מהדוח עולים נתונים קשים על אפלייה של קבוצות אוכלוסייה גדולות, המופלות בחלוקת המשאבים ובקבלת שירותים, ושזכויותיהן הבסיסיות נרמסות ע"י רשויות המדינה. במרכזן – תושבי הפריפריה, עניים, עובדי קבלן ומהגרים, אזרחים ותושבים ערבים, עצירים ואסירים.
הזכות לבריאות:
שחיקה משמעותית בתקצוב הממשלתי, עניים ללא טיפול רפואי, ובפריפריה – תמותת תינוקות כפולה ותוחלת חיים נמוכה. בשבע השנים האחרונות נשחק התקצוב הממשלתי של שירותי הבריאות לנפש בכ-14% ותקציב הפיתוח של משרד הבריאות בכ- 43%. בעקבות השחיקה הגדולה, גדלה המצוקה במערך האישפוז כדי כך ששיעור המיטות לנפש בישראל הוא הנמוך ביותר בעולם המערבי ועומד על 1.94 (לעומת 3.27 בשנת 1970). כ-30% מהמיטות במחלקות הפנימיות הן מעבר לתקן מה שגורם צפיפות גבוהה, שחרור חולים בטרם עת, הידבקות וזיהומים ומספר לא ריאלי של חולים, בהם כל רופא נאלץ לטפל. מחסור במיטות במחלקות הטיפול הנמרץ, הגורם לאשפוז חולים במחלקות רגילות, מביא לתמותה בשיעור כפול של חולים אלה. המלצה של משרד הבריאות מלפני שנתיים לתוספת 3000 מיטות אשפוז עד לשנת 2015, לא קיבלה ביטוי תקציבי עד לימים אלה. מאז חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1994, נשחק סל שירותי הבריאות בכ-44%. הסובלים העיקריים משחיקה זו הם 30% מהציבור, שאינם מבוטחים בביטוחים משלימים. רובם קשישים, עולים, מעוטי יכולת, ערבים ובעלי השכלה נמוכה. אזרחי ישראל נמצאים במקום השלישי בעולם עם שיעור מימון פרטי של כ-56% מההוצאה הלאומית על תרופות. בשנת 2006, 23% מהציבור היהודי בישראל דיווחו, כי נאלצו לוותר על טיפול רפואי בשל עלותו. אצל 30% מהם חלה בעקבות הוויתור התדרדרות במצבם הרפואי. כך, לדוגמה, בנפת באר שבע נרשמה תוחלת החיים הנמוכה ביותר בישראל, כמו גם שיעור כפול של תמותת תינוקות: 7.6 לאלף לידות לעומת 3.3 באזור המרכז. גם שיעור מיטות האישפוז בדרום הוא הנמוך ביותר בארץ: 1.5 מיטות לאלף נפש לעומת 2.6 מיטות בתל אביב. מספר עמדות הדיאליזה, העמדות לרפואה דחופה, ומספר המכשירים הרפואיים המיוחדים כגון CT ו-MRI , גם הם נמוכים משמעותית ממספרם במרכז הארץ. בכל אזור הגליל, המונה למעלה ממיליון אזרחים, אין ולו מחלקה נוירו-כירורגית אחת.
רמי אדוט, רכז תחום בריאות באגודה לזכויות האזרח: "מדינת ישראל מונעת את הזכות לחיים ולבריאות מאזרחיה העניים, הערבים והדרומיים. עקרון הצדק החלוקתי מחייב השקעת משאבים כזו שתאפשר לכל התושבים רכישת תרופות ונגישות לקבלת טיפול רפואי ללא הבדל מוצא, מקום מגורים או מצב כלכלי. אסור שזכותו של תינוק בדרום להוציא את שנתו הראשונה תהיה פחותה מזו של תינוק הנולד בתל אביב, וזכותו של תושב הדרום לאריכות חיים אסור שתהיה פחותה מזו של חברו במרכז הארץ."
זכויות עובדי קבלן:
הרשויות חוסכות מיליונים ע"י העסקת קבלנים שעושקים את העובדים, האוצר מצדו, מטרפד חקיקה שתקבע את "אחריות המשתמש": השכר הממוצע של עובד חברת כח אדם הוא כ-60% מהשכר הממוצע במשק. רק 5% מעובדי הקבלן משתכרים 25 ש"ח ומעלה לשעה והם אינם זוכים לתוספות שכר המעוגנות בהסכמים קיבוציים.
אי תשלום שכר מינימום ושכר על שעות נוספות, פיטורין ללא פיצויים, קנסות בלתי חוקיים, מניעת חופשות ואיסור על התאגדות, הן הפרות שכיחות ביותר בענף זה. משרד האוצר מנסה לטרפד בימים אלה את המשך הליך החקיקה של הצעת החוק שאושרה בקריאה ראשונה בכנסת ביוני השנה, המטילה את האחריות לשמירה על זכויותיהם של עובדי הקבלן גם על המשתמש בפועל, שפעמים רבות הוא המדינה עצמה. בשנה האחרונה היינו עדים למספר התפתחויות חשובות שמטרתן להגן על זכויות עובדי הקבלן, אולם למרות הנחיות החשב הכללי ממרץ 2007, המורות למשרדי הממשלה ולרשויות המקומיות לבדוק האם הצעות למכרזים מאפשרות שמירה על תשלום כל מרכיבי השכר לעובדים – מכרזי הפסד, בהם ההצעה הזוכה היא זולה עד כדי כך שברור שהיא כרוכה בפגיעה בזכויות עובדי הקבלן, ממשיכים להתפרסם. בימים אלה נדון בבית המשפט המחוזי בת"א הליך, שהאגודה לזכויות האזרח היא צד בו, נגד עיריית בת ים בגין התקשרות עם קבלן ניקיון שזכה במכרז הפסד. בעמדת האגודה שהוגשה לבית המשפט מציינת עו"ד שרון אברהם ויס מהאגודה: "עיריית בת ים חסכה כשלושה מיליוני שקלים על גבם של עובדים קשיי יום שלא שולמו להם שכר מינימום, שעות נוספות, חופשות ועוד".
הגזענות רושמת שיאים חדשים:
עלייה בתחושות השינאה בציבור היהודי, הצעות חוק גזעניות בכנסת, השפלה בנמלי התעופה, הגבלת חופש הביטוי ואפלייה בתקציבי שיקום לישובים ערביים בצפון. למעלה מ-50% מן הישראלים היהודים הצהירו, כי הם לא מסכימים לגור עם ערבי, לא מוכנים שערבי יבקר בביתם, תומכים בהפרדה בין ערבים לבין יהודים במקומות בילוי, מתנגדים לצירוף מפלגות ערביות לממשלה ותומכים בהגירת הערבים מהמדינה.
השקפת עולמו של הנער הישראלי-יהודי הממוצע ספוגה בסטריאוטיפים גזעניים: למעלה משני שליש מבני הנוער סבורים, כי הערבים לא חכמים, לא משכילים, לא תרבותיים, לא נקיים ואלימים. בשנת 2006 נרשמה עלייה של 26% באירועים גזעניים כלפי ערבים, וסקרים מצביעים על עלייה חדשה של כמעט 100% בתחושות השינאה, שמביע הציבור היהודי כלפי ערבים. התקשורת הישראלית ממשיכה בהבניית מציאות סטריאוטיפית, לפיה הערבים הינם גורם שלילי ומאיים, ולרוב הם מודרים כליל מהשיח הציבורי השולט בחברה הישראלית. בכנסת מועלות הצעות חוק, המגבירות את הדה-לגיטימציה של האזרחים הערבים: התניית זכות ההצבעה וקבלת קצבאות בשירות צבאי או לאומי; חיוב שרים וחברי כנסת להישבע אמונים למדינה יהודית; הצעת החוק הקובעת, כי אדמות קק"ל, המהוות 13% מקרקעות המדינה, יוקצו ליהודים בלבד. הצעת חוק זו אושרה בקריאה ראשונה ברוב של 64 ח"כים ו-16 מתנגדים בלבד.
האזרחים הערבים מבוזים תדיר בנמלי התעופה, כאשר הם סובלים מיחס שונה ומשפיל על פי שיטת ה"פרופיילינג הגיזעי", המגדירה אותם כאיום בטחוני. הממשלה מאיימת על חופש הביטוי של העיתונים הערבים כשהיא מנפנפת בשוט החרם הכלכלי והפסקת פרסום מודעות ממשלתיות על עיתונים, המבקרים את מדיניותה.
40% מהאזרחים ההרוגים במלחמת לבנון השנייה היו ערבים. פגיעת הטילים בישובים הערבים היתה קטלנית במיוחד בשל היעדר כמעט מוחלט של מיגון. למרות זאת, הופלו הישובים הערבים בקבלת תקציבי השיקום באופן בולט והאוכלוסייה בישובים אלה ממשיכה להיות מופקרת מבחינה ביטחונית, ללא תוכניות למיגונה.
הכפרים הבלתי מוכרים בנגב:
80,000 אזרחים מופקרים ומספר שיא של הריסות בתים: מחצית מבין 160,000 האזרחים הבדואים בנגב חיים בישובים, שהמדינה מסרבת להכיר בהם, בשטחים ללא רשות מוניציפלית ובלא יכולת חוקית לקבלת היתרי בנייה. בשנת 2007 נהרסו בנגב מעל 200 מבנים, שיעור שיא לעומת עשרות הריסות בשנים קודמות. תוכנית המתאר "מטרופולין באר שבע", שפורסמה בחודש יוני השנה וקובעת את יעודי הקרקע ל-20 השנים הבאות, מטרפדת את האפשרות למצוא פתרונות של התיישבות כפרית בדואית בתיאום עם האוכלוסייה והתחשבות בצרכיה. התוכנית מסדירה את מצבם של 9 ישובים, אך מתעלמת מעשרות אחרים, בהם מתגוררים עשרות אלפי אזרחים. בניגוד לכך, הממשלה מקדמת ומיישמת הקמת 30 חוות בודדים ליהודים. בתוכנית המתאר החדשה מתוכננים לעתים ישובים יהודים חדשים במקום, בו שוכנים כיום כפרים בדואים. כך, למשל, במקום בו שוכנים היישובים עתיר ואם אלחיראן, מופיעים בתוכנית ישובים יהודיים עתידיים בשם יתיר וחירן.
עו"ד באנה שגרי-בדארנה מהאגודה לזכויות האזרח, שיחד עם התושבים הגישה עשרות התנגדויות לתוכנית, אומרת כי "אישורה של תוכנית מטרופולין באר שבע כמו שהיא ינציח את האפלייה וההזנחה הקשה של אזרחים במדינה המכנה עצמה נאורה ודמוקרטית. התוכנית היא אות קלון נוסף למדינת ישראל, הממשיכה במדיניות אכזרית כלפי התושבים הבדואים בנגב ומונעת מהם זכויות בסיסיות כמו הזכות לבריאות, לחינוך, למים נקיים ולקורת גג".
זכויות מהגרי עבודה:
עבדות מודרנית של עובדים עשוקים ורווחי ענק למדינה מהסדרי תאגידים: למרות שיפור מסויים ביחס המדינה לקורבנות הסחר בנשים, קורבנות אחרים עדיין סובלים מתופעות של סחר בבני אדם: כבילה למעסיקים, גביית דמי תיווך ועודממשלת ישראל ממשיכה פעם אחר פעם לדחות את כניסתם לתוקף של הסדרי העסקה, שלא יאפשרו לפגוע בעובדים ע"י כבילתם למעסיקים, למרות פסיקת בג"ץ, שקבע עוד בחודש מרץ 2006, שהכבילה אסורה.
בענף הבנייה אומץ לפני כשנתיים הסדר חדש, לפיו תאגידים ישראלים, המקבלים רישיון לעסוק בבניין כקבלני כ"א, אחראים על זכויות העובדים. נמצא, כי מאז הוחל "הסדר התאגידים" עלו דמי התיווך, שמשלמים מהגרי העבודה הסיניים לתאגידים כדי לעבוד,בכ-66%, והגיעו לסכומים של למעלה מ-15,000 $. רווחי המדינה מהסדר התאגידים, על גבם של העובדים, מגיעים לכ-200 מיליוני שקלים בשנה. 9 מתוך 43 התאגידים הקיימים הטיל משרד התמ"ת סנקציות בשל ביצוע פעולות לא חוקיות, אך רישיונו של אף אחד מהם לא נשלל.
בחודש יולי 2006 נכנסו לתוקף תקנות, המגבילות את הסכום הכולל של דמי התיווך שניתן לגבות מעובד, הן במדינת המוצא והן בישראל ל-710$. למרות זאת נמצא, כי עובדי סיעוד פיליפינים שילמו בממוצע כ- 4600$ דמי תיווך. ההערכות הן כי ההכנסה מגבייה לא חוקית של דמי תיווך, ההופכים את העובדים למוצר בעל תו מחיר ומהווים תמריץ להביא עובדים חדשים במקום אלו הנמצאים בארץ, מגיעה לכ-250 מיליון דולרים בשנה.
מעמד אזרחי:
נהלים סודיים במשרד הפנים ופגיעה בזכות לשוויון ולחיי משפחה: חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) מונע כבר מספר שנים מבני זוג פלסטינים של אזרחים ישראלים קבלת מעמד בישראל, ומאז חודש יולי השנה תחולתו הורחבה והוא מונע גם את הסדרת מעמדם של בני משפחה של אזרחים ישראלים, שמוצאם מאירן, לבנון, סוריה ועירק. עתירות נגד החוק תלויות ועומדות בבג"ץ. החמרה נוספת ביחס למהגרים היא הצעת חוק ממשלתית, לפיה מי ששהו בישראל שלא כדין לא יוכלו לרכוש מעמד בישראל, אלא לאחר תקופות צינון של מספר שנים מחוץ למדינה. הצעת החוק, שמבקשת "לעקוף" את פסיקת בג"ץ שפסל מדיניות זו של משרד הפנים, תפגע בזכות לחיי משפחה ולשוויון ותפריד בין בני זוג ובין הורים לילדיהם.
עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח אומר, כי "אין למדינת ישראל כיום מדיניות הגירה מוסדרת ביחס למי שאינם יהודים. מדיניות ההגירה והסדרת המעמד בישראל משתנה חדשות לבקרים ומעוגנת בנהלים פנימיים, אשר אינם מפורסמים ומוסתרים מן הציבור. בטרם יינקטו צעדים קיצוניים על מדינת ישראל לקבוע מדיניות הגירה ברורה ופומבית, שתיתן דעתה להיבטים הרבים והשונים של ההגירה לישראל ולזכויותיהם של אזרחיה ושל תושביה".
פליטים ומבקשי מקלט:
מאות עצורים בתנאים קשים והיעדר חקיקה: פליט הוא אדם, שברח ממדינתו עקב רדיפה – בשל דתו, לאומיותו, השקפתו הפוליטית, גזעו או השתייכותו לקבוצה חברתית מסויימת. האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 אוסרת באופן מוחלט החזרתו של פליט למקום, בו צפוייה סכנה לחייו, לשלמות גופו או לחירותו. ישראל חתומה אמנם על אמנה זו, והיתה בין יוזמיה, אך נהלי משרד הפנים בנושא אינם מפורסמים ולא קיימת מדיניות ברורה המעוגנת בחקיקה בנושא פליטים. בשנים האחרונות חל גידול ניכר במספר הפליטים, המבקשים מקלט בישראל ומגיעים בעיקר דרך מצרים. בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2007 הגיעו לישראל כ-3000 בני אדם, כ-1800 מהם מסודן, מדינה המוגדרת ע"י ישראל כעוינת. ישראל אינה מוכנה להעניק להם מקלט. תנאי מעצרם של הפליטים הם קשים ביותר: כשישים אנשים שוכנו באוהל אחד, חשופים לקור ולחום. כיום עצורים בישראל כמה מאות מבקשי מקלט, ורוה"מ הודיע על כוונתו להחזיר למצרים את כל הפליטים שהסתננו דרכה לישראל, זולת מספר מצומצם של פליטים מדארפור שבסודן. האגודה לזכויות האזרח מדגישה בדוח: "לישראל חובה מוסרית ומשפטית להושיט יד לפליטים ולמבקשי מקלט והיא אינה רשאית להגיף את שעריה בפני המבקשים על נפשם, או להחזירם ללא שבדקה את בקשתם. על מדינת ישראל לחוקק חוק פליטים ישראלי מפורט, שיסדיר את קביעת מעמדו של פליט ויכלול זכות שימוע, זכות ערעור ממשית ואפשרות לייצוג ע"י עורך דין".
הזכות לפרטיות:
האזנות סתר של המשטרה, ציטוטים לדוא"ל וכפיית בדיקת פוליגרף על עובדים: בשנת 2006 בוצעו 1128 האזנות סתר ע"י המשטרה – עלייה של 25% יחסית לשנים קודמות. לשם השוואה, בארה"ב כולה בוצעו בשנה זו 1839 האזנות סתר בלבד. מתוך למעלה מאלף בקשות של המשטרה להאזנות סתר, סורבו 7 בלבד. הצעת חוק נתוני תקשורת, שאושרה לקריאה שנייה ושלישית, תאפשר למשטרה הקמת מאגר מידע, שהיקפו ומידת הפגיעה בפרטיות הכרוכה בהקמתו הינם חסרי תקדים בעולם המערבי. בשוק העבודה קיימת פגיעה בפרטיות עובדים ומבקשי עבודה כאשר מעסיקים דורשים מהעובד או ממבקש העבודה לחתום על ויתור גורף על חיסיון רפואי, או מתנים את ההעסקה בבדיקת פוליגרף.
ציטוטים לטלפון ולדואר אלקטרוני ושימוש במצלמות במקום העבודה גם הם שכיחים בשוק העבודה הישראלי ופוגעים בזכות העובד לפרטיות. טענתם השכיחה של מעסיקים, כי בדיקות ומעקבים אלה נעשים בהסכמה, אינה תקפה משום שאין זו הסכמה חופשית. היא נובעת מן הרצון להתקבל לעבודה או לשמור עליה.
אלימות שוטרים:
ריבוי תלונות, מקרים בודדים של העמדה לדין והשוטרים עדיין חוקרים את עצמם. בשנים 2005 ו-2006 אחוז ההעמדה לדין מתוך סך כל התלונות למח"ש עמד על 3% בלבד, לעומת שיעור גבוה הרבה יותר של העמדה לדין של אזרחים. נפתחה חקירה רק בכ-35% מהתלונות. בשנת 2006 57% מהתלונות לא נחקרו בעילה של חוסר עניין לציבור. עד היום מתעכב תהליך איזרוח מח"ש, שנמשך כמעט 12 שנים.
זכויות נאשמים עצירים ואסירים:
הארכות מעצר בוידיאו, 96 שעות עד להבאה בפני שופט ותנאי כליאה מחפירים: הוראת השעה שהתקבלה בכנסת, המאפשרת הארכת מעצר ב"היוועדות חזותית" ("וידאו קונפרנס"), פוגעת קשות בזכויותיו של העציר ומפירה את הכלל, שאין דנים אדם אלא בפניו. החוק, העוסק במעצר חשודים בעבירות בטחון, מקנה סמכויות חקירה רחבות מאלה הקיימות עבור חשודים רגילים בפלילים, כמו האפשרות להשהות הבאת עצור בפני שופט עד ל-96 שעות. הכנסת דנה בימים אלה בבקשת הממשלה להאריך בשנה וחצי נוספות את הוראת השעה, שנעשה בה עד כה שימוש נרחב.
מתקני המעצר והמאסר לוקים בצפיפות רבה ובתנאי היגיינה ותברואה מחפירים, שאינם עומדים בסטנדרטים מערביים. כל זאת למרות פסיקות בג"ץ הקובעות: "חומות הכלא אינן צריכות להפריד בין האסיר לבין צלם אנוש… בית הסוהר אסור לו שיהפוך למכלאה, וחדר האסיר אסור לו שייהפך לכלוב."
התערערות הדמוקרטיה:
הציבור היהודי רוצה מנהיג חזק; השר פרידמן רוצה לכרסם במעמד בג"ץ: רוב הציבור היהודי מביע תמיכה במנהיגים חזקים, השיעור הגבוה ביותר מאז שנת 1969. פחות ממחצית הציבור מסכים, שיש לאפשר לנואם לבטא ביקורת חריפה על מדינת ישראל, ומחצית מהציבור בלבד מכיר בצורך בשוויון זכויות בין ערבים לבין יהודים. שורה של יוזמות חקיקה, המכונות "רפורמת פרידמן", מאיימות לכרסם במעמד בית המשפט העליון ולבטל את מעמדו כמגן זכויות האדם והמיעוט המוחלש מפני עריצות הרוב.
זכויות האדם בשטחים הכבושים:
אין כיבוש נאור: פגיעה והרג של אזרחים, הגבלות תנועה ומחסומים, מעצרים מינהליים, הפקעת אדמות, מניעת גישה לאדמות, פלישות צבא לבתי משפחות, הם אך מקצת מהתופעות המהוות חלק ממציאות היומיום של פלסטיני תושב השטחים הכבושים.
מתחילת השנה נהרגו בשטחים כ- 300 בני אדם, מתוכם מעל 120 בני אדם לא היו מעורבים בלחימה. כ-8700 פלסטינים מוחזקים ע"י כוחות הביטחון, מתוכם מעל 800 במעצר מינהלי. 50% משטחי הגדה המערבית חסומים בפני תנועת הפלסטינים. צה"ל מחזיק כ-50 מחסומים קבועים בגדה, ומדי שבוע נצפים כ-130 מחסומי פתע ניידים. כ-311 ק"מ של כבישים מרכזיים בגדה המערבית אסורים לתנועת פלסטינים או שתנועתם בהם מוגבלת. ככלל, מיועדים כבישים אלה לתנועת ישראלים. 80% מגדר ההפרדה הוקמו על אדמות פלסטיניות מופקעות. לאורך גדר ההפרדה 65 שערים, רק ב-38 מהם, הפתוחים חלקית, מתאפשר מעבר פלסטינים. חברון הפכה לעיר רפאים: כ-40% מהדירות, הסמוכות לנקודות ההתנחלות בעיר, ננטשו, ולמעלה מ-70% מבתי העסק עומדים ריקים. לפחות 440 בתי עסק סגורים היום בצווים צבאיים
זכויות תושבי ירושלים המזרחית:
"ירושלים המאוחדת" היא פיקציה. בפועל מתקיימת סגרגציה מוחלטת בין העיר המערבית למזרחית, כשהאחרונה כמעט ואינה נהנית מקבלת שירותים בסיסיים כמו חינוך, מים וביוב, תחבורה ציבורית וחלוקת דואר. 250,000 תושבי הקבע בירושלים המזרחית זכאים לכל השירותים, מוענקים לאזרחי מדינת ישראל, למעט זכות ההצבעה לכנסת. למרות זאת הם מופלים בנושא התכנון והבנייה, סובלים מהפקעת קרקעות והריסות בתים ומהשקעה מינימלית בתשתיות ובחינוך. 64% מהמשפחות בעיר המזרחית חיות מתחת לקו העוני (לעומת 24% מהמשפחות היהודיות במערב העיר). מדובר בלמעלה מ80,000 ילדים, החיים מתחת לקו העוני! (76% לעומת 38% מהילדים היהודים בירושלים). בירושלים המזרחית חסרות כיום למעלה מ-1500 כיתות לימוד ורק מחצית מהילדים זוכים ללמוד במסגרות חינוך עירוניות; אין כלל גני ילדים ל-15,000 הילדים בגילאי 3-4; שירותי הרווחה בעיר המזרחית עומדים בפני קריסה הואיל והם מטפלים בלמעלה מ-30,000 נפש, מהם כ- 15,000 בני נוער בסיכון, אך מוקצים להם רק 15% מתקני כח האדם בלשכות הרווחה בעיר; למעלה מ-100,000 תושבים אינם זוכים לאספקת מים חוקית; חסרים 7 ק"מ של קווי ביוב ותושבים רבים נאלצים להשתמש בבורות ספיגה. עו"ד טלי ניר מהאגודה לזכויות האזרח: "ירושלים המאוחדת היא פיקציה. בפועל קיימת סגרגציה מוחלטת בין יהודים לערבים, תוך התעלמות אכזרית ומפלה של הרשויות אפילו מצרכיהם של ילדים רכים."
