אייל גרוס
פסקי דין של בג"ץ עוררו באחרונה סערות, אך ההתפתחויות המעניינות ביותר בתחום זכויות האדם הן בפסק דין שלא עורר מחלוקת ציבורית רבה. בעתירת "מטה הרוב" נגד משטרת ישראל נקבע, כי המשטרה אינה רשאית להטיל על המבקשים להפגין את האחריות לאבטחת האירוע ולשמירת הסדר הציבורי במהלכו, ולכן דרישתה שמארגני הפגנה יקימו גדרות ויציבו מאבטחים וסדרנים על חשבונם – פסולה. הוצאות האבטחה שהטילה המשטרה על מארגני ההפגנה הוערכו בכ-100,000 שקל.
הדרישה, קבע נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, פוגעת בזכות האדם לחופש הביטוי וההפגנה. מכוח הזכות מוטלות על המדינה חובות "שליליות" (לא לאסור על מימוש הזכות), אך גם חובות "חיוביות" – להגן באופן אקטיווי על מימושה. במקרה הזה, משמעות הדבר היא חובה להקצות את המשאבים הנדרשים כדי לאפשר את מימוש הזכות.
בג"ץ דחה את טענת המשטרה שעמדה זו תיצור עומס בלתי נסבל עליה וציין, כי המשטרה רשאית להתחשב בשאלת הכוחות והמשאבים העומדים לרשותה, אם כי חיסכון במשאבים אינו שיקול אשר יצדיק כשלעצמו סירוב לאבטח הפגנה. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, אמר ברק, ואם יש בעיה של הקצאת כוחות, לכל היותר רשאי מפקד המשטרה להתנות את ההפגנה בתנאים של זמן, מקום ואופן. רק "בנסיבות קיצוניות, ובהעדר אפשרות פוגענית פחות, רשאי הוא אף לסרב ליתן רשיון להפגנה".
החשיבות של פסק דין "מטה הרוב" חורגת מעבר לחופש הביטוי וההפגנה שכן הוא מונע מצב שרק "בעל המאה", היכול לממן הפגנה, הוא "בעל הדעה" ומבטיח שהנגישות לזכות לא תהיה תלויה ביכולת לשלם בעבורה. מבחינה זו פסק הדין מבהיר, איך ההבחנה הנעשית בין "זכויות אזרחיות ופוליטיות" ובין זכויות הרווחה, המכונות "זכויות חברתיות", היא מלאכותית ושרירותית: בכל סוגי הזכויות יש היבט "שלילי", שבו אסור למדינה לפעול, והיבט "חיובי", שבו עליה לפעול להבטחת מימוש הזכות.
מצער אפוא לראות, שעדיין קיימת אפליה בין הזכויות השונות. רק לפני חצי שנה דחה אותו הרכב שופטים בדיוק את עתירתה של ויקי ישראלי, אם חד הוריות ומורה, שעתרה נגד דרישת השתתפות עצמית של 70%, שהיו כ-70,000 שקל, בניתוח שתל שבלול, שהיה מאפשר לעצור את תהליך ההתחרשות שלה ולאפשר לה להמשיך לשמוע.
ישראלי טענה לפגיעה בזכויות לבריאות ולשוויון, אך בית המשפט בחר שלא להתערב. פסק הדין הסתיים באיחולי "רפואה שלמה" ובהבעת תקווה, שהמאבק של העותרת יביא לשינוי – אך לא דרך בית המשפט. השינוי אכן הגיע – מהחלטת ממשלה, שביטלה את ההשתתפות במקרה הזה.
מדוע כשמדובר בזכות לבריאות לא ראה בג"ץ בדרישת התשלום פגיעה בחובת המדינה להבטיח נגישות לזכות, כך שלא תהיה מותנית ביכולת לשלם בעבורה? פסק דין "מטה הרוב" מוכיח, שהטענה שבג"ץ אינו צריך להתערב בזכויות רווחה שכן מדובר בנושאי תקציב וסדרי עדיפויות, היא חסרת בסיס. מדוע יכול בג"ץ לפסול דרישה להוציא 100,000 שקל למימון הפגנה, אך אינו יכול לפסול דרישה להוציא 70,000 שקל למימון ניתוח חיוני?
בזכות לבריאות, כמו בזכות לחופש הביטוי וההפגנה, יש היבט שלילי, שעל פיו מבקשים מהמדינה לא להתערב – אסור לה למנוע נגישות לטיפול רפואי – אך גם היבט חיובי, שעל פיו עליה להבטיח נגישות למימוש הזכות, לא רק לעשירים.
מחקרים מראים בעקביות, כי אחוזים ניכרים באוכלוסייה אינם צורכים תרופות ואינם פונים לטיפול רפואי בשל העלויות הכרוכות בכך. השבוע התפרסם דו"ח של משרד הבריאות ולפיו, הסיכוי של קשישים עניים לחלות בשפעת גבוה במיוחד עקב אי יכולתם לעמוד בתשלום בעד החיסון. הדו"ח מעיד על היבטים רבים של אפליה לרעה של העניים בקבלת שירותי בריאות.
תשלומי ההשתתפות הם ביטוי מובהק של אפליה זו ומהווים צורת מימון רגרסיווית של סל הבריאות. האם התניית הנגישות לבריאות ביכולתו של אדם לשלם בעייתית פחות מלהתנות בתשלום את חופש הביטוי וההפגנה?
התשלומים הנדרשים בעבור שירותים הנמצאים בסל הבריאות אינם שונים מהדרישה ממפגינים לממן את ההפגנה, ודינם להתבטל מטעמים חוקתיים באותה מידה – אלא אם כן אנו סבורים, שבריאות חשובה פחות מחופש הביטוי.
ד"ר גרוס הוא מרצה למשפט חוקתי ובינלאומי באוניברסיטת תל אביב
המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-26.12.06.
