האגודה פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבטל כתב אישום שהוגש נגד ארבעה מפגינים בגין "התקהלות אסורה". האגודה טענה כי מעצרם והעמדתם לדין של הנאשמים נובעים רק בשל השקפותיהם הפוליטיות, ובשל האופן הלקוי שבו מפרשים אנשי המשטרה את הוראות הדין בענין קיום אסיפה והפגנה ובענין התקהלות בלתי חוקית. להלן פניית האגודה. בעקבות הפנייה בוטל כתב האישום.
18 בדצמבר 2002
לכבוד
מר אליקים רובינשטיין
היועץ המשפטי לממשלה
רח' צלאח א-דין 29
ירושלים
– דחוף –
שלום רב,
הנדון: ת"פ 1019/02 – בקשה לביטול כתב האישום
הננו מייצגים את ארבעת הנאשמים בת"פ (ב"ש) 1019/02 ופונים אליך בבקשה שתבטל את כתב האישום שהוגש נגדם. בכתב האישום (שהעתקו מצ"ב) נטען, כי הנאשמים עברו עבירה של "התקהלות אסורה" לפי סעיף 151 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בכך "שהתקהלו באופן בלתי חוקי למטרה משותפת והתנהגו באופן הנותן לאנשים שהיו בסביבה יסוד סביר לחשוש שיעשו מעשה שיפר את השלום". כפי שיפורט להלן, עובדות המקרה, כמו גם הגשת כתב האישום, מקורם באופן הלקוי שבו מפרשים אנשי המשטרה את הוראות הדין בענין קיום אסיפה והפגנה ובענין התקהלות בלתי חוקית.
להלן פרטי המקרה כפי שהם עולים מחומר החקירה:
ביום 13.6.2001 ביקר ראש הממשלה במכללה הטכנולוגית בבאר שבע. במהלך הביקור נאספו בסמוך למכללה כשבעה אזרחים, שהתכוונו להפגין כנגד מדיניות הממשלה. עוד בטרם הספיקו להניף את מעט השלטים שהיו בידיהם, ניגש אליהם מפקד מרחב הנגב, תנ"צ מאיר בוכובזה, ושאל אותם לפשר התקהלותם. משנענה כי בכוונתם להפגין הודיע להם מפקד המרחב, "שעל מנת להפגין יש צורך ברישיון". משהטילו הנאספים ספק בצורך בהוצאת רישיון הודיע להם תנ"צ בוכובזה שהתקהלותם הינה "בלתי חוקית" ועל כן עליהם להתפזר (ראה עדותו של תנ"צ בוכובזה; העתק תיק החקירה, כפי שהועבר לידינו, מצ"ב).
משסירבו המפגינים להתפזר, הזעיק תנ"צ בוכובזה את מפקד הכוח המשטרתי שהיה במקום, "מסר" לו "שזו התקהלות בלתי חוקית" (דו"ח פעולה של מפקד הכוח, רפ"ק אבגי) והורה לו לפזר את המפגינים. מפקד הכוח ופקודיו חזרו בפני המפגינים על הודעתו של תנ"צ בוכובזה, לפיה "עליהם לעזוב באופן מיידי את המקום שכן הם מבצעים התקהלות בלתי חוקית", לא לפני שהספיקו להתרשם מהשלטים שבידיהם ובמיוחד מ"אחד השלטים [ש]היה רשום עליו 'שרון, פרס, ופואד לבית דין לפושעי מלחמה" (עדות מפקח אבי בנבנישתי).
כיוון שסירבו לפזר את ההפגנה, הגם שנאותו להזיז במעט את מיקומה, נעצרו המפגינים על ידי המשטרה ביחד עם מספר עוברי אורח, ששוייכו אליהם, כך נראה, בהיותם ערבים כמוהם.
הנאשמים נחקרו קצרות בתחנת המשטרה תוך שימת דגש על תוכנם של השלטים שהחזיקו. בין היתר נשאלו הנחקרים כדלקמן: "אני אומר לך שהשתתפת בהפגנה והתקהלות בלתי חוקית כנגד רוה"מ מה תגובתך? (חקירת יונס אברהים; חקירת ו' י'); "ההתקהלות שלכם היתה הפגנה וההפגנה הזו היא ללא אישור ותוכנה הוא הסטה [כך! על פי תרשומת החוקר] כנגד רוה"מ ובכירים אחרים, מה תגובתך?"; "אני מציג בפניך שלט אשר נתפס בהפגנה בה השתתפת ותוכנו 'פושעי מלחמה לבית דין – שרון, מופז, פרס'. מה כוונתו?" (חקירת ג' א'; חקירת ו' י').
בסופו של דבר הוגש כתב האישום, שהקראת נדחתה ליום 23.2.2002 על מנת שתחילה תידון הבקשה לביטולו.
להלן אתעלם מן העובדה שבין הנאשמים ישנם גם כאלה שכלל לא נטלו חלק בהתקהלות, שכן ממילא, גם לגבי אלה שהשתתפו בה אין כתב האישום יכול לעמוד.
להלן הנימוקים לבקשתנו
מעובדות המקרה, כפי שאלו נלמדות מעדויות השוטרים, עולה כי לא רק שכתב האישום דינו להתבטל, אלא שגם לא היה כל מקום להורות למפגינים להתפזר.
כזכור, הראשון שפנה אל המפגינים היה מפקד המרחב, תנ"צ מאיר בכובזה, והוא מיהר להכריז על ההתקהלות כעל "התקהלות בלתי חוקית", כיוון שלדעתו, "על מנת להפגין יש צורך ברישיון". אלא שכמובן שבענין זה נתפס מפקד המרחב לכלל טעות: כידוע, בהתאם לסעיף 89 פקודת המשטרה, הפגנה של פחות מ-50 משתתפים אינה טעונה היתר מראש. יתר על כן, במקרה של עצרת מחאה שקטה אין צורך ברשיון אפילו צפויים להשתתף בה למעלה מ-50 אנשים (הנחיית היועהמ"ש 21.56).
מכאן, שהעדר הרישיון לא היה בו כדי למנוע מקומץ המפגינים להניף שלטים ולהביע את מחאתם, ובוודאי שלא היה בו כדי להצדיק את הכרזתו הנמהרת של מפקד המרחב, כאילו המדובר בהתקהלות בלתי חוקית.
זאת ועוד, זה מכבר נקבע, כי יש לצמצם את תחום פרישתן של הוראות הדין הפלילי הפוגעות בחופש הביטוי (דנ"פ 8613/96 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (5) 193, 211). לאור הפגיעה בחירות הביטוי, הטמונה בסעיף האוסר על "התקהלות בלתי חוקית", נקבע בדין, כי יש לפרשו בצימצום ולעשות בו שימוש אך ורק שעה שקיימת סכנה קרובה לוודאי להפרת השלום ולפגיעה בנפש (ראה: המ' 740/81 בלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 274; ע"פ (מחוזי י-ם) 1946/98 מדינת ישראל נ' ניימן, תק-מח 99(2) 3684; ע"פ (מחוזי י-ם) 1521/98 עציון נגד מדינת ישראל, תק-מח 98(2), 1817, עמ' 19).
כתב האישום דנן, כמו גם חומר החקירה שעליו הוא נסמך, אינם מגלים נסיבות, שהיה בהן כדי לבסס יסוד לחשש כלשהו, לא כל שכן – לקיום סכנה קרובה לוודאי, שהמפגינים יעשו מעשה שיפריע את השלום, כפי שקבע מפקד המרחב וכפי שנטען בכתב האישום. אכן, אחד השלטים שנשאו המפגינים ושהטרידו את מנוחתם של השוטרים, קרא לשלוח את ראש הממשלה "לבית דין לפושעי מלחמה". ואולם חזקה על תנ"צ בוכובזה שלא סבר שהמפגינים מבקשים להוציא קריאה זו מן הכוח אל הפועל כבר במהלך ביקורו של ראש הממשלה בבאר-שבע, וממילא גם לא חשש שמחאתם תסכן את שלום הציבור.
כיוון שלא היה בסיס חוקי להוראת הפיזור, ממילא גם לא היה על המפגינים למלא אחריה (ראה: ע"פ 11/76 מקיאס נ' מ"י, פ"ד ל (2) 828, 833-834; ע"פ 324/84 אברג'יל נ' מ"י, פ"ד לח (3) 365)- "אם על אף זאת ייקבע כי חייבים היו? לציית לשוטרים, יהיה בכך משום פגיעה חמורה ביותר בחופש הביטוי. משמעה של קביעה כזו, כי השוטר ולא בית המשפט יקבע את גבולותיה של הזכות להפגין" (ע"פ (מחוזי – ת"א) 2026/94 ניימן נ' מ"י, פס"ד מיום 16.9.1998).
סופו של דבר, לא ההתקהלות היתה בלתי חוקית, אלא דווקא ההוראה שנתן תנ"צ בוכובזה לפיזור קומץ המפגינים, היא שלקתה באי-חוקיות. הגשת כתב האישום על סמך אותו "בסיס" רעוע, אינה אלא המשך ישיר של היחס המזלזל וההתנכלות שבה נקטה המשטרה כלפי חופש הביטוי של המפגינים.
אך הפגיעה בחופש הביטוי אינה מתמצית רק בדברים שלעיל. כאמור, בחקירתם בתחנת המשטרה נשאלו הנאשמים בעיקר על תוכנם של השלטים שהתכוונו להניף במהלך ההפגנה. לגנאי מיוחד ראויות השאלות בנוגע ל"כוונה" שעמדה מאחורי השלטים (למשל: "אני מציג בפניך שלט אשר נתפס בהפגנה בה השתתפת ותוכנו 'פושעי מלחמה לבית דין – שרון, מופז, פרס'. מה כוונתו?"). המשפטים הקצרים שנכתבו על השלטים היו ברורים לכל בר בי רב ועל כן לא ברור אלו הבהרות נוספות נדרשו לגביהן. אם סברו השוטרים בטעות, כי יש בתוכן השלטים משום "הסתה כנגד ראה"מ וכנגד בכירים אחרים" (ועודני תר בספר החוקים אחר האיסור פלילי שאליו כיוונו), יכלו להסתפק בשלטים עצמם. החקירה שניהלו בענין זה מצביעה על הסיבה האמיתית שהביאה אותם מלכתחילה להורות על פיזור ההפגנה ובהמשך – לעצור את המפגינים, והיא מדיפה ניחוחות של מרתפי חקירה במדינות טוטאליטריות. "המשטרה אינה אמונה על האידיאולוגיה" (בג"צ 148/79 סער ואח' נגד שר הפנים ואח', פ"ד לד (2) 169, 179) ועל כן "לא ניתן למנוע הפגנה או אסיפה בשל כך שדעות המפגינים אינן נראות למפקד המשטרה" (בג"צ 1928/96 מועצת יש"ע נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד נ (1) 541, 543-544).
החקירה במשטרה מלמדת, כי מעצרם והעמדתם לדין של הנאשמים נובעים אך בשל השקפותיהם הפוליטיות. בנוסף, יש בחקירה זו, במיוחד לנוכח כתב האישום שהוגש בעקבותיה, כדי לאותת למפגינים – המפגינים דנן ומפגינים כלשהם בעתיד – אלו מסרים עליהם להחניק פן יבולע להם.
למרבה הצער בתקופה האחרונה רבו המקרים, שבהם נחפזת המשטרה להכריז על קובץ מפגינים כעל "התקהלות בלתי חוקית" ולעצרם בלא סמכות שבדין. אכן ניתן להניח שגם הפעם יחלץ בית המשפט להגנת הדמוקרטיה ויאמר את דברו באופן נחרץ, כפי שאירע למשל בענין ת.פ. (רמלה) 2318/02 ות.פ. 594/02, שהוגשו בנסיבות דומות (הפגנה מיום 9.4.2002 בלוד; ראה פנייתנו לביטול כתבי האישום – מכתב עו"ד עאוני בנא מיום 22.5.2002). אלא שעד אז יתרבו ויועצמו הנזקים שכבר נגרמו לנאשמים ובכלל זה טרדה, אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש.
אך לא רק הנאשמים יצאו נזוקים מהמשך הנגישה. פיזור לא חוקי של הפגנות, מעצרים חסרי עילה, חקירות פוליטיות, הגשת כתבי אישום בעקבותיהם וניהול משפט מיותר – כל אלה מצטברים לכלל פגיעה קשה בחירות הביטוי – אות אזהרה לכל אזרח, שירהיב עוז בנפשו בעתיד לממש את חירות הביטוי.
אנו רואים בחומרה רבה את הקלות הבלתי נסבלת, שבה משתתפים בפעולות מחאה מוצאים את עצמם נעצרים ומואשמים בעבירות של "התקהלות אסורה", זאת מקום שהמציאות בשטח לא מצביעה על סכנה כלשהי להפרת השלום, ובוודאי לא על הפרה קשה, שהסתברות התרחשותה הינה קרובה לוודאי. אין פגיעה קשה יותר בדמוקרטיה, מאשר השימוש בסמכויות שלטוניות, המוענקות לרשויות אכיפת החוק בישראל, בתור מכשיר לקידום יעדים פוליטיים ו"הענשת" אזרחים אך בשל השקפותיהם האידיאולוגיות ועצם השתתפותם בפעולות מחאה. שימוש פסול ושרירותי זה משמעו פגיעה אנושה בחופש הביטוי וחופש ההפגנה ועולה כדי עוולה חוקתית של ממש.
סוף דבר
בנסיבות העניין, ובהתחשב בזכותם הבסיסית של הנאשמים לבטא את השקפותיהם הפוליטיות בצורה חופשית, גלויה וללא הרגשת מורא ופחד, אנו פונים אליך ומבקשים, כי תורה על ביטול כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים. צעד זה מתבקש גם כדי להקטין את הנזקים שכבר נגרמו למפגינים וכדי שלא להעמיק את הפגיעה בעקרון חופש הביטוי וההפגנה.
בנוסף אבקשך להנחות את רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל, ובכלל זה התובעים המשטרתיים, לכבד את הזכות החוקתית לחופש ביטוי ולהעניק לה המשקל הראוי בטרם נקיטת הליכים פליליים נגד משתתפים בפעולות מחאה.
יודגש, כי הנאשמים אינם מבקשים לעכב את ההליכים הפליליים נגדם, אלא לבטל את כתב האישום לאלתר.
לאור חשיבות העניין, ועל מנת למנוע מהנאשמים עינוי דין מיותר, אבקש התייחסותך לאמור לעיל מוקדם ככל הניתן.
בכבוד רב,
אבנר פינצ'וק, עו"ד
