טלי ניר
א' ונ' עמדו נבוכים במסדרון בית החולים. הם זוג צעיר עם הכנסה ממוצעת. היא בהיריון, חודש שלישי, ועכשיו אומרים להם שאולי יש בעיה עם העובר. מפחיד. יקבעו להם תור לבדיקה רצינית יותר, ואם תהיה בעיה הם יוכלו להפיל.
אבל היא כבר בחודש השלישי, ועד שיקבעו להם תור לבדיקה, זה יהיה כבר רביעי, אולי חמישי. "כמובן", אמר הרופא, "יש עוד משהו שאפשר לעשות. שר"פ. תצטרכו לשלם כמה מאות שקלים, אבל את התור נתאם צ'יק צ'ק. אם חס וחלילה נצטרך לבצע הפלה, תשלמו עוד, אבל נעשה אותה בהקדם".
הם חרקו שיניים, גירדו כסף מההורים, ושילמו. "זה הרבה כסף, אבל במצב כזה, מה האלטרנטיבה".
הסיפור האמיתי הזה של חברים שלי התרחש בבית החולים הדסה בירושלים, בו מופעלים שירותי בריאות פרטיים מאז שנות החמישים. מאבק הרופאים מנוצל כעת לקידום חטוף של הנהגת שירותים כאלה בכל הארץ. הרעיון אינו חדש, ונפסל על ידי היועץ המשפטי לממשלה ובג"ץ, אבל הוא נראה להסתדרות הרפואית, למשרד הבריאות ולראש הממשלה כפתרון קסם לבעיות מערכת הבריאות.
האינטרסים הכלכליים של הרופאים הבכירים וחוסר הרצון של הממשלה להשקיע בבריאות שלנו משלבים ידיים ומאיימים לשנות את פני הרפואה הציבורית. אם יונהג שר"פ, תמוסד אפליה בין דם לדם, בין חולה חסר אמצעים לחולה בעל אמצעים, ויועמקו הפערים הקיימים כבר כיום במימוש זכותנו הבסיסית לשירותי בריאות מיטביים.
מי שיכול להרשות לעצמו לשלם יקבל את המומחה שהוא רוצה ויעקוף את התור, ומי שלא – ימשיך לעמוד בתור, שרק יתארך. קיצור תורים לאחד, משמעו הרי הארכת התור לאחר.
הדבר צפוי לפגוע לא רק בשכבות החלשות, אלא גם במעמד הביניים, שכן ההערכה היא שהביטוחים המשלימים יתייקרו, יפוצלו לביטוחי אקסטרה וסופר, ותגדל ההשתתפות העצמית.
הנהגת שר"פ צפויה גם למשוך את הרופאים המבוקשים למרכז, כי שם יהיו מי שיוכלו לשלם, ובכך להעמיק את הפערים בין המרכז לפריפריה. ברור גם שתשומת הלב של אנשי הרפואה שעובדים ביום במסגרת ציבורית ובערב בשר"פ תוקדש לאותם חולים מועדפים, והם יבכרו להשקיע את האנרגיות במסגרת המתגמלת אותם אישית.
היעלה על הדעת, למשל, הסדר מקביל ביחס למשטרה? מי שמוכן לשלם יקבל חוקרים שיבדקו באופן פרטי את תלונתו על פריצה ויקבל קדימות בתור? אסור להגיע למצב האבסורדי הזה בשום שירות ציבורי, ובוודאי שלא כשמדובר בחיים ומוות.
מערכת הבריאות הציבורית שלנו היא הישג מפואר. המתקנים שייכים לכלל תושבי המדינה, וגם מומחיותם של הרופאים הבכירים נרכשה על בסיס התשתית הציבורית. לפיכך, אין מקום לאפשר רק לחלק מהאוכלוסייה ליהנות מהם.
אפילו משרד האוצר, אשר הוביל בעשורים האחרונים שורה ארוכה של הפרטות, שדרדרו שירותים חברתיים רבים, מבין שההפרטה הזו היא כבר יותר מדי. להערכתו, היא צפויה להגדיל את ההוצאות שלנו על בריאות עד כדי כך שיפגע המשק כולו. כבר כיום ההוצאה הפרטית לבריאות בארץ היא מהגבוהות במערב, והגדלתה אינה מבטיחה יותר בריאות אלא דווקא פחות: בארה"ב ההוצאה הפרטית על בריאות עצומה, אך מצב הבריאות הממוצע גרוע.
מערכת הבריאות, ובכללה שכר עובדיה, זקוקה לרפורמה מקיפה, שתאפשר לאנשי מקצוע המקדישים את חייהם למעננו להתפרנס בכבוד – אך יש לעשות זאת תוך חיזוק המערכת הציבורית. יש לקיים את תפילת הרופא, כפי שניסחה הרמב"ם: "זכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני".
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 10.4.11
