פרסום שמות חשודים כאמצעי הרתעה

האגודה למפכ"ל המשטרה: פרסום שמות חשודים והכפשתם כאמצעי הרתעה הוא פסול; יש להישמר מהתייחסות לחשוד, הזכאי ליהנות מחזקת החפות, כאל "עבריין" הראוי לענישה

31 בדצמבר 2007

לכבוד
רב ניצב דודי כהן
מפכ"ל משטרת ישראל
המטה הארצי
ירושלים

א’‘ נ’‘,

הנדון: פרסום שמות חשודים כאמצעי הרתעה

קראנו בדאגה רבה את דברי מפכ"ל המשטרה לשעבר, אסף חפץ, ביום 24.12.07 ב- ynet ("פרסום שמות חשודים: ‘‘מציצנות’‘ או ‘‘הרתעה’‘?"), לפיהם פרסום שמותיהם של חשודים מהווה אמצעי "הרתעה" חשוב, המשחק תפקיד מרכזי בשמירה על הסדר הציבורי:

"המרכיב החשוב ביותר בעבודתה של המשטרה הוא ההרתעה. לכידתו של העבריין היא משנית לעומת ההרתעה, מעצם החשיפה שלו בציבור. אם לפני 200 שנה ההרתעה היתה מושגת על-ידי תלייתו של האדם בכיכר העיר, הרי שהיום היא מושגת על ידי חשיפתו בפומבי. לכן, כשבוחנים אם משטרה אפקטיבית או לא, אין צורך לבחון כמה עבריינים היא עצרה, אלא את מימד ההרתעה שהיא השיגה…. המשטרה עובדת בכוחות מוגבלים, היא לא יכולה להימצא בכל מקום ולכן מימד ההרתעה כל כך חשוב. האנשים הנורמטיבים צריכים להיות כל הזמן בתחושת הרתעה מפני עבירה על החוק, באמצעות פרסום בתקשורת של מעצרים, וחשיפת פניהם או שמותיהם של חשודים. זהו מרכיב חשוב מאד בשמירה על הסדר הציבורי…. לעתים קורה שנגרם נזק לאלו הנחשדים בחשדות מופרכות [כך במקור], ולכן תפקידו של המחוקק לבחון כיצד מגיעים לאיזון מתאים בין פגיעה בחשוד ומקורביו, לבין פגיעה בהרתעה."
(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3486050,00.html).

אנו תקווה כי גישה זו, הרואה בהכפשת חשודים ברבים אמצעי הרתעה לגיטימי – אינה מייצגת את מדיניות המשטרה. אין ספק, כי הרתעת עבריינים פוטנציאליים היא אחת המטרות החשובות והמובהקות של פעילות האכיפה של המשטרה. אולם פגיעה בחשודים לשם כך היא פסולה. לאור חומרת הדברים, אנו רואים לנכון לפנות אליך למרות שמדובר בהתבטאות של מפכ"ל לשעבר, כדי שעמדת המשטרה בעניין תובהר.

חזקת החפות, ממנה זכאי ליהנות כל חשוד וחשוד, איננה אמורה להיות בבחינת סיסמה ריקה; מטרתה להתוות את התגובה החברתית לפשיעה על מנת להבטיח, כי אדם ייענש רק לאחר שאשמתו הוכחה מעל לכל ספק סביר במשפט פלילי הוגן, וכי לא ינוצלו חפים מפשע להשגת מטרות חברתיות כלליות. חשוד הוא אדם, שרק נבדקת אפשרות הקשר שלו לביצוע עבירה, והוא יכול להיות כל אחד מאיתנו; על החברה בכלל – ועל המשטרה בפרט – לשמור מכל משמר מפני התייחסות לחשוד כאל "עבריין", הראוי לענישה. משטרה, אשר מכבדת את חזקת החפות ואת שלטון החוק, אינה יכולה לתת יד ל"תלייה בכיכר העיר" של חשודים, ולו במובן המטאפורי.

מעבר להוראות החוק, המסדירות את חובת המשטרה לשמור באופן ראוי על המידע הפרטי, המגיע אליה תוך כדי מילוי תפקידה, קיימות גם הנחיות ברורות של היועץ המשפטי לממשלה בעניין. סעיף 5(ג) להנחיה מס’‘ 4.1003 ("קווים מנחים לחוקרים, לתובעים ולדוברים בעניין פרסומים מחקירות") מבהיר, כי רק במקרים חריגים רשאית המשטרה למסור פרטים מזהים של חשוד, והרצון להרתיע אחרים אינו בין השיקולים, שמותר לשקול בהקשר זה:

"5(ג)(1) אין למסור פרטים מזהים לגבי חשוד… בטרם הוגש כתב אישום, ואולם הגוף החוקר יהיה רשאי לעשות כן, לפי שיקול דעתו, במקרים הבאים, ובלבד שבית-המשפט לא אסר לעשות כן.
(א) החשוד טרם נעצר ויש להזהיר את הציבור מפניו;
(ב) יש צורך בפרסום לשם קידום החקירה, לעודד קורבנות או עדים למסור עדות במשטרה;
(ג) החקירה נפתחה בעקבות פרסומים שפורסמו בציבור, תוך ייחוס חשד למאן דהוא ויש עניין ציבורי בהודעה כי החשדות נחקרים. הוא הדין כאשר הוגשה תלונה למשטרה נגד פלוני ופרטי החשוד פורסמו;
(ד) החקירה מתנהלת נגד איש ציבור או עובד ציבור בכיר, ויש קשר בין החשדות לבין תפקידו או מעמדו הציבורי של החשוד (בין אם מדובר בעבירה שנעברה בקשר לתפקידו ובין אם מדובר בחשדות שיש בהם כדי להשליך על מעמדו או ביצוע תפקידו). גם במקרה כזה, יש לשקול בכל מקרה אם יש עניין ציבורי בפרסום כבר בשלב של תחילת החקירה;
(ה) יש עניין לציבור בדיווח על החקירה, ובנסיבות העניין אין אפשרות מעשית לדווח עליה ללא מסירת פרטים מזהים אודות החשוד (כגון: חשוד ברצח בת זוגו);
(ו) החשוד הובא בפני בית-המשפט, הדיון התנהל בדלתיים פתוחות ולא ניתן צו איסור פרסום על-ידי בית-המשפט."

ההנחיות ממשיכות ומבהירות, כי פרסום חריג של פרט מזהה, שלא בנסיבות אלו, מותר רק בהחלטת ראש הגוף החוקר ובהסכמה בכתב של פרקליט המדינה או היועמ"ש, "אם יש לכך הצדקה מבחינת צרכי החקירה או בשל אינטרס ציבורי מובהק או בשל נסיבות מיוחדות של המקרה" (סעיף 5(ד)).

דבריו של מפכ"ל המשטרה לשעבר מעוררים שאלות קשות אודות האופן, בו המשטרה תופסת את תפקידה, ובו היא מתייחסת למידע על חשודים, הנמצאים בחקירה. אמנם, מר חפץ לא אמר כי משטרת ישראל פועלת או פעלה באופן אקטיבי להדלפת פרטים כדי להשיג תכלית הרתעתית, אולם ככל שהמשטרה אכן רואה בביוש חשודים ברבים דבר רצוי ואף חיוני, הדבר אינו יכול שלא להשפיע על אופן טיפולה במידע האישי שלהם. ואכן, לצערנו, הדלפת מידע מחקירות בניגוד להנחיות היועמ"ש נעשתה תופעה רווחת בשנים האחרונות.

לאור כל האמור נבקש לדעת מהי מדיניות המשטרה לגבי דליפת מידע מחקירות שמתנהלות. מהן ההנחיות והכללים, המסדירים עניין זה בתוך המשטרה? מי ביחידה החוקרת רשאי להחליט על מסירת פרטי חשוד? אלו צעדים ננקטים נגד שוטרים, המפרים את חובת הסודיות, המוטלת עליהם על פי דין, והמדליפים מידע על חשודים בניגוד להנחיות?

נודה לך מאד על תשובתך המהירה.

בכבוד רב,

לילה מרגלית, עו"ד