האגודה לזכויות האזרח עתרה בסוף השבוע שעבר בבית המשפט המחוזי בתל אביב (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) נגד משרד הפנים, בשמם של שלושה מחוסרי נתינות, אשר מתגוררים בישראל. בשלוש העתירות, שהוגשו בסוף השבוע, מתבקש בית המשפט להורות למשרד הפנים להעניק לשלושה תושבות קבע בישראל, לנוכח העובדה, שאין להם מעמד שכזה באף מדינה אחרת, ומכיוון שאין מדינה המוכנה לקלוט אותם או להעניק להם מעמד בה. כן מתבקש בית המשפט לקבוע, כי יש להעניק רשיון ישיבה ועבודה בישראל למחוסרי נתינות, כל עוד מתבררת בקשתם להסדרת המעמד בארץ. העתירות הוגשו בשמם של שלושה תושבי ברית המועצות לשעבר, אשר הגיעו לישראל בימי התפרקותה של מדינה זו (אחד מהם עוד בהיותו ילד), וכך איבדו כל מעמד בארצות מוצאם. מחד, הם שוהים בישראל שלא כדין, ומאידך – לא ניתן לגרשם ממנה, שכן אין בנמצא מדינה, שמסכימה לקבלם. בקשותיהם של השלושה לרשיון לישיבת קבע בישראל לא נענו, ולפיכך הם נאלצים לחיות בה בלא כל מעמד ותוך פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות ביותר: הם אינם רשאים לעבוד, אינם מבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי ואינם זכאים לזכויות סוציאליות. עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח, אשר הגיש את העתירות, מציין, כי מדובר במקרים הומניטריים, המחייבים פתרון דחוף.
העותר הראשון הוא ס` א`, יליד טדז`קיסטן. הוא הגיע לישראל כעולה בשנת 1994, עקב התדרדרות המצב בארצו, בעקבות התפרקותה של ברית המועצות. עם צאתו מטדז`קיסטן הוחתם דרכונו בחותמת, לפיה אם לא ישוב למדינה בתוך שלושה חודשים, תפקע אזרחותו. לאחר הגיעו לישראל טען משרד הפנים, כי קיים חשד שתעודת הלידה של אמו מזויפת. בשל כך, תעודת העולה של ס` א` נלקחה ממנו – ומאז לא הושבה. לס` א` לא היתה כל אפשרות להוכיח את האותנטיות של המסמכים עמם הגיע. מאז הגיעו עובד ס` א` כפועל בניין ומתגורר עם בת זוגו ועם בתה, שתיהן אזרחיות ישראל. יצוין, כי לאחר בואו של ס` א` לישראל, הפכה טדז`קיסטן למדינה עצמאית, ותושביה הפכו מאזרחי ברית המועצות לאזרחי טדז`קיסטן. דרכונו של ס` א` כאזרח ברית המועצות פקע ואיבד כל תוקף. בין השנים 1998-2000 הגיש ס` א` בקשות להגר למדינות שונות; לעתים נענה בשלילה ולעתים לא נענה כלל. הוא אף פנה למשרד הנציבות לענייני פליטים של האו"ם בישראל, בבקשה לסייע בהסדרת מעמדו. בשנת 2002 נענה בשלילה, ונמסר לו, כי לא נמצא מתאים למעמד של פליט. גם בקשת הערעור שלו נדחתה, ונמסר לו, כי עליו לפנות לרשויות בישראל, על מנת שיסייעו לו בחזרתו לרוסיה או לטדז`קיסטן. בשנת 2003 נעצר ס` א` בגין שהייה שלא כדין בישראל והושם במשמורת בכלא "מעשיהו". פניותיהן של משטרת ההגירה ומשרד החוץ לשגרירות רוסיה, בעניין האפשרות לגרשו לטדז`קיסטן, לא נענו כלל. לאחר שלושה חודשים שוחרר בערבות על ידי בית הדין למשמורת, בשל אי-היכולת לגרשו מן הארץ. חודשים ספורים לאחר ששוחרר נעצר שוב, ואולם לאחר ימים אחדים שוחרר שוב, משום שאין כל דרך לגרשו מישראל. ס` א` נאלץ מאז לחיות בחשש מתמיד מפני מעצר נוסף.
העותר השני, א` ו`, נולד בגרוזיה בשנת 1969. הוא אף שירת כקצין בצבא הסובייטי. בשנת 1991 ביקש א` ו` להשתחרר משירותו. מעשי שחיתות וסחר בנשק פשו בצבא, וא` ו` סרב להשתתף בפעולות אלה. בטרם אושר שחרורו מן הצבא, הגיע א` ו` לגרמניה וביקש בה מקלט מדיני. כאשר ביקש מקלט מדיני, איבד א` ו` את אזרחותו הסובייטית. כאשר גרוזיה זכתה בעצמאות ב-1992, הוא לא נחשב אזרח המדינה, ומאז הוא מחוסר נתינות. א` ו` שהה בגרמניה כשלוש שנים כתושב ארעי. בשנת 1994 הוא נענה לפרסום בגרמניה בדבר "דרכון בינלאומי של אזרח כל העולם", אותו רכש בכסף מלא. מאוחר יותר התברר לו, כי מדובר בפרסום מטעה ובמסמך חסר כל תוקף. באמצעות הדרכון הוא נכנס לישראל באשרת תייר בחודש ספטמבר 1994, מתוך מטרה להצטרף לקרובת משפחתו, אזרחית ישראל המתגוררת בארץ. בקיץ 2003 נעצר א` ו` בגין שהייה שלא כדין, הוצא נגדו צו הרחקה והוא נלקח לכלא "מעשיהו". ואולם בשל היותו מחוסר נתינות, לא ניתן היה לגרשו. א` ו` הוחזק במשמורת במשך כתשעה חודשים. בחודש אפריל 2004, בעקבות התערבות האגודה לזכויות האזרח, שוחרר א` ו` ממשמורת, משום שמשטרת ההגירה ומשרד הפנים נואשו מן האפשרות לגרשו מישראל.
העותר השלישי, ד` ב`, הוא יליד טדז`קיסטן. הוא הגיע לישראל עם אמו בהיותו בן 11, כדי לבקר את סבתו. אמו חזרה לטדז`יקיסטן לאחר כשנתיים, ומאז הוא מתגורר עם סבתו בישראל. הקשר עם האם ניתק לחלוטין. היות שעזב את טדז`יקיסטן כילד, הוא מעולם לא זכה בה באזרחות או במעמד כלשהו. אין לו מסמך מזהה, והוא מחוסר נתינות. הוא למד בישראל עד לסיום בית הספר היסודי, ואולם בתחילת לימודיו בתיכון סולק מבית הספר, משום שאין ברשותו תעודת זהות. לאחר מכן נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות, בשל המצב הכלכלי הקשה בבית סבתו. ד` ב` נעצר בחשד לביצוע עבירה, ואולם בסופו של דבר הוחלט לא להעמידו לדין, אלא לגרשו מהארץ. ואולם, לאחר חודשים ארוכים במשמורת התברר, שאי אפשר לגרש את ד` ב` מישראל בשל היותו מחוסר נתינות. האגודה לזכויות האזרח פנתה מספר פעמים בעניינו לבית הדין לביקורת משמורת, ולבסוף הוא שוחרר.
האגודה לזכויות האזרח פנתה בשם השלושה למשרד הפנים, תוך בקשה שעניינם יובא בפני הוועדה הבין-משרדית, אשר אמורה לטפל במקרים הומניטריים כגון אלה. על אף שחלפו חודשים ארוכים, לא נתקבלה עד כה תשובה מן הוועדה. השלושה נאלצים לחיות בתנאים כלכליים קשים וללא זכויות בסיסיות, תוך חשש מתמיד מפני מעצרים חוזרים.
עו"ד פלר מדגיש בעתירות, כי אין למדינת ישראל כל מדיניות בנוגע להקניית מעמד למחוסרי נתינות. משרד הפנים, נאמר עוד בעתירות, מצהיר כי הוא נכון להעניק רשיונות לישיבת קבע ב"מקרים חריגים מסיבות הומניטריות או כשיש למדינת ישראל אינטרס מיוחד במתן הרשיון לישיבת קבע". קריטריון עמום זה אין בו כדי להוות נוהל מסודר באשר להסדרת מעמד למחוסרי נתינות כלשהי, אשר מרכז חייהם בישראל. הוועדה הבין-משרדית, אשר הינה הכתובת היחידה לאנשים כאלה, פועלת במחשכים, תוך זלזול מוחלט בכללי הצדק הטבעי, השקיפות ועקרונות ההליך הראוי והמינהל התקין. זהות חבריה אינה ידועה, לא ידוע כיצד ניתן לפנות אליה, היכן ומתי היא מתכנסת והאם ניתן לשטוח בפני טענות או להופיע בפניה. גם אופן קבלת ההחלטות בה אינו ידוע. פרטים אלה הם מן הסודות הכמוסים ביותר במשרד הפנים. רק עורכי-דין מעטים וארגוני זכויות אדם, שהתמחו בעניין, מודעים לקיומה וטורחים לציין על גבי בקשות, כי הן מיועדות לוועדה זו, וזאת מתוך תקווה, שהבקשה תמצא את דרכה אליה. המבקש אינו יודע האם בקשתו אכן הגיעה לדיון בוועדה זו, אם בכלל הועברה, מתי הועברה ומתי תינתן תשובה, אם בכלל תינתן. גם הפקידים בלשכה למינהל אוכלוסין, לאחר שהעבירו את הבקשה, אינם יודעים מתי תתכנס הוועדה ומתי תינתן תשובה, אם בכלל. מועדי ישיבותיה של הוועדה אינם מפורסמים, אי אפשר להופיע בפניה, ולא ידוע מהם שיקוליה.
עו"ד פלר מדגיש, כי הנתינות במדינה כלשהי הינה זכות יסוד ומרכיב מכונן ומהותי של זהות אנושית וכבוד אנושי. היא מדגישה את השתייכותו התרבותית של אדם, את הקשר שלו לקהילתו ואת זיקתו לארץ מגוריו. זכות זו הוכרה מפורשות בהכרזה האוניברסלית של האו"ם דבר זכויות האדם (1948), ואף זכתה להכרה נרחבת במשפט הבינלאומי. עו"ד פלר מדגיש בעתירות את הצורך החיוני להסדיר את מעמדם של מחוסרי נתינות אלה, אשר אינם יכולים לעזוב את ישראל מחד, ומאידך אינם רשאים לעבוד בה כחוק לפרנסתם, אינם מבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי או בביטוח הלאומי, ועל כן שרויים במצוקה קשה. על משרד הפנים, הוא מדגיש, לראות במצוקה קשה זו ובנסיבותיה המיוחדות, קריטריון, המצדיק מתן רשיון לישיבת קבע בארץ, ועל כן מתבקש בית המשפט לחייב את המשרד להעניק מעמד כזה לעותרים ולקבוע הליך מסודר לטיפול בבקשותיהם של אחרים במצבם.
