אין כסף לשלם על תרופות שנמצאות בסל הציבורי בגלל השתתפות עצמית; מיואשים וחולים ללא שיניים בפה כי התותבות וטיפולי השיניים אינם חלק מהסל הציבורי ועולים אלפי שקלים; כשצריך טיפול סיעודי, המדינה משפילה ומתעמרת בקשישים ובמשפחותיהם במבחני הכנסה חודרניים וסבוכים, מטרטרת אותם בין רשויות ואת חלקם זורקת החוצה לשוק הביטוח הפרטי ולחברות פרטיות המעסיקות כח עבודה זול של עובדים זרים. אלה שלוש הסוגיות שמחמירות את מצב הקשישים העניים. שלוש הסוגיות מונחות לפתחן של הכנסת והממשלה – כך כתבו המטה הציבורי לשוויון בבריאות, הקואליציה להכנסת האשפוז הסיעודי לסל הבריאות והקואליציה לבריאות שיניים ציבורית במכתב שנשלח לח"כים ולשרי הממשלה לקראת דיון בוועדת העבודה בנושא קשישים עניים – דיון שיזם ח"כ ברוורמן ומתקיים במסגרת היום הבינלאומי למאבק בעוני.
13/02/2012
לכבוד
חברי ועדת העבודה הרווחה והבריאות
כנסת ישראל
הנדון: לקראת דיון בועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת- 14/02/2012: "סקר שנערך באירופה קובע: קשה להיות זקן בישראל. אסור לנו להתעלם מהקשישים" – הצעה לדיון מהיר של ח"כ אבישי ברוורמן
לקראת הדיון שיזם ח"כ ברוורמן בנושא רווחתם ובריאותם של אוכלוסיית הקשישים בישראל, ברצוננו להעלות לסדר יומה של הועדה 3 סוגיות מרכזיות העומדות כאבן נגף לבריאותם ורווחתם של קשישים בישראל. לסוגיות אלה פתרונות המונחים בימים אלה לפתחה של הכנסת – ביטול השתתפויות עצמיות על שירותים ותרופות בסל, שירות שיניים ציבורי לקשישים, ורפורמה באשפוז והטיפול הסיעודי. מאחורי ההצעות בגוף המסמך ומגישות המסמך (הקואליציות החתומות מטה), ציבור של מאות תומכים.
1. קשישים מוותרים על טיפולים ותרופות חיוניות הכלולים בסל שירותי הבריאות בשל עלותם:
למרות שמשרד הבריאות מנהיג הנחה על תרופות לקשישים, ההשתתפות עצמית על שירותי הבריאות והתרופות הכלולות בסל השירותים ממשיכים להוות חסם משמעותי בפני קשישים לקבלת טיפול. ע"פ מכון מאיירס-ג'וינט ברוקדייל כ-16% מהקשישים ויתרו על תרופה או על טיפול בשנת 2005 בשל עלותו ו-34% דיווחו כי התשלומים על שירותי הבריאות מכבידים עליהם במידה רבה.
יש צורך לפעול לביטול הדרגתי של ההשתתפויות העצמיות הכלולות בסל שירותי הבריאות: הצעות חוק בנושא הוגשו בכנסת הקודמת אך לא עברו. בשנת 2007 התקבלה החלטת ממשלה להקמת צוות בינמשרדי (בריאות-אוצר) שידון בהיקף ההשתתפויות העצמות החלות על מבוטחים אך עד היום טרם התפרסמו מסקנות הועדה וטרם נעשה צעד משמעותי להתמודדות עם הנושא.
עדותה של א', קשישה תושבת ב"ש[1]: "הנסיעות עולות לי המון כסף והתרופות יקרות אז אני לפעמים לוקחת רק חצי תרופה (חותכת את הכדורים לשניים), קרה לי כבר שהתאשפזתי בגלל שלא לקחתי מספיק תרופות. אני גם לפעמים לוקחת תרופות יום כן יום לא, בגלל שהן יקרות. התרופות עלו 578 ₪ בחודש ועכשיו ירד לי לקרוב ל-300 ₪ בגלל שהחלטתי להפסיק חלק מהתרופות (הפסקתי את התרופה "פוסלן" לאוסטיאופורוזיס). על חימום אנחנו גם מוותרים לפעמים, אז אנחנו לא פותחים את המזגן. אבל על התרופות של בעלי אני לא מוותרת."
2. קשישים מתקשים לאכול ולתפקד מבחינה חברתית בגלל שאין להם האמצעים לטפל בשיניהם:
לקשישים צרכים מיוחדים מבחינת בריאות הפה, הדורשים התייחסות מיוחדת מצד מקצועות הבריאות בכלל ובריאות השיניים בפרט. נוסף לכך, לשמירה על בריאות פה ושיניים תקינה יש משמעויות רבות גם בבריאות הכללית במובן הרחב של המושג – גם בהיבטים הנפשיים והחברתיים. בגיל הזקנה, מתמעטות ההנאות שאדם שואף אליהן, והיכולת ליהנות מאוכל הינה אחת ההנאות הבסיסיות שנשארות גם בגיל המבוגר. לפיכך לא קשה להבין מהי החשיבות של היכולת לשמור על מערכת הלעיסה תקינה – הן בהיבט הבריאותי הצר, והן בהיבטים הרחבים יותר.
כ-60% מהזקנים בישראל סובלים מחוסר שיניים (52% חוסר מוחלט, 45% חלקי), ולרובם יש שיניים תותבות (כ-73%-81%; אין נתונים מדויקים). 15%-30% מבעלי התותבות דיווחו על תותבת שמכאיבה ו/או לא נוחה, 10% התלוננו על פצעים שנגרמו משימוש בתותבת, ו-22%-27% על כך שהיא מפריעה באכילה ודיבור. בסקר טלפוני שנערך ב 1996, דיווחו כ-75% מהקשישים כי הם מטופלים במסגרת פרטית, וכ-20% במרפאות של קופות חולים. מבחינת ניצול השירותים, כ-80% מדווחים כי אינם נוהגים כלל ללכת לרופא השיניים (בהשוואה ל-65% מהאוכלוסייה הכללית). התשלומים עבור הטיפולים הם לרוב מכיסם הפרטי של הקשישים, מאחר ולרוב הם אינם מבוטחים. סקר אחר מראה גם כי הסיבה העיקרית לאי השלמת טיפול (הכוונה לטיפול שהוצע לקשישים שהגיעו למרפאות, קיבלו הצעת טיפול אך מסיבות שונות לא מימשו את הטיפול) הייתה מחירי הטיפול.
יש צורך להכליל טיפולי שיניים משמרים ומשקמים לכלל הקשישים בסל שירותי הבריאות הממלכתי: קיימת הצ"ח שמוביל ח"כ חיים כץ הכוללת סל טיפולים שמוצע שייכלל בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. הסל הוכן בהתייעצות וסיוע מומחי בריאות השן בהדסה ובמשרד הבריאות. כפי שמוצע, הפתרונות לבעיות השיניים של הקשישים צריכים להתייחס הן למניעה והן לטיפול; וכן שינתנו פיתרונות הן לקשישים הנמצאים במסגרות ממוסדות (כ 5-6% בלבד) לצד הקשישים הנמצאים בקהילה.
עדותו של מרק, תושב באר-שבע, בן 65 [2]: "לפעמים אני מצליח לאכול, דייסה ככה. בכל מקרה אין לי כסף לקנות אוכל, חוץ מהכל. יש לי כאבי בטן. בטן לא מתפקדת. שבוע שלם אני לא יכול לקנות תרופות נגד לחץ דם, אז איך אפשר לטפל בשיניים? מצב כלכלי קשה מאד, אין כסף לתרופות או לאוכל."
3. קשישים ובני משפחותיהם נאלצים לשאת בנטל הכספי הכרוך באשפוז סיעודי ולהיטרטר בים משרדים:
משרד הבריאות מבקש לקדם רפורמה מקיפה להבטחת הזכות לאשפוז וטיפול סיעודי לכל קשיש בישראל. הצעת משרד הבריאות אמנם אינה מספקת מענה מלא לכל הכשלים של מערך הסיעוד, אולם היא מהווה שינוי כיוון מהפכני. יש ברפורמה שורת צעדים שישפרו באורח ממשי את המצב הנוכחי, אשר מגלם פגיעה מתמשכת באוכלוסיית נזקקי הסיעוד בישראל, מהשלב הראשוני של תמיכה בבית ועד האשפוז. הרפורמה עתידה בסופה לכנס את מרבית שירותי הסיעוד – בבית, במרכזים קהילתיים ובאשפוז הסיעודי – תחת קורת הגג הטיפולית של קופות החולים, תוך ביטול מבחני הכנסה מפלים וחודרניים וצמצום הטרטור הביורוקרטי.
המעמד הבינוני הנמוך משלם מיסים כל חייו, אבל לעת זקנתו וכשהוא זקוק לתמיכה סיעודית, דווקא אז הוא מופקר לגורלו, למצוא את דרכו בשוק עבודה דורסני המבוסס על חברות פרטיות המעסיקות כח עבודה זול של עובדים זרים, להתמודד מול חברות ביטוח בריאות פרטי או לפלס דרך בג'ונגל בירוקרטי.
יש צורך לתמוך ולסייע בקידום מיידי של הרפורמה: הרפורמה תסיר מחסומים בירוקראטיים, תצמצם כשלי שוק ותכונן תמריצים נכונים לבריאות שיפעלו על קופות החולים. אנו מייחלים לרגע בו יוכנס האשפוז הסיעודי לסל הבריאות, לצד הרחבת הטיפול הסיעודי בבית ובמרכזים קהילתיים.
עדותה של אירנה, בת 61[3]: "אני בת יחידה. כאשר אבא שלי הפך להיות סיעודי באופן פתאומי בעקבות אירוע מוחי כתוצאה ממחלת דם נדירה, נשארתי חסרת אונים לחלוטין. להביא אותו אלי הביתה לקומה רביעית בבית ללא מעלית לא יכולתי. בית חולים דחף לכך שצריך להוציא אותו מהאשפוז הרגיל לבית חולים סיעודי. המסע אל "הקוד" נמשך כשלושה חודשים, כאשר במהלכם התרוצצתי בין משרד הבריאות לעובדת סוציאלית וחזור… למרות שאני מתקיימת מקצבת הבטחת הכנסה בביטוח הלאומי, נאלצתי להמציא 5000 ש"ח "דמי כניסה" על מנת להבטיח לאבא שלי מקום במוסד סיעודי שבחרנו. 5000 ש"ח שאף אחד לא חשב שראוי להחזיר לי. אחרי ייסורי התופת האלה, כעבור כשלושה חודשים, קיבלנו 'קוד' של משרד הבריאות. כעבור שבועיים, אבי נפטר. עד עצם יום הזה אני שואלת את עצמי, למה היה צריך להוסיף עוד סבל של כל הביורוקרטיות והעלויות על הסבל הרב של מחלת אדם קרוב".
בברכה,
חברי המטה הציבורי לשוויון בבריאות, חברי הקואליציה להכנסת האשפוז הסיעודי לסל הבריאות, חברי הקואליציה לבריאות שיניים ציבורית.
