זכויות חברתיות בישראל 2011: עובדות ונתונים

מהי תחולת העוני בישראל? מהי ההוצאה הציבורית על בריאות? ואיפה ממוקמת ישראל ביחס לשאר המדינות המפותחות?

מאז שנת 1985 הנהיגו ממשלות ישראל מדיניות חברתית כלכלית נאו-ליברלית וקיצצו באופן הדרגתי אך חד מאד בתקציבי השירותים החברתיים. התוצאה ניכרת בכמות ובאיכות קשת השירותים שניתנים לתושבים כמו גם בעליה חדה במימדי העוני ואי השוויון בישראל.

ככלל, הפערים בישראל חופפים את קווי החלוקה האתניים והלאומיים, מה שמחריף את המתחים בחברה: החמישון התחתון מורכב בעיקרו מערבים וחרדים וכולל גם שיעור גבוה של קשישים ומשפחות חד-הוריות. הפערים היחסיים בין יהודים ממוצא אירופי ליהודים ממוצא אפריקה-אסיה, ובין עולי שנות ה-90 לוותיקים, ממשיכים להתקיים ובחלק מהמקומות מתרחבים.

להלן מספר נתונים הממחישים את השפל אליו הגיעה החברה בישראל מבחינת המימוש של זכויות חברתיות וכלכליות:

תחולת העוני: אחד מכל ארבעה תושבים בישראל חי בעוני: יותר מפי שניים מהממוצע במערב, שכן שיעור העוני הממוצע במדינות המפותחות הוא 11.1%. ישראל נמצאת במקום ה-33 בתחולת העוני מבין 34 מדינות הארגון. מספרם הכולל של העניים הוא 1.7 מיליון בני אדם. הקבוצות העניות ביותר הן חרדים (56.9% מהמשפחות) וערבים (53.5% מהמשפחות). 36.3% מהילדים בישראל חיים בעוני (סכ"ה 850,300 ילדים). חלקן של המשפחות העובדות בכלל האוכלוסייה הענייה הוא 49% (נתוני המוסד לביטוח לאומי, 2009; נתוני ה-OECD, לשנת 2011).

פערים חברתיים: רמת אי השוויון היא מהגבוהות ביותר בין המדינות המפותחות: נכון ל-2011 ישראל נמצאת במקום החמישי באי שוויון בהכנסות מבין 34 מדינות ה-OECD, כשארצות הברית במקום הרביעי וצ'ילה במקום הראשון. רמת אי השוויון בארץ גבוהה ב-22% מהממוצע במדינות ה-OECD (נתוני המוסד לביטוח לאומי, 2009; נתוני ה-OECD לשנת 2011)

מערכת החינוך: תקציבי מערכת החינוך נמצאים בחסר מתמיד: בעשור האחרון קוצצו 250 אלף שעות לימוד, מתוכן הוחזרו בשנתיים האחרונות רק 100 אלף. ההוצאה לתלמיד בחינוך היסודי נמוכה ב-36% לעומת ההוצאה הממוצעת במדינות ה-OECD: היא עומדת על 5,146$ לתלמיד לשנה לעומת 8,070$ במדינות המפותחות (נתוני ה-OECD, לשנת 2011). התוצאות מתבטאות בשכר נמוך למורים ובדרדור מקצוע ההוראה וכן בירידה ניכרת בהישגי התלמידים, שמדורגים כיום בשליש התחתון של מבחני PISA הבינ"ל לחינוך. כן גרמה מדיניות זו להפרטה חלקית של מערכת החינוך: הורים, שידם משגת, משלמים עבור לימודים בבתי ספר פרטיים או עבור תוכניות לימודים נוספות פרטיות לילדיהם, ואילו השאר נאלצים להסתפק ביום לימודים קצר ובאיכות חינוך בינונית ומטה.

שירותי בריאות: מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1994 נשחק סל השירותים שניתן לאזרח, שכן אין מנגנון של עדכון קבוע של הסל. בין המדינות המפותחות, נמצאת כיום ישראל במקום ה-25 בתקציב שירותי הבריאות עם הוצאה לאומית על בריאות של 7.8% מהתמ"ג, מהם 4.4% הוצאה ציבורית ו-3.4% הוצאה פרטית, כשהממוצע ב-OECD הוא 9% מהתמ"ג, מהם בממוצע 6.5% הוצאה ציבורית ו-2.5% הוצאה פרטית (נתוני ה-OECD לשנת 2011). כתוצאה מהירידה בתקציב הבריאות, קוצצו שירותים ותרופות רבים ובין השנים 1995-2008 נרשמה עליה של כשלושים אחוזים בהוצאה של משקי הבית על שירותי בריאות. הפערים החברתיים-כלכליים משפיעים קשות על מצב הבריאות ובולטים במיוחד בפערים בין ערבים ליהודים: הפער בתוחלת החיים בין ישוב יהודי מבוסס לבין ישוב ערבי עני בישראל מגיע ל-8 שנים תמימות. בפריפריה ובקרב עניים וקשישים רבים מוותרים על שירותים רפואיים חיוניים, כולל תרופות, בשל חוסר יכולת לשלם. על שירותי בריאות שיניים, למשל, מוותרת כשליש מהאוכלוסייה. שיעור הקשישים חסרי השיניים לחלוטין מוערך ביותר מ-50%.

שוק הדיור: המדיניות ממשלתית והקיצוצים בתקציב הדיור הביאו לכך שמחירי הדיור נמצאים כיום הרבה מעבר להישג ידם של חלקים גדולים מן האוכלוסיה. שוק הנדל"ן משווק כיום בעיקר דירות גדולות ויקרות: בשנת 2008, גודלה הממוצע של דירה חדשה היה 182 מ"ר. כיום, כמעט מחצית מהתחלות הבנייה בישראל אינן מיועדות לקהל הרחב, אלא לצרכי בנייה עצמית, קבוצות רכישה ועמותות, דבר המקשה על אוכלוסיות מוחלשות ועל מיעוטים. מכיוון שאין פיקוח על גובה שכר הדירה, המחירים מאמירים וכיום 20% ממשקי הבית כבר מוציאים מעל 50% מהכנסתם הפנויה לצורך תשלום שכר הדירה. כמו כן, ישנו מחסור חריף בדיור ציבורי. לפי דוח מבקר המדינה האחרון, בשנת 2007 מספר הדירות שהוקצו לזכאים היה קטן בכ-32% ממספרן בשנת 2002. לזכאים שלא נמצא להם דיור ניתן סיוע כספי לשכירת דירה, אלא שב-2003 קוצץ הסיוע למצטרפים חדשים בחצי – מ-1170 ש"ח ל-536 ש"ח – והוא אינו מותאם למחירי הדיור הריאליים באזורים רבים בארץ.

תעסוקה: שיעור האבטלה בישראל עומד על 6.7%, אולם שכר העובדים נמוך יחסית. כ-60% מהשכירים במשק משתכרים פחות מ-75% מהשכר הממוצע במשק (כש-40% מכלל השכירים מקבלים פחות ממחצית מהשכר הממוצע במשק) (נתוני הביטוח הלאומי, 2008). כן ישנם פערי שכר מגדריים: השכר הממוצע של עובדות עומד על 63% משכר העובדים (נתוני הלמ"ס, 2008). חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית, שעמד בשנת 2000 על 68% ירד ל-63% בשנת 2010. עובדים רבים אינם זוכים לזכויות הסוציאליות הקבועות בחוק בגלל העדר מנגנוני פיקוח מספקים. מספר עובדי הקבלן בישראל נע בין 5-10% מכלל העובדים, כשבמדינות המפותחות מדובר על כ-1.5% מהעובדים. כיום 39% מהישראלים סבורים שהם לא יכולים להתקיים מהכנסתם (נתוני ה-OECD לשנת 2011).

המובטלים בישראל זכאים לרשת ביטחון נמוכה במיוחד: ביטוח האבטלה הוא מהדלים ביותר במערב, גם בתנאי הזכאות וגם בגובהו. בשנת 2010 היו זכאים רק כרבע מתוך הבלתי מועסקים לדמי אבטלה. כמו כן, תקציבו של שירות התעסוקה הנו נמוך מאד יחסית לסטנדרטים של ה-OECD – 0.02% מתמ"ג יחסית ל0.4% בממוצע במדינות המפותחות (פי 1/20). קיצוץ קבוע בתקציבי ההכשרה המקצועית הביא לכך שכיום כמעט ולא ניתנות הכשרות מקצועיות מטעם המדינה.

שירותי רווחה: בשני העשורים האחרונים צומצמה אספקת שירותי רווחה והופרטו חלקים גדולים ממנה, החל ממוסדות שונים לטיפול בילדים ובמבוגרים וכלה בהפרטת קביעת השמת ילדים שהוצאו מביתם. הפיקוח על השירותים המופרטים הוא דל, וחלקו מופרט גם הוא, וקיימות תלונות רבות על פגיעה במטופלים במסגרות שונות. בנוסף, ישנם פערים חריפים במתן שירותי רווחה בין רשויות מקומיות שונות הנובע מדרך מימון שירותים אלה, וישנו מחסור במסגרות לטיפול בילדים המוצאים מהבית ובנוער בסיכון. כן חסרים יותר מאלף תקני עובדים סוציאליים, ולא קיים מדד לקיום בכבוד.

מים: החל מ-2010 הופסק לגמרי סבסוד משק המים ומחירי המים עלו ב-40-50%, לפי נתוני רשות המים. בעקבות כך, עלה משמעותית מספר ניתוקי המים לעשרות אלפי צרכנים שלא עומדים בתשלומים מדי שנה.

עמדות הציבור: רוב הציבור הישראלי עדיין מאמין בצורך בסולידריות חברתית: 82% מהישראלים סבורים שיש לתת טיפול רפואי בחינם גם לחולה שאין לו שום ביטוח רפואי. 79% מהישראלים גורסים שכדי לשמור על הדמוקרטיה, ישראל חייבת להשקיע כסף במערכת החינוך באזורי מצוקה, גם על חשבון נושאים אחרים (סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010).

הסטטוס המשפטי: הזכויות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות בישראל אינן מוכרות בחוקה או בחוקי יסוד, בניגוד לחלק מן הזכויות האזרחיות והפוליטיות שמעוגנות בחוקי יסוד, וזאת למרות שישראל חתומה על האמנה הבינלאומית בדבר זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. החקיקה הרגילה שקיימת בתחום היא חלקית בלבד וחלק ניכר מן הזכויות שמעוגנות בחוק, כמו הזכות לחינוך או לבריאות, ניתנות באופן חלקי בלבד.