הבוקר (21.11.06) פרסם בג"ץ את פסק דינו התקדימי בעתירות, שהגישה האגודה לזכויות האזרח, בדרישה לרשום כנשואים בני-זוג מאותו המין, שנישאו בחו"ל. פסק הדין מתייחס גם לשלוש עתירות דומות נוספות, שהוגשו במועד מאוחר יותר. פסק הדין, שנכתב בידי הרכב מורחב של שבעה שופטים, קובע, כי על מינהל האוכלוסין במשרד הפנים לרשום כנשואים בני-זוג מאותו מין, שנישאו בחו"ל ואשר מציגים תעודת נישואין מאומתת מהמדינה בה נישאו. פסק דין זה מקבל משנה חשיבות בעקבות הסערה הציבורית, שהתעוררה בעת האחרונה סביב שאלת קיומו של מצעד הגאווה בירושלים.
העתירות שהוגשו על ידי עוה"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה, ויונתן ברמן, הוגשו בשמם של שני זוגות גברים, אשר נישאו בקנדה, ומינהל האוכלוסין סרב לשנות את הרישום של מצבם האישי מרווקים לנשואים. העתירות לא הסתפקו בדרישה לשנות את רישומם של שני זוגות אלה, אלא דרשו גם לחייב את מינהל האוכלוסין לרשום את נישואיהם של זוגות אחרים מאותו המין, אשר מציגים תעודות נישואין כאלה. מדינת ישראל, נאמר בעתירות, מונעת מזוגות אלה להינשא בארצם, כשהם מוקפים בכל יקיריהם: בני משפחה, חברים וידידים, ומאלצת אותם להרחיק על פני יבשות רבות. די בפגיעה אנושה זו בזכויות היסוד שלהם, ואין להתיר למינהל האוכלוסין להציב מכשול בפני רישום נישואיהם בישראל.
עוה"ד יקיר וברמן הבהירו בעתירות, כי סירובו של מינהל האוכלוסין לשנות את רישום מצבם האישי של העותרים מנוגד לחובתו החוקית של פקיד הרישום לרשום שינוי במצבו האישי של הפונה אליו עם הצגת תעודה ציבורית, המעידה על השינוי. זאת בהתאם לחוק מירשם האוכלוסין ובהתאם להלכת פונק שלזינגר, שנפסקה בידי בג"ץ לפני למעלה מארבעים שנה ואשר קיבלה משנה תוקף בפסיקות נוספות במהלך השנים שחלפו מאז. הלכה זו, שנפסקה בעקבות סירובו של מינהל האוכלוסין לרשום נישואין של נוצרייה ויהודי שנישאו בחו"ל, קבעה מפורשות, כי פקיד הרישום מחויב לשנות את רישום מעמדם האישי של בני זוג, אשר נישאו בחו"ל, בלא לדון כלל בשאלת תוקפם של נישואין אלה בישראל. עורכי הדין יקיר וברמן מבהירים, כי למינהל האוכלוסין אין כלל סמכות להכריע בשאלת תוקפם של הנישואין וכי תשובתו לעותרים אינה אלא ניסיון של מינהל האוכלוסין לקחת לידיו סמכות שיפוטית, אשר כלל לא הוענקה לו בחוק.
עוד הדגישו עורכי הדין יקיר וברמן בעתירות, כי התעלמותו של מינהל האוכלוסין מחובתו לרשום בני זוג מאותו המין, בעת שהוא רושם בני זוג, שהינם בני דתות שונות או כהן וגרושה, למשל, מנוגד לעקרון השוויון. בעשותו כן, משדר מינהל האוכלוסין מסר משפיל, לפיו מערכת יחסים בין שני גברים או שתי נשים אינה מערכת יחסים "נורמטיבית", אלא כה פחותה בערכה עד שלא יחולו עליה אותם כללים, המוחלים על בני זוג בני המינים השונים. מעשה זה כמוהו כקביעה, כי יחסי האהבה והשיתוף, שבין העותרים, אינם ראויים וכי החלטתם לקשור עצמם זה בגורלו של זה ולבוא בברית הנישואין היא חסרת משמעות, וכל זאת תוך השפלה ופגיעה אנושה בכבודם של העותרים על רקע השתייכותם הקבוצתית. סירובו של מינהל האוכלוסין, נאמר עוד בעתירות, מהווה פגיעה בזכותם של העותרים לחיי משפחה. זאת משום שהסירוב, המבוסס על מגדרם ועל נטייתם המינית, משדר מסר של דה-לגיטימציה כלפי משפחות של הומואים ולסביות ומגדירם כמשפחה "חסרה" או "נחותה", או אף כ"לא משפחה". בכך מועבר לציבור מסר, לפיו כאשר בהומואים או בלסביות עסקינן, מדובר בתא משפחתי שונה עד כדי כך, שהוא אינו ראוי לאותן הגנות, ואף לא לאותם הסדרים פרוצדורליים, להם זכאים כל שני בגירים המחליטים להקים משפחה.
כשם שאין לקבל הפליה על בסיס של השתייכות אתנית או לאומית, נאמר בעתירות, רק משום היותה מעוגנת בתפיסות חברתיות גזעניות, הרווחות בחברתנו, וכשם שלא נשלים עם הפליית נשים מטעמים של תפיסות פטריארכליות נפוצות, כך אין גם להסכין עם הפליה של בני זוג מאותו המין, רק בשל היותה מבוססת על תפיסות חברתיות הומופוביות.
בג"ץ 3045/05
בג"ץ 3046/05
