבודה בענף הבניין רק להעסקת מומחי חוץ.
החלטת הממשלה 446 מיום 12.9.2006 הוסיפה וקבעה, כי החל משנת 2007 תותר העסקתם של מומחי חוץ בלבד בענף התעשייה. החלטת הממשלה 1205 מיום 15.2.2007 תיקנה החלטה זו, ונקבע בה כי המכסה המרבית להעסקת מהגרי עבודה בענף התעשייה תועמד על 1400 בשנת 2007; על 1100 בשנת 2008; על 700 בשנת 2009 וכי משנת 2010 ואילך, יוקצו היתרים בענף זה רק להעסקת מומחי חוץ.
חרף החלטות אלה, לא נעשה דבר על-מנת ליידע את מהגרי העבודה שבאו לישראל כדין לעבודה בבניין ובתעשייה על כך שהעסקתם בישראל בענפים אלה תוגבל לזמן קצר. משרדי הממשלה הנוגעים בדבר הוסיפו להתיר את כניסתם של מהגרי עבודה לעבודה בענפים אלה לכל אורך שנת 2007, לרבות בחודשיה האחרונים של
השנה, באופן שכעת לא יאפשר לרבים מהם שבאו לישראל זה מקרוב להשלים על ידי עבודה בענפים אלה ולו תקופת העסקה מינימאלית – כזו שתאפשר להם להשיב, למצער, את דמי התיווך ששילמו על-מנת לבוא לישראל ברישיון עבודה.
גבייתם של דמי תיווך מופקעים ממהגרי עבודה הבאים לישראל התאפשרה, כמובן, לכתחילה, ועודה מתאפשרת, גם על רקע מחדליה של המדינה. כזכור, עוד בשנת 2005 החליטה הממשלה, בשל תופעת גביית דמי התיווך ממהגרי עבודה והפגיעות הכלכליות הקשות הנגרמות להם כתוצאה מכך, לחתום על הסכמים בילטראליים עם מדינות המוצא של מהגרי העבודה אשר יסדירו את גיוסם לעבודה בישראל, תוך בחינת האפשרות להסתייע בשירות הפיקוח של ארגון ההגירה הבינלאומי לצורך זה, וזאת במטרה "למנוע ניצול לרעה של עובדים זרים וגביית עמלות מופרזות מאותם עובדים" (החלטת הממשלה 4024 מיום 31.7.2005). דא עקא, מועד תחילתה של החלטה זו נדחה פעם אחר פעם. כתוצאה, הוסיפו מהגרי העבודה שבאו לישראל לשלם סכומי עתק כדמי תיווך, מבלי שננקטו צעדים כלשהם מצדה של המדינה למניעת תופעה קשה זו.
כוח העבודה בענפי הבניין והתעשייה מבוסס באופן מכריע על מהגרי עבודה מסין. ניסיוננו מלמד שעובדים אלה משלמים את דמי התיווך הגבוהים ביותר בהשוואה למהגרי עבודה ממדינות אחרות, העומדים היום על 25,000$ בממוצע. גירושם של העובדים בטרם היה בידם סיפק ולו להשיב סכומי עתק אלה צפוי להמיט עליהם פגיעות נוראות. יצוין עוד, כי בעיית גביית דמי התיווך ממהגרי עבודה סיניים חמורה במיוחד אף לנוכח מעורבותם המתועדת של ארגוני פשע בעסקי העברתם של אזרחי סין ממדינה למדינה, והאמצעים האלימים המופעלים על ידם כלפי מי שמסיבות שונות, לא הצליחו להשיב את ההלוואות שנטלו לצורך הגירת עבודה למדינה אחרת (ר' למשלP. Kwong, ?Impact of Chinese Smuggling on the American Labor Market?, in Global Human Smuggling: Comparative Perspectives, edited by D. Kyle and R. Koslowski (John Hopkins University Press, 2001) 235, pp. 240-241)
כמובן, תשלום דמי התיווך הוא רק היבט אחד, אף אם מרכזי, של האופן בו מהגרי עבודה משנים לרעה את מצבם במסגרת ההגעה לישראל, ושל הפגיעה האנושה שמסבה להם הפסקתה בטרם עת של ההעסקה בישראל. אינטרס ההסתמכות של האדם המהגר למדינה זרה אינו מתמצה בעובדה שהוא משלם הון עתק תמורת זכות זו. לבד מהשקיעה בחובות, אדם שכזה עורך שינויים מפליגים בשגרת חייו. הוא נפרד מעל ידידיו, משפחתו, בן זוגו וילדיו, תכופות לשנים היפות והמשמעותיות בחייהם ובחייו. הוא מתפטר מעבודתו, תוך הסתכנות בכך שייתקל בקשיים משמעותיים לאתר עבודה אחרת לאחר תקופה ממושכת של היעדרות, ועוד ועוד.
בית-המשפט העליון עמד לא אחת על הפגיעה האנושה במהגרי עבודה, שמובאים לישראל לתקופה מוגבלת מבלי שעובדה זו מובאת לידיעתם (ראו, באחרונה, עע"ם 777/08 הממונה על יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה נ' לשכת המסחר תל-אביב, פסק-דין מיום 15.10.2008, פסקה 21 לפסק-דינו של השופט לוי, ור' גם בר"ם 7191/08 משרד התמ"ת נ' התאחדות חקלאי ישראל, פסק-דין מיום 20.8.2008, פסקה 3). יודגש, כי זו הייתה אף גישתה של המדינה בשני הליכים אלה. בעניין הראשון ציין בית-המשפט העליון, כי:
"המערערים [משרדי התמ"ת, הפנים והאוצר] מוסיפים כי יישומו של פסק-הדין של בית-המשפט קמא יחייב את כניסתם של עובדים חדשים מחו"ל, דבר שיגרור פגיעה בזכויותיהם. זאת, עקב העובדה, שנוכח האמור בהחלטת הממשלה יורשו עובדים אלו לשהות בישראל לכל היותר עד לראשית 2010, וחלקם יידרש לעזוב קודם לכן, כדי לאפשר לממונה לעמוד במכסות המרביות שנקבעו. במצב דברים זה, ובשל העובדה שעובדים אלו נדרשים לשלם סכומי כסף גבוהים כעמלת תיווך כדי להגיע לישראל, פרק הזמן האמור לא יאפשר להם אפילו להחזיר את חובם, ובוודאי שלא להשתכר די על-מנת להטיב את מצבם ואת מצב המשפחות שהותירו במולדתם." (פסקה 9, ההדגשה הוספה).
ואולם, חרף הכרה זו בפגיעה אשר תיגרם למהגרי העבודה, אף במהלך שנת 2007 לכל אורכה הוסיפה המדינה להביא מהגרי עבודה לעבודה בתחום התעשייה והבניין, חרף העובדה שענפים אלה צפויים להסגר ולהותירם בפני שוקת שבורה. אם לא די בכך, הרי שכאמור לעיל, אף לא נעשה דבר על-מנת ליידע את מהגרי העבודה שבאו לישראל כדין על משכה הצפוי של העסקתם בענף זה. כל מהגרי העבודה שבאו לישראל שילמו דמי תיווך מופקעים, מבלי שניתנה להם מלוא האינפורמציה לגבי משך העסקתם בענף התעשייה בישראל, אינפורמציה אשר קבלתה הייתה ודאי משליכה על החלטתם האם לבוא לישראל לכתחילה אם לאו.
לא למותר יהיה להזכיר עוד, כי המדינה כבר הכירה בעבר בחובתה לאפשר למהגרי עבודה שהובאו לישראל לעבוד בה את מלוא התקופה המותרת, וזאת אף אם הדבר כרוך בשינוי הייעוד התעסוקתי שלשמו באו לישראל. כך ארע עם מהגרי העבודה מסין שהובאו לישראל בשנים 2004-2005 לעבודה בתחום הסיעוד אף שלא היו מוכשרים לעסוק בתחום זה, רק על מנת לגבות מהם את דמי התיווך.
כפי שאולי זכור לכם, לאורך שנת 2004 ושנת 2005 חברות כוח האדם החלו להביא מהגרי עבודה סיניים לצורך עבודה בתחום הסיעוד, על אף שאינם דוברים את השפה האנגלית ואף לא את השפה העברית, ואין ביכולתם לתקשר עם מעסיקיהם. העובדים הסינים שהובאו לישראל לא הצליחו להחזיק בעבודתם בתחום הסיעוד לאורך ימים. לרוב הם פוטרו תוך זמן קצר. רובם נעצרו תוך זמן קצר וגורשו מישראל, מבלי שהיה בידם סיפק להשיב ולו חלק זעיר מחובם. בעקבות פניותינו, ולאחר התדיינויות בבתי-המשפט לעניינים מינהליים (עת"ם (ת"א) 2141/05 הו נ' משרד הפנים; עת"ם (ת"א) 2815/05 לי זן נ' משרד הפנים), הכירה המדינה באחריותה למצב שנוצר ובחובתה ליתן מענה הולם למצוקתם של העובדים, אסרה על הבאתם של מהגרי עבודה מסין לעבודה בתחום הסיעוד, וקבעה כללים שאפשרו מעבר ענפי עבורם לתחום הבניין ולתחום המסעדות האתניות. הנסיבות הנוכחיות מחייבות לנהוג באופן דומה.
יצוין עוד, כי במסגרת קביעת הכלליים יש ליתן את הדעת על האפשרות הפראקטית הנתונה לאזרחי סין להשתלב בענף תעסוקה מסוים. כך ,למשל, מעבר ענפי לתחום הסיעוד אינו אפשרי, כמובן, בשל קשיי השפה. בנוסף, ספק אף אם מעבר ענפי לחקלאות עשוי להוות פתרון של ממש, וזאת לאור נכונותם של מעסיקים חקלאיים להעסיק עובדים תאילנדים בלבד (ר' עת"מ (ת"א) 2408/06 בד פרקש נ' משרד הפנים, פסק-דין מיום 18.1.2007).
אשר על כן, נבקש כי ייקבעו כללים לטיפול במהגרי עבודה בענפי התעשייה והבניין אשר יאפשרו להם להוסיף ולעבוד ברישיון עבודה עד להשלמת תקופת השהות המקסימאלית הקבועה בחוק הכניסה לישראל.
לתשובתכם המהירה נודה.
בכבוד רב,
חני בן ישראל, עו"ד
קו לעובד
גילה ברזילי, עו"ד
מוקד סיוע לעובדים זרים
עודד פלר, עו"ד
האגודה לזכויות האזרח בישראל
