טלי ניר
בעוד פחות משבועיים תיפתח שנת הלימודים. עבור רוב התלמידים, גם אלו שרוב השנה שונאים ללמוד, מדובר ביום חגיגי. עבור 800 ילדי בית הספר היסודי בשכונת שועפאט שבירושלים זוהי חזרה לסיוט. קשה להאמין, אבל במדינת ישראל, בעידן שבו המודעות הסביבתית כבר הפכה לאופנה והחוקים בעניין נעשים קשוחים יותר ויותר, ישנם ילדים שעבורם חוק חינוך חובה משמעו חשיפה יומיומית לעשן רעיל, חונק. את בית הספר היסודי הזה הקימה עיריית ירושלים במבנה אשר חולק קיר משותף עם מפעל ליציקת מתכות. ארובות המפעל פולטות עשן בריח מבחיל של מתכת. התלמידים מדווחים על תחושת צריבה, סחרחורות וכאבי ראש חזקים.
מערכת החינוך בירושלים המזרחית נמצאת במצוקה גדולה מאד, תוצאה של מחדל ממושך של עיריית ירושלים ומשרד החינוך. מאז סיפוח ירושלים המזרחית ב- 67', נבנו בה מעט מאד בתי ספר ולכן חסרים המון מקומות לימוד: הנתונים הרשמיים של העירייה ומשרד החינוך מדברים על מחסור של למעלה מ-1,500 כיתות. המחסור הזה גורם לכך שאלפי ילדים בשנה לא מתקבלים למערכת החינוך העירונית. מי שיכול פונה ללימודים בבתי ספר פרטיים, שעולים כסף רב. אבל כיוון שכסף הוא מצרך בעייתי במזרח ירושלים, בה 67% מהמשפחות חיות מתחת לקו העוני, תלמידים רבים נושרים מהלימודים.
בניסיון למצוא פתרונות זריזים וזולים למצוקת כיתות הלימוד, החליטה עיריית ירושלים על פתיחת בית הספר בצמוד למפעל המזהם. ההורים התריעו, אבל לראשי העירייה זה לא נראה בעייתי. אולי בגלל שמדובר בבית ספר במזרח העיר. גם אחרי שחלק מהתלמידים חלו, בעירייה העדיפו להתעלם מההמלצות השליליות של המשרד להגנת הסביבה ושל משרד הבריאות, ונאחזו בטענה הבעייתית לפיה המפעל עומד בתקני איכות הסביבה.
שיעור כואב באזרחות
בעתירה שהגישו הורי הילדים, האגודה לזכויות האזרח ועמותת אדם טבע ודין בדרישה לפתור את הבעיה, הובאו חוות דעת מומחה ותוצאות דגימות שהראו כי המפעל אינו עומד בתקני הזיהום. בנוסף, הדגישו העותרים את מה שאמור להיות מובן מאליו – תקני הזיהום נקבעו מלכתחילה מתוך מחשבה על כמויות הזיהום המתאימות לאזור תעשייה ולא לאזור בו לומדים ילדים קטנים. למעשה, לא קיימים תקנים לזיהום באזור מגורים, פשוט משום שמגורים או לימודים לא אמורים לדור יחד עם מפעל מזהם.
באופן תמוה, בית המשפט המחוזי בירושלים העדיף לקבל את עמדת העירייה ומשרד החינוך. אחרי שנה שלמה של דיונים בבית המשפט, כתב השופט נעם סולברג בפסק הדין "אי-נחת רבה מעוררת המחשבה כי מאות ילדים צעירים ורכים יבלו שעות אחדות מן היממה באזור שבו קיים זיהום. זהו מצב שאין להשלים עמו". ובכל זאת, פסק השופט כי בנסיבות הקיימות, הותרת בית הספר במיקומו הנוכחי היא החלטה סבירה.
אולם, ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון גרם למישהו במשרד החינוך להתחיל לחשוב על כל העניין אחרת. יומיים לפני הדיון בבית המשפט העליון, הודיעה לפתע הפרקליטות לבית המשפט כי המשרד שינה את עמדתו והוא תומך בכך שבית הספר לא יכול לפעול בצמוד למפעל המזהם. את שינוי העמדה נימק המשרד בהתייעצויות חוזרות עם משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה.
שבועיים חלפו מאז, שנת הלימודים בפתח, אולם העירייה ומשרד החינוך עדיין לא מצאו פתרון. תלמידי בית הספר עדיין לא יודעים היכן ובאילו תנאים הם ילמדו בעוד עשרה ימים. שנה של מאבק משפטי, מחנק וצחנה רעילה לימדה אותם שיעור כואב באזרחות על הזכות לאוויר נקי ולחינוך, ובעיקר, על הזכות לשוויון.
טלי ניר היא עו"ד באגודה לזכויות האזרח. יחד עם עו"ד קרן הלפרין-מוסרי מאדם, טבע ודין הגישו את הערעור לבג"ץ.
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-20.8.09
