בצלם והאגודה לזכויות האזרח בישראל קראו לראש הממשלה לצרף את ישראל לתהליך שמטרתו גיבוש הסכמה בינלאומית בדבר איסור על ייצור פצצות מצרר, שימוש בהן, והחזקתן. הפנייה באה לקראת כנס דיפלומטי שיערך באירלנד ב-19 במאי, כחלק מתהליך גיבוש הסכם בינלאומי שיאסור כליל על השימוש בתחמושת מצרר עד סוף 2008. ישראל איננה נוטלת חלק בתהליך, למרות השימוש הנרחב שעשתה בפצצות מצרר במלחמת לבנון, ועל אף שלמעשה, תוצאותיו הקטלניות היה הזרז העיקרי להשלמתו.
פצצת המצרר מכילה פצצות משנה רבות. חלק גדול מהן אינו מתפוצץ. הנפלים נותרים מפוזרים בשטח, והופכים את האזור בו נפלו למעין שדה מוקשים. שימוש בנשק המצרר בקרבת ריכוזי אוכלוסיה מוביל באופן בלתי-נמנע לפגיעה באזרחים השבים לביתם לאחר סיום המלחמה. נכון לינואר 2008, כמעט 40 קמ"ר בדרום לבנון נגועים עדיין בנפלי פצצות המצרר שירתה ישראל במלחמה. מאז סיום המלחמה נהרגו 20 אזרחים לבנוניים ו-13 פעילי ארגונים בינלאומיים העוסקים בפירוק הפצצות. מאות נפצעו.
האגודה לזכויות האזרח דרשה לפתוח בחקירה פלילית לחקר נסיבות השימוש בפצצות מצרר במלחמת לבנון השנייה. גם בדו"ח ועדת וינוגרד נמתחה ביקורת על ירי פצצות המצרר לשטחים בנויים, משום שהתבצע בהכרה מלאה, שהאוכלוסייה האזרחית באזור היתה צפויה לשוב לבתים לאחר המלחמה ולהיחשף לסכנת הנפלים.
בפנייתם כתבו הארגונים כי הפגיעה הקשה שהותירו פצצות המצרר בלבנון מחייבת את מדינת ישראל להשתתף במהלך בינלאומי זה, וודאי שלא להתנגד לו או להתעלם מקיומו.
להלן הנוסח המלא של המכתב.
29.4.08
לכבוד
מר אהוד אולמרט
ראש הממשלה
קרית הממשלה
ירושלים
הנדון: הצטרפות ישראל לתהליך הבינלאומי בדבר איסור על שימוש, ייצור והחזקה
של פצצות מצרר
אנו פונים אליך בקריאה להצטרפותה של ישראל לתהליך שמטרתו גיבוש הסכמה בינלאומית בדבר איסור על ייצור פצצות מצרר, שימוש בהן, והחזקתן. דווקא לאור השימוש הנרחב שעשתה ישראל בפצצות מצרר במהלך מלחמת לבנון השנייה, חשוב שמדינת ישראל תהיה שותפה מלאה בתהליך חקיקה בינלאומי חשוב זה.
כידוע לך, כשישה חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה ותחת הרושם שהותירו האירועים הקשים, התכנסו בפברואר 2007 נציגים מ-46 מדינות באוסלו שבנורווגיה במטרה לגבש, עד סוף שנת 2008, הסכם שיאסור על השימוש בתחמושת מצרר, בהיותה נשק הגורר פגיעה קשה באזרחים. בכינוסה האחרון של קואליציית מדינות זו בוולינגטון שבניו זילנד בפברואר 2008, חתמו 82 מדינות על הצהרה הקוראת לאיסור בינלאומי על שימוש, ייצור, העברה והחזקת מצבורים של פצצות מצרר. ב-19 במאי 2008, ממשלת אירלנד תארח כנס דיפלומטי שבו יידונו ההיבטים המשפטיים המחייבים של האמנה המתגבשת, מתוך כוונה להשלים את ניסוחה עד סוף 2008.
כידוע, פצצת המצרר, המשוגרת מן הקרקע או מוטלת מן האוויר, היא תחמושת בלתי מדויקת המכילה עשרות עד מאות פצצות משנה המתפזרות על-פני אזור נרחב. שימוש בנשק זה בתוך אזורים מאוכלסים או בסמוך אליהם מוביל באופן בלתי-נמנע לפגיעה באזרחים, גם לאחר סיום הלחימה, מאחר שתחמושת זו מותירה אחריה נפלים רבים ומסוכנים.
במהלך מלחמת לבנון השנייה השתמשה ישראל באופן אינטנסיבי בסוגים שונים של תחמושת מצרר. לפי אומדן מרכז האו"ם לתיאום הפעילות בנושא מוקשים בדרום לבנון, ב-963 תקיפות נפרדות[1] הומטרו כארבעה מיליון פצצות משנה של פצצות מצרר על דרום לבנון[2]. מתוך כמות עצומה זו, כמיליון פצצות משנה לא התפוצצו[3] ונותרו פזורות בשטח.
לפי אומדן של ארגון זכויות האדם Human Rights Watch, השימוש שישראל עשתה בפצצות מצרר במלחמת לבנון השנייה הוא הנרחב ביותר שנעשה בתחמושת מצרר מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, כפליים ממספר פצצות המשנה שכוחות הקואליציה השתמשו בהן בעיראק בשנת 2003, ויותר מפי 15 מהכמות שארה"ב השתמשה בה באפגניסטן בשנים 2001 ו-2002[4]. התקפות המצרר התפרסו על שטח של כ-1,400 קמ"ר מדרום ומצפון לנהר הליטאני, הכולל עשרות עיירות, כפרים, שדות חקלאיים, ובמקרה אחד, בית חולים בכפר תבנין[5].
נכון לינואר 2008, שטחן המצטבר של האדמות מדרום ומצפון לנהר הליטאני שעדיין נגועות בתחמושת-משנה של פצצות המצרר הוא 38.7 קמ"ר[6]. נכון למועד זה, רק 16% משטח זה הוחזר לשימוש האוכלוסייה בתום פעולות טיהור מנפלי פצצות המצרר[7].
מרכז האו"ם למוקשים מעריך את שיעור הנפלים הממוצע בסוגי תחמושת-המשנה של פצצות מצרר ב-25% (יצוין, כי הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, להלן: "ועדת וינוגרד", מעריכה את אחוז הנפלים של חימוש זה בין 0.5% עד 18%, בהתאם לסוגי חימוש המצרר[8] ). נכון לינואר 2008, נהרגו 20 אזרחים ו-13 אנשי ארגונים בינלאומיים העוסקים בפירוק נפלי פצצות המצרר, ונפצעו 211 אזרחים ואנשי צוות מהארגונים הבינלאומיים.
ישראל נמנעה עד היום ממסירת מפות הירי או מידע מפורט לגבי סוגי תחמושת המצרר שבהם עשתה שימוש בלבנון. מסירת מידע זה חיונית על מנת לאפשר לארגונים הבינלאומיים טיפול אפקטיבי ומהיר בנפלי פצצות המצרר לאחר סיום הלחימה.
המשפט ההומניטארי הבינלאומי אמנם אינו אוסר באופן מפורש על השימוש בתחמושת מצרר. אך השימוש חסר ההבחנה והבלתי-מידתי שעשתה ישראל בסוג חימוש זה, לפי נתוני ארגון זכויות האדם Human Rights Watch, ממחיש את ההפרה הברורה של עקרונות היסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי – עקרון ההבחנה ועקרון המידתיות.
ועדת וינוגרד היתה ערה לבעייתיות שבשימוש בסוג חימוש זה, וציינה כי "השימוש בפצצות מצרר חייב לקחת בחשבון גם פגיעה מנפלים זמן רב לאחר הירי, ולעיתים אף לאחר סיום הלחימה" (הדגשות במקור)[9]. הוועדה אף סברה שיש לדחות את פרשנותו המרחיבה של הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר), המתירה ירי חימוש מסוג מצרר גם לעבר מטרות צבאיות הנמצאות בשטחים בנויים, בהם הנפלים עלולים לפגוע באזרחים.
יצוין, כי האגודה לזכויות האזרח בישראל פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירה פלילית לחקר נסיבות השימוש בפצצות מצרר במלחמת לבנון השנייה עוד ביום 2 במרץ 2008. הימנעותה של ישראל מחקירה יסודית ומעמיקה של השימוש בפצצות מצרר, ובכלל זה מבירור מרכיב האחריות האישית של החשודים בהפרת כללי המשפט ההומינטארי, עלולה לשמש בעתיד עילה לנקיטת הליכים משפטיים בטריבונלים בינלאומיים נגד קצינים וחיילים ישראלים האחראים לירי תחמושת מצרר.
לאור כל האמור לעיל, מן הראוי הוא כי מדינת ישראל תשתלב ביוזמת המדינות המבקשות להגביל ואף לאסור את השימוש בתחמושת מסוג מצרר, ולא תיגרר אחרי פרשנויות המצמצמות מאוד את הוראותיו של המשפט ההומניטארי. הרשמים הקשים שהותיר השימוש הנרחב בתחמושת מסוג זה במלחמת לבנון השנייה צריכים לעודד את מדינת ישראל להשתתף במהלך בינלאומי זה, וודאי שלא להתנגד לו או להתעלם מקיומו.
בכבוד רב,
ג'סיקה מונטל רחל בנזימן
מנהלת כללית מנהלת כללית
בצלם האגודה לזכויות האזרח בישראל
[1] דו"ח מרכז האו"ם לתאום הפעילות בנושא מוקשים בדרום לבנון, ינואר 2008. ראה: http://www.maccsl.org/reports/Monthly%20Reports/Monthly%202008/Monthly%20Report%20Jan%2008.pdf
[2] דו"ח ארגון Human Rights Watch, "Flooding South Lebanon: Israel's Use of Cluster Munitions in July and August 2006", פברואר 2008, מסתמך על הודעת מרכז האו"ם למוקשים. ראה: http://hrw.org/reports/2008/lebanon0208/lebanon0208sumandrecs_hb.pdf
[3] שם.
[4] שם.
[5] שם.
[6] דו"ח מרכז האו"ם למוקשים, ינואר 2008.
[7] שם.
[8] דו"ח הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, עמ' 495.
[9] שם, עמ' 495-6.
