קו דק מבחין בין שמירה על הסדר הציבורי לבין דיכוי של מחאה לגיטימית. איפה הקו הזה עובר בשטחים?
קו דק מבחין בין שמירה על הסדר הציבורי לבין דיכוי של מחאה לגיטימית. האירועים בסוף השבוע האחרון בתל אביב מחדדים את השאלות סביב הקו הדק, לעיתים כמעט בלתי נראה, הזה.
איפה הקו הזה עובר בשטחים?
בתודעה הציבורית בישראל הפגנות בשטחים הכבושים נתפסות כמעט אוטומטית כהתקוממויות אלימות ואיום ביטחוני – הפרות סדר ציבורי, כפי שאוהבים לקרוא לזה בתקשורת. השאלות סביב אירועי הימים האחרונים בתל אביב מעלות גם שאלות מקבילות בנוגע לזכות למחאה בשטחים: מה קורה כאשר המפגינים אינם אזרחי המדינה אלא תושבי שטח כבוש, וההפגנה היא הדרך היחידה להשמיע את קולם? מה ההבדל בין מחאה עממית לבין סכסוך מזוין? כיצד מתייחסים כוחות הביטחון להפגנות בשטחים? כיצד הם אמורים להתייחס?
ואלו רק השאלות שנוגעות להתמודדות כוחות הביטחון עם המחאה בשטח. מה לגבי רמת החקיקה? האם בכלל יש לפלסטינים בשטחים זכות להפגין?
ניסינו לענות על השאלות המרכזיות סביב הזכות למחאה – כאן, לא רחוק, בשטחים הכבושים.
יש לכם שאלות נוספות? נשמח לנסות ולהשיב בפייסבוק, או בדוא"ל
1. מחאה עממית, התקוממויות, הפרות סדר, איומים בטחוניים – מה בעצם המשמעות של כל המושגים האלה?
בכל העולם – מיוון ועד לונדון, מתוניסיה ועד מצרים, וגם בישראל – אנשים יוצאים לרחוב כדי למחות. חופש הביטוי וחופש ההפגנה הם זכויות אדם מוכרות במשפט הבינלאומי, כזכויות של כל אדם בכל מקום. חופש הביטוי מוכר כזכות-יסוד, והוא אחד מאבני הבוחן למידת הדמוקרטיות של המשטר. שלילתו או אפשורו של חופש הביטוי והמחאה, ובייחוד במקרים הקשים והשנויים במחלוקת, היא אחד ממבחניו המרכזיים של כל שלטון בעולם.
אין עוררין על כך שהפגנה עלולה להידרדר להפרות סדר ואלימות – מה שכמובן איננו לגיטימי. אך כל עוד היא אינה כרוכה באלימות, וכל עוד הפגיעה בביטחון איננה קשה וממשית, הפגנה, מחאה או תהלוכה היא זכות ולא "איום ביטחוני".
. 2. האם לפלסטינים בשטחים יש זכות להפגין?
להלכה, כן. הזכות להפגין עומדת לכל אדם והיא חלק בלתי-נפרד מחופש הביטוי. סעיף 21 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אשר ישראל חתמה עליה ואישררה אותה, מעגן את חופש ההפגנה וקובע כי לא יחולו עליו שום הגבלות "למעט אלו… הדרושות בחברה דמוקרטית למען הביטחון הלאומי או בטחון הציבור…".
אולם למעשה, לפי החוק הצבאי החל בשטחים (ומעוגן בצו מס' 101 – צו בדבר איסור פעולת הסתה ותעמולה עוינת), כל אספה של עשרה אנשים או יותר, במטרה לשמוע נאום או לדון על נושא מדיני, מחייבת אישור מאת המפקד הצבאי. כותרתו של הצו ודרישה זו המופיעה בו מלמדת על תפיסה שלפיה כל ההתקהלויות בשטחים מוגדרות כבלתי חוקיות, וחופש המחאה נשלל הלכה למעשה.
על סמך צו זה, פיזרו כוחות הביטחון הפגנות לא-אלימות רבות לאורך השנים, תוך שימוש בכוח רב מול המפגינים.
. 3. אבל על פי הצו הצבאי צריך פשוט לקבל אישור להפגנה. אז איפה פה הבעיה?
הפלסטינים אינם מכירים בלגיטימיות של השלטון הישראלי בשטחים ומוחים נגד מנגנון הכיבוש. עצם המחאה שלהם היא כנגד היותם נתונים לשלטון צבאי, ולצווים המפרים את זכויותיהם כגון זה. לכן לא ייגשו לאותו מנגנון עצמו כדי לקבל אישור להפגנה.
. 4. איך אמורה מדינת ישראל לנהוג בהקשר של המחאות בשטחים?
חובתה של מדינת ישראל (ושל כוחות הביטחון מטעמה) לכבד את זכותם של הפלסטינים לחופש ביטוי ולהגן עליו: יש לאפשר הפגנות, תהלוכות ועצרות מחאה, גם כשהללו מופנות נגד השלטון הצבאי; אין להגביל את חופש הביטוי והזכות להפגין אלא כאשר צפויה בוודאות גבוהה פגיעה קשה וממשית בביטחון.
יישום ראוי של הזכות להפגין חשוב במיוחד בשטחים הכבושים, בהם לאזרחים הפלסטינים אין כל נגישות למוקדי הכוח השלטוניים הישראליים, השולטים בגורלם, וההפגנה היא הדרך המרכזית, וכמעט היחידה, בה הם יכולים להשמיע את קולם.
. 5. כאשר בכל זאת אין ברירה אלא לפזר הפגנה, באילו אמצעים מותר לעשות זאת?
מחאה אזרחית איננה מלחמה או סכסוך חמוש – המשתתפים בה הינם אזרחים, ועל כוחות הביטחון להתייחס אליהם בדיוק כך.
כאמור, פיזור ההפגנה ושימוש בכוח כלפי מפגינים מותר אך ורק כאשר מדובר בהתקהלות המסכנת את הביטחון. השימוש בכוח יכול להיעשות אך ורק בהתאם לכללים של אכיפת חוק (להבדיל מכללים של סכסוך מזוין), המכתיבים שהשימוש בכוח יהיה ברמה המינימאלית החיונית להשגת המטרה. אם חלק מהמפגינים משתמשים באלימות, יש לפעול כנגדם בלבד. במקרים בהם הסכנה חורגת מכך, על הכוחות להפעיל אמצעים לפיזור הפגנות באופן מדורג, ותוך התייחסות כל העת לסכנה שאלה עלולים ליצור לציבור האזרחים שבמקום.
לאורה של קדושת חיי האדם, על כוחות הביטחון למצות כל דרך אפשרית כדי למנוע קורבנות בנפש. לפיכך, שימוש בכוח קטלני מותר אך ורק כדי למנוע סכנה ממשית ומיידית לחיי אדם וכאשר מוצו כל האפשרויות האחרות הפוגעניות פחות. ירי לעברם של מפגינים לא חמושים הינו אסור בתכלית האיסור.
. 6. ואם מפגינים פלסטינים מתקרבים להתנחלות או לגבולות 67' – מה עושים?
מחאה של אזרחים פלסטינים אינה מהווה בהכרח איום. גם מחאה המתקיימת באזור של התנחלות היא אקט לגיטימי של מחאה אזרחית. כאמור, רק כאשר חורגת המחאה מגבולותיה של פעולה אזרחית לגיטימית, ורק כאשר נשקפת ממנה סכנה ממשית וקשה לביטחון הציבור, כולל ציבור המתנחלים, רשאים כוחות הביטחון לפעול לפיזור ההפגנה באמצעות שימוש בכוח. כלל זה נכון גם למי שהוסמכו על ידי כוחות הביטחון, דוגמת הרבש"צים (רכזי ביטחון שוטף צה"ליים) בהתנחלויות. במקרה כזה הכללים לשימוש בכוח הינם הכללים של אכיפת חוק וסדר והם בלבד. גם כאן, מה שצריך לעמוד בראש סדר העדיפויות של כוחות הביטחון הוא מניעת קורבנות בנפש מכל הצדדים. השימוש בכוח קטלני מוגבל אך ורק למקרים של מניעת סכנה ממשית ומיידית לחיי אדם וכאשר מוצו כל האפשרויות האחרות הפוגעניות פחות.
חשוב להבהיר: גם הפגנה אזרחית המאיימת לחצות את גבול המדינה היא עדיין הפגנה אזרחית. במקרה כזה הכללים לשימוש בכוח הינם עדיין כללי אכיפת חוק וסדר, בשונה מהאופן בו התנהלו כוחות הביטחון בהפגנות על הגבול עם סוריה בחודש מאי 2011. על המשטרה או כוחות הבטחון לפעול כדי למנוע את מעבר הגבול, מותר לעצור את המפגינים או להשתמש באמצעים שונים כדי לפזר אותם; אך בהתאם לאותם עקרונות לפיהם ירי קטלני משמש רק למניעת סכנה ממשית ומיידית לחיי אדם, ולא מופעל רגע לפני כן.
.
יש לכם שאלות נוספות? נשמח לנסות ולהשיב בפייסבוק, או בדוא"ל
צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס
