המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח עתרו לבג"ץ נגד השר לבטחון הפנים ונגד שירות בתי הסוהר, בדרישה לביטול תקנה הקובעת, כי אדם שהיה אסיר פלילי לא יבקר אסיר בבית סוהר אלא באישור נציב שב"ס. עו"ד לילה מרגלית מהאגודה לזכויות האזרח, אשר הגישה בשבוע החולף את העתירה בשם שני הארגונים, מבהירה כי קביעה גורפת זו, המופיעה בתקנה, פוגעת קשות וללא הצדקה בכבודם של אנשים רבים, אשר שהו בעבר מסיבה זו או אחרת בבית הסוהר, כאסירים או כעצורים. היא הופכת את עצם השהות בעבר בכלא למעין "סטטוס", ממנו נגזרות זכויותיו של האדם ומעמדו בחברה, ויוצרת קטגוריה שרירותית ופסולה של "אסירים לשעבר". התקנה פוגעת שלא כדין וללא הצדקה גם בזכותם של אסירים רבים לקבל ביקורי משפחה וידידים, ובזכותם של אנשים, אשר שהו בעבר בבית הסוהר, לבקר את קרוביהם וידידיהם הנמצאים בכלא.
עו"ד מרגלית מביאה בעתירה מספר דוגמאות של מקרים, אשר טופלו ברובם בידי המוקד להגנת הפרט. מקרים אלה ממחישים כיצד פוגעת התקנה בזכותם היסודית של אסירים לקשר ומגע עם בני משפחותיהם, כמו גם בזכותם של המבקרים לכבוד ולקשר עם יקיריהם האסירים. אחד המקרים המתוארים הוא אסיר, אשר ריצה בשנת 1981 ארבעה חודשי מאסר בגין ריבוי נשים. ברבות השנים נכלא בנו של האיש בכלא שאטה, וה"אסיר-לשעבר" נהג לבקרו שם. בשלהי שנת 2000, 19 שנים לאחר שסיים לרצות את מאסרו, נמנעה לפתע מן האב האפשרות לבקר את בנו האסיר, בנימוק שהוא אסיר לשעבר. רק לאחר התערבותו של המוקד להגנת הפרט, הוסרה המניעה וחודשו ביקורי האב אצל בנו. כעבור שלוש וחצי שנים נוספות, שוב מנע שב"ס מהאיש לבקר את בנו, שהוחזק כעת בכלא נפחא. יצויין, כי גם הפעם הוחזרה המניעה לאחר שהאב כבר ביקר כמה פעמים את בנו בכלא זה. רק בעקבות פניות נוספות של המוקד להגנת הפרט, התאפשר לאב לשוב ולבקר את בנו, אולם כחודשיים וחצי לאחר מכן חודשה המניעה, ללא שום קשר לפעולותיו של האב. גם הפעם היא הוסרה רק לאחר פניותיו של המוקד להגנת הפרט. מאוחר יותר, כאשר הועבר הבן לכלא גלבוע, שוב נאלץ המוקד לפנות לשב"ס בבקשה להסיר את המניעה, אשר הוטלה פעם נוספת.
במקרים אחרים, חמורים במיוחד, נמנע מאנשים תושבי הגדה המערבית, אשר קיבלו היתרים מיוחדים וחד-פעמיים להכנס לישראל לשם ביקור בניהם ובנותיהם האסירים או העצורים, לממש את הביקור, רק משום שהם עצמם היו עצורים למשך מספר ימים לפני שנים רבות, בחלק מהמקרים לפני למעלה מעשרים שנה, מעצרים אשר הסתיימו בלא שהוגש נגדם כתב אישום או בלא הרשעה.
עו"ד מרגלית מציינת, כי מרבית הנפגעים מהתקנה הנ"ל כלל אינם מודעים לקיומה עד בואם בפועל לבקר בכלא. יתרה מזו, הם גם אינם מודעים לדרכי הפעולה העומדות לרשותם כדי לפעול להסרתה של המניעה. כתוצאה מכך, קורה לא פעם, שהנפגעים עומדים חסרי אונים בפני המכשול הבירוקרטי העומד בפניהם, עד כדי כך, שמלא מעטים מהם נמנעת במשך שנים האפשרות לבקר את יקיריהם הכלואים בבתי הסוהר. הפגיעה חמורה במיוחד עבור אסירים-לשעבר תושבי השטחים הכבושים, אשר חסרים את הנגישות לרשויות שב"ס ואשר צריכים לקבל אישור כניסה חד-פעמי לישראל כדי לממש את זכותם לבקר בבית הסוהר. פעמים רבות, נאמר בעתירה, הם מפסידים את ההזדמנות לנצל אישור זה, שסוף סוף ניתן להם, ונאלצים לחזור כלעומת שבאו, ולהמתין חודשים רבים נוספים לקבלת אישור נוסף משלטונות הצבא.
עו"ד מרגלית מדגישה בעתירה, כי קטגוריית ה"אסיר לשעבר", בהקשר זה, הינה שרירותית ופוגעת בזכותו של האדם לכבוד. זאת משום, שאין כל קשר הכרחי בין היותו של אדם "אסיר פלילי" לשעבר לבין החשש שמא ביקורו בכלא יביא לפגיעה בשלום הציבור או בביטחון בית הסוהר. זאת ועוד, קטגוריה רחבה זו אינה מבחינה כלל בין מי שריצו עונשי מאסר בגין עבירות חמורות, לבין אחרים, אשר ריצו עונשי מאסר קצרים בעבר הרחוק (וביניהם כאלה, שהרשעתם כבר התיישנה או נמחקה בהתאם לחוק המרשם הפלילי), ואחרים, אשר נעצרו וכלל לא הועמדו לדין או לא הורשעו. זאת ועוד, נאמר בעתירה, יש בתקנה המדוברת גם משום עקיפה של חוק המרשם הפלילי, המסדיר כיצד ומתי רשאי גוף ציבורי לקבל מידע על עברו הפלילי של אדם ולהעניק לו משקל. חוק זה קובע, בין היתר, כי הרשעה מתיישנת בחלוף פרק זמן מוגדר ונמחקת, ככלל, 10 שנים לאחר מכן. כאשר עבירה מתיישנת כאמור, חלק גדול מהגופים, המוסמכים על פי חוק לקבל מידע על עברו של אדם ולהעניק לו משקל, כבר אינם רשאים לעשות כן. בנוסף לכך, התקנה פוגעת בזכות האסיר לביקורים, המקבלת חיזוק מפסיקותיו החוזרות ונשנות של בג"ץ, כי זכויות היסוד של האדם בישראל עומדות גם לעציר ולאסיר, הכלואים בבית הסוהר, ופוגעת בזכות המבקרים לראות את יקיריהם. לבסוף – הפגיעה בזכויות היסוד נעשית במקרה זה בלא שניתנה הסמכה מפורשת לכך בחוק, תוך שימוש בניסוח עמום ותוך פגיעה בעקרון המידתיות.
אתמול (25.6.06) הורתה שופטת בג"ץ, איילה פרוקצ`יה, למדינה להשיב על העתירה בתוך 45 ימים.
בג"ץ 5154/06
