לוותר על הדרישה להמציא מסמך שלא ניתן להשיגו במסגרת ההליך המדורג

בג"צ 10196/04
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

העותרים:

1. ל` י`, ת"ז …
2. ט` א` ק`, דרכון אריאתראי …
3. ד` י`, ת"ז … (קטין, באמצעות הוריו, העותרים 1 ו-2)

כולם ע"י ב"כ עוה"ד ליאת הרט ו/או עודד פלר ו/או דן יקיר ו/או דנה אלכסנדר ו/או אבנר פינצ`וק ו/או מיכל פינצ`וק ו/או עאוני בנא ו/או לילה מרגלית ו/או פאטמה אלעג`ו ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס ו/או לימור יהודה ו/או סוניה בולוס

מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
רחוב נחלת בנימין 75, תל-אביב 65154
טל`: 5608185-03; פקס: 5608165-03

נגד

המשיב:

שר הפנים
משרד הפנים, רח` קפלן 2, ירושלים

עתירה למתן צו על תנאי

מוגשת בזאת עתירה למתן צו על תנאי, המופנה למשיב, והמורה לו לבוא וליתן טעם כדלקמן:

1. מדוע לא תאושר בקשתה של העותרת 1 למתן אזרחות לבן זוגה, העותר 2, וזאת ללא המצאת תעודת רווקות ותעודת יושר, ומדוע לא תקוזז התקופה שהמתינו בני הזוג לאישור הבקשה מן ההליך המדורג לרכישת האזרחות;

2. מדוע לא ישונה רישום מצבה האישי של העותרת 1 ל"נשואה" במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות;

3. מדוע לא ישונה שם משפחתם של העותרים 1 ו-3 לשם משפחתו של העותר 2;

4. מדוע לא יירשם העותר 2 כאביו של העותר 3 במרשם האוכלוסין ובתעודת הלידה.

בקשה לדיון דחוף

עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים, אזרחית ישראלית, בן זוגה, אזרח אריתראה, ובנם הפעוט, לאפשר את התאזרחותו בישראל של אבי המשפחה, העותר 2.

העותרת 1 (להלן – העותרת) והעותר 2 (להלן – העותר) נישאו בחודש מרץ 2001. לאחר נישואיהם הגישו בני הזוג למשרד הפנים בקשה לפתוח בהליך המדורג להתאזרחות, אליה צרפו שלל מסמכים ואישורים ואף שילמו קנס בגין שהות יתר, כפי שנדרשו על ידי המשרד. מזה למעלה משלוש שנים ממאן המשיב להתחיל בהליך התאזרחותו של העותר בישראל. ראשית נדרש העותר להמציא דרכון בתוקף ל-18 חודשים. כיוון שאין לאריתריאה נציגות דיפלומטית בישראל, נאלץ העותר לפנות לשגרירות אריתריאה ברומא ולבקש שיונפק לו דרכון חדש. כעבור שבעה חודשים קיבל העותר דרכון. עם קבלת הדרכון פנה שוב למשרד הפנים, אך זו הפעם נדרש להמציא תעודת יושר ותעודת רווקות משלטונות אריתריאה. בירור שערך העותר העלה, כי עבור הנפקת המסמכים האמורים יידרש לשלם מס המוטל על תושבי חוץ למימון הוצאות המלחמה בין אתיופיה לאריתריאה. משום שאין באפשרותו לעמוד בהוצאה הכספית הגדולה, הכרוכה בהמצאת המסמכים, פנה העותר – בעצמו ובסיוע האגודה לזכויות האזרח בישראל – למשיב, על מנת שיפטור אותו מהדרישה להמצאת המסמכים. פניותיו של העותר לא נענו.

העתירה חושפת טיפול מתמשך ולקוי של המשיב בבקשתם של העותרים. חרף מאמצים רבים וניסיון לפתור את בעייתם של העותרים מחוץ לכותלי בית המשפט, לא הסתייע הדבר עד כה, ועל כן אין לעותרים מנוס אלא לפנות לבית המשפט הנכבד בבקשת סעד. מצב מתמשך זה, בו מעמדו של העותר אינו מוסדר, מעל ראשו מונפת חרב הגירוש והוא אינו רשאי לעבוד לפרנסת משפחתו, גזר על בני המשפחה חיי דוחק, וגורם להם סבל רב.

אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע דיון דחוף בעתירה.

ואלה נימוקי העתירה:

התשתית העובדתית

1. העותרת נולדה באתיופיה בשנת 1977. היא עלתה לישראל ורכשה אזרחות ישראלית מכוח שבות.

2. העותר, יליד 1977, אזרח אריתריאה, הגיע בשנת 1996 לאתיופיה וכעבור מספר חודשים קיבל דרכון אתיופי. בשנת 1996 נכנס לישראל באשרת תייר באמצעות דרכונו האתיופי. העותר נשאר בארץ לאחר שפג תוקף הרשיון שבידיו.

3. בחודש יוני 1999 נעצר העותר בגין שהייה שלא כדין. הוא היה עצור במשך למעלה מחודש ימים בכלא "מעשיהו". בעודו עצור הגיש בקשה לנציב העליון לפליטים של האו"ם, וביקש את הגנתו. בשל מצב העניינים באותה עת בין אתיופיה לאריתריאה לא יכול היה העותר לשוב לאף אחת מן המדינות; אתיופיה ואריתריאה מצויות היו במלחמה. בשל כך שהעותר אזרח אריתריאה נשקפה סכנה לחייו לו שב לאתיופיה. כיוון שאחז בדרכון אתיופי, נשקפה סכנה לחייו לו שב לאריתריאה. בעקבות עתירה לבג"ץ (בג"ץ 3793/99) שוחרר העותר ממעצר.

העתק פסק הדין בבג"ץ 3793/99 מצ"ב ומסומן ע/1.

4. בשנת 2000 הכירו העותרת והעותר והחלו להתראות. לאחר מספר חודשים החליטו להינשא. ביום 21.1.2001 נישאו בפרגוואי, באמצעות מיופי כוח.

5. לאחר קבלת מסמכי הנישואין, ביום 16.7.2001, פנו בני הזוג אל הלשכה למינהל אוכלוסין בתל-אביב-יפו והתקבלו אצל הפקידה גב` ציונה ששון. העותרים נדרשו לשלם קנס בגין שהות יתר של העותר בישראל. למחרת, ביום 17.7.2001, שבו ללשכה ושילמו את הקנס האמור בסך 3,120 ש"ח. כן שילמו העותרים סך של 135 ש"ח עבור רשיון ישיבה ועבודה מסוג ב/1. העותרים נתבקשו להמתין לתשובה בדואר.

העתק הקבלה על תשלום הקנס מצ"ב ומסומן ע/2.
העתק האישור על הגשת הבקשה מצ"ב ומסומן ע/3.

6. משלא התקבלה תשובה, שבו העותרים ללשכה. האישור על הגשת הבקשה הוחתם פעמיים ונכתב עליו "בטיפול" (נספח ע/3).

7. מצבה האישי של העותרת נרשם "בבירור".

העתק ספח תעודת הזהות של העותרת מצ"ב ומסומן ע/4.

8. ביום 16.4.2002 נולד בנם של העותרים, העותר 3. משרד הרישום בבית החולים "איכילוב" בתל-אביב סרב לרשום את העותר כאביו של העותר 3. שם משפחתו של העותר 3 נרשם כשם משפחתה של אימו.

העתק של תעודת הלידה של העותר 3 מצ"ב ומסומן ע/5.

9. ביום 14.5.2002 התייצבו העותרים שוב בלשכה למנהל אוכלוסין בתל-אביב. גב` ששון הודיעה לעותרים כי בקשתם אושרה, וכי העותר זכאי לרשיון ישיבה ועבודה, אך הודיעה לעותר כי על מנת שיוכל לקבל את הרשיון, עליו להציג דרכון בר תוקף או אישור מהנציב העליון לפליטים של האו"ם, לפיו עניינו בטיפול. גב` ששון נתנה בידי העותר מכתב, לפיו עליו להמציא דרכון בתוקף ל-18 חודשים לפחות לצורך המשך הטיפול בבקשתו. היא הבטיחה לעותר כי עם המצאת הדרכון יואץ הטיפול בעיננו.

העתק המכתב מצ"ב ומסומן ע/6.

10. בידי העותר לא היה דרכון בתוקף, שכן לא היה ברשותו דרכון אריתריאי ותוקף דרכונו האתיופי פג. את בקשתו להכיר בו כמבקש מקלט נטש לאחר שהכיר את העותרת. העותר פנה למשרדי הנציב העליון לפליטים של האו"ם בישראל, ואולם שם נענה כי עניינו אינו נמצא עוד בטיפול.

11. משום שלאריתריאה אין נציגות דיפלומטית בישראל, פנה העותר לשגרירות אריתריאה ברומא וביקש להנפיק לו דרכון. נשלחו אליו טפסים והוא נדרש לשלם אגרה בסך של כ- 170 אירו. העותר מילא את הטפסים ושלח אותם בליווי האגרה. כעבור שבעה חודשים קיבל את דרכונו באמצעות הדואר.

12. עם קבלת הדרכון שב עותר ללשכה למנהל אוכלוסין בתל-אביב ביום 30.1.2003, על מנת לקבל את הרשיון. ואולם, זו הפעם הודיעה לו הגב` ששון, כי כתנאי לקבלת הרשיון עליו להמציא תעודת יושר ותעודת רווקות מאומתות משלטונות אריתריאה.

העתק מכתבה של הלשכה למינהל אוכלוסין בתל-אביב מיום 30.1.2003 והעתק רשימת המסמכים שנמסרה לעותר מצ"ב ומסומנים ע/7.

13. העותר התקשר שוב לשגרירות אריתריאה ברומא, שוחח עם נציג השגרירות, מר אפורקי, והסביר לו את בקשתו. העותר נענה כי עבור הנפקת המסמכים הנדרשים יהיה עליו לשלם מס המוטל על תושבי חוץ למימון הוצאות המלחמה בין אריתראה לאתיופיה. המס כולל תשלום בסך 2% מן השכר שהשתכר העותר בישראל מיום שהגיע אליה ובנוסף סך של 1,700 דולר. מר אפורקי מסר לעותר, שעליו להפקיד את הסכום האמור בחשבון מספר 90117 בבנקה דל-לבורו ברומא.

14. העותרים אינם יכולים לעמוד בהוצאה זו.

15. העותר פנה לאגודה לזכויות האזרח בישראל (להלן – האגודה לזכויות האזרח או האגודה), וגב` אולה רבינוביץ מן האגודה פנתה בעניינם של העותרים ביום 27.5.2003 לגב` בתיה כרמון, ממונה אשרות וזרים במטה מינהל האוכלוסין. גב` כרמון השיבה עוד באותו היום, על גבי מכתבה של האגודה, כדלקמן: "אנא פנו ללשכה בת"א. העברתי אליהם הנחיה בנושא". העותר פנה ללשכה בתל-אביב עם העתק תשובתה של גב` כרמון ואולם עניינו לא טופל.

העתק המכתב לגב` כרמון מצ"ב ומסומן ע/8.
העתק תשובתה של גב` כרמון מצ"ב ומסומן ע/9.

16. ביום 24.11.2003 פנתה גב` חיה גלאי מן האגודה לזכויות האזרח בעניינם של העותרים לגב` אירית רם, מנהלת הלשכה בתל-אביב, וביום 2.12.2003 פנתה גב` הדר נמיר מן האגודה למר רז גודלניק, יועץ שר הפנים. מר גודלניק השיב, כי העביר את הפנייה לבדיקת מנהל מינהל אוכלוסין והבטיח לעדכן עם קבלת תשובה. כל זאת ללא הועיל.

העתק המכתב לגב` רם מצ"ב ומסומן ע/10.
העתק המכתב למר גודלניק מצ"ב ומסומן ע/11.
העתק תשובתו של מר גודלניק מצ"ב ומסומן ע/12.

17. בחודש נובמבר 2003 נעצר העותר על ידי שוטרי משטרת ההגירה, אשר מסרו לו כי ביררו את מעמדו עם הלשכה בתל-אביב, וכי אינו רשום כלל. העותרת שוחחה עם השוטרים והעותר שוחרר.

18. ביום 4.1.2001 פנה עו"ד עודד פלר מן האגודה לעו"ד גלית לביא, היועצת המשפטית למינהל האוכלוסין, בבקשה לפטור את העותר מן הדרישה להמציא תעודת יושר ותעודת רווקות, מן הטעם שאינו יכול לעמוד בהוצאה הכספית הכרוכה בכך. ביום 3.5.2004 השיבה עו"ד לביא כדלקמן: "נודה לקבלת מסמך רשמי (אפשר משגרירות אריתריאה ברומא או מכל מקום אחר) המציין כי לשם הוצאת תעודת יושר נדרש להוצאות כנטען… וכי אין להם שום מנגנון לפטור אותו מתשלום כאמור".

העתק מכתבו של עו"ד פלר מצ"ב ומסומן ע/13.
העתקת תשובתה של עו"ד לביא מצ"ב ומסומן ע/14.

19. ביום 20.5.2004 פנתה גב` חיה גלאי מן האגודה לזכויות האזרח לשגרירות אריתריאה ברומא בבקשה להנפיק לעותר את המסמכים הדרושים, ולפטור אותו מתשלום המס והאגרה. מכתבה לא נענה.

העתק המכתב מצ"ב ומסומן ע/15.

20. משלא התקבלה תשובת שגרירות אריתריאה, שב ופנה עו"ד פלר מהאגודה לזכויות האזרח ביום 29/7/04 אל עו"ד לביא, היועצת המשפטית למנהל האוכלוסין, ולגב` מזל כהן, סגנית הממונה על אשרות וזרים במטה מנהל אוכלוסין, בבקשה לפתור את בעייתו של העותר. מכתב זה ומכתב תזכורת מיום 12.9.2004 לא נענו.

העתק מכתבו של עו"ד פלר והעתק מכתב התזכורת מצ"ב ומסומנים בהתאמה ע/16 ו-ע/17.

21. העותרת נמצאת בחודש השמיני להריונה והעותרים מצפים להולדת בתם.

22. העותר נמצא בישראל מזה כשבע שנים וחצי, אולם בשל כך שאין לו רשיון עבודה אינו רשאי לעבוד בישראל, אינו מבוטח בביטוח בריאות ממלכתי ואינו זכאי לזכויות סוציאליות. העותרים מתגוררים בדירה שכורה בשכונת פרדס-כץ בבני-ברק. העותרת עובדת בעבודות משק בית והכנסתה החודשית מסתכמת ב-3,000 ש"ח לערך. העותר עובד בעבודות מזדמנות במשק בית ומשתכר כ-2,000-2,500 ש"ח בחודש. בנוסף, מקבלת העותרת קצבת ילדים בסך של 120 ש"ח בחודש. אין לעותרים הכנסות נוספות ואין להם נכסים. העותרים משלמים שכר דירה בסך 400 דולר בחודש וסך של כ-800 דולר בחודש עבור גן לבנם, העותר 3. בנוסף, משלמים העותרים חשבונות (מיסי עיריה, חשבון מים, חשמל וטלפון) בסך של כ-1,500 ש"ח בחודש. את יתרת הכנסתם מוציאים העותרים בעבור הוצאות שוטפות הכוללות טיפול, מזון והלבשה לבנם, העותר 3.

23. למען הסר ספק, העותר אינו נשוי לאישה אחרת, ואינו רשום כנשוי לאישה אחרת באף מדינה. העותר לא עבר עבירה פלילית, לא קיים נגדו צו מעצר והוא אינו מבוקש על ידי רשויות המשטרה והביטחון של מדינה כלשהי.

הטיעון המשפטי

הזכות לחיי משפחה


וההליך המדורג להסדרת מעמדם של בני זוג בישראל

24. הזכות לחיי משפחה היא זכות יסוד בסיסית, המוכרת הן על ידי המשפט הבינלאומי והן על ידי המשפט הישראלי החוקתי. זכות זו פועלת במישורים שונים, וכוללת בין השאר את הזכות לנישואין, את הזכות להורות ואת זכותם של ילדים לתמיכה ולקשר אינטנסיבי עם שני הוריהם. היא נובעת הן מזכותו של אדם לכבוד, והן מחשיבותו של התא המשפחתי בחברה האנושית בכלל ובחברה הישראלית בפרט.

25. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית המשפט העליון על חשיבותו החברתית העליונה של התא המשפחתי (ר`, למשל, בג"צ 693/91 אפרת נ` הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 743, 783). בית המשפט העליון קבע, כי זכותו של אדם להשתייך לתא המשפחתי הינה חלק מזכותו החוקתית לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ע"א 7155/96 פלוני נ` היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(1) 160, 175).

26. הגנה ראויה על הקשר המשפחתי מגשימה אף זכות יסוד נוספת, ראשונה במעלה, והיא טובתם של קטינים. טובתם של קטינים היא לגדול בחיק הוריהם (בשג"צ 488/88 דואר נ` דואר, פ"ד מב(4) 453, 460; ע"א 5532/93 גוזנבורג נ` גרינוולד, פ"ד מט(3) 282, 291). זכותם של הורים היא לגדל את ילדיהם (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ` פלונית, פ"ד לח(1), 461, 467; בג"צ 2266/93 פלוני ואח` נ` פלוני, פ"ד מט(1) 221, 235). עוצמתן של זכויות אלה מחייבת, כי רשויות השלטון ייחסו להן משקל רב (ע"א 549/75 פלונים נ` היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(1) 459, 465; דנ"א 6041/02 פלוני נ` פלוני (טרם פורסם), סעיפים 13-17 לפסק דינו של הנשיא ברק).

27. כפועל יוצא של זכות היסוד לחיי משפחה, קבע בית המשפט את זכותו של כל ישראלי להקנות לבן זוגו מעמד של קבע במדינה. סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן – חוק האזרחות) קובע, כי בן זוג של אזרח ישראלי יכול לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא מתקיימים בו התנאים הנקובים בחוק לקבלת אזרחות, וזאת מתוך הכרה בחשיבותה של הזכות לחיי משפחה (בג"צ 754/83 רנקין נ` שר הפנים, פ"ד לח(4) 113, 117). בעניין סטמקה הוסיף כב` השופט חשין:

"מדינת ישראל מכירה בזכותו של האזרח לבור לו בן-זוג כרצונו ולהקים עמו משפחה בישראל. . . המשיבים מכירים בזכותם של בני זוג – אזרח ישראל ומי שאינו אזרח ישראל – שנישאו בנישואין אמת לחיות בצוותא חדא בישראל, ובזכותו של הזר להסדר שבסופו יקבל מעמד קבע במדינה: תושבות קבע ואזרחות." (בג"צ 3648/97 סטמקה נ` שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 787) (להלן – עניין סטמקה).

28. בעקבות פסק דינו של בית משפט נכבד זה בעניין סטמקה, במסגרתו נקראה אל הוראות סעיף 7 לחוק האזרחות זכותם של ישראלים ובני זוגם הזרים להקים את ביתם בישראל, וחובתו של המשיב להקל עימם בהליך ההתאזרחות (ר` עניין סטמקה, בעמ` 791-794), נקבע הליך מדורג בן ארבע שנים וחצי, אשר בסיומו מקבל בן זוג זר, שנישא לאזרח ישראלי – אזרחות בישראל (עוד בעניין זה, ר`: בג"צ 7139/02 עבאס-בצה נ` שר הפנים, פ"ד נז(3) 481, 485 (להלן – עניין עבאס-בצה)).

29. הנה כי כן, העותר והעותרת זכאים לחיות יחדיו ולהיות מוגנים מפני פרידה כפויה, וזאת מכוח זכותם לחיי משפחה. בהעדר עילה לסרב – מחויב המשיב להיענות לבקשת העותרים, ולאפשר לעותר לרכוש אזרחות בישראל.

האיסור להערים קשיים במסגרת ההליך המדורג

30. אפילו סבור המשיב, כי המצאת מסמכים מסוימים חיונית להליך המדורג, הרי שמשעה שעשה העותר כל שביכולתו לעמוד בדרישות המשיב, אין האחרון רשאי להתיש את העותר ללא תוחלת. נוכח הנסיבות בעניינו של העותר, הפניות החוזרות אל המשיב ואל פקידיו, ומשעמדו על התארכות הטיפול והפגיעה הנמשכת ביכולת העותרים לנהל אורך חיים תקין, שומה היה על פקידיו של המשיב לפעול ביעילות להסדרת מעמדו של העותר ולהכניסו בגדר ההליך המדורג להתאזרחות:

"אפשר לומר כי החובה הראשונית של הרשות היא להפעיל את הסמכות כך שהשירות לאזרח, ובסך הכל לציבור כולו יינתן במהירות הראויה, ללא טרחה יתירה, ברמה גבוהה ובהוצאות נמוכות, ככל שניתן. זוהי חובת היעילות. חובת היעילות, אף היא, כמו חובת ההגינות, נובעת מן המעמד של הרשות המינהלית כנאמן הציבור". (יצחק זמיר, הסמכות המנהלית (תשנ"ו) ב` 675).

ועוד:

"על רשות מוסמכת לפעול בסבירות. סבירות משמעה גם עמידה בלוח זמנים סביר." (בג"צ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ` השר לענייני דתות, פ"ד מח(4) 441, 451 (להלן – עניין המכון להכשרת טוענות בית דין).

31. ואכן, בית המשפט פסק, כי במסגרת ההליך המדורג נדרשים המשיב ופקידיו לגלות רגישות רבה ותשומת לב, ולהימנע מהערמת קשיים בירוקרטיים, העלולים להפוך "מסע התשה ללא תוחלת" (עניין עבאס-בצה, בעמ` 489). זאת ועוד, בהליכי רכישת מעמד בישראל על המשיב ועל פקידיו לפעול ביושר ובתום לב, ביעילות ובהגינות, בהתחשבות ובשימת לב:

"חשוב לזכור, כי כל אחד מהפונים למשיב בבקשת מעמד בישראל הוא עולם ומלואו, וכי כל החלטה המתקבלת בעניינו – על-ידי המשיב או על-ידי רשות אחרת הפועלת מטעמו – עשויה להיות הרת-גורל ובעלת השפעה דרמטית על חייו, כבודו ויתר זכויותיו של הפונה. פועל-יוצא הכרחי מכך הוא, כי לכל בקשה לקבלת מעמד בישראל המונחת לפני המשיב מצווים הוא, וכל הפועלים מטעמו, להתייחס ברגישות ובתשומת-לב. . ." (בג"צ 394/99 מקסימוב נ` משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919, 934-935).

ועוד:

"חובתו של בית המשפט היא לדאוג לעיגון עיקרון השירות, והכפפתן רשויות המדינה אליו. עיקרון זה מחייב את בית המשפט למנוע התמשכות מיותרת של הליכים על חשבונם של מקבלי השירות. עקרון זה מחייב גישה רצינית לפניות הפרט, מניעת התעמרות, הטמעת ערכי שיוויון, ושירוש זכויות יתר של בעלי כוח שלטוני או כוח אחר. זכויות הפרט אינן מסתיימות במתן הצהרות חגיגיות. זכויות הפרט הן חומר של יום יום. אם הזכויות לא יעמדו במבחן המעשה, הן יהפכו עד מהרה למטבעות שחוקים המוטלים הלוך ושוב, תוך יצירת אשליה חולפת של כיבוד זכויות, המתפוגגות בשל מחסומים בירוקרטיים בלתי עבירים, המוצבים על כל צעד ושעל." (כב` השופט בעז אוקון, עת"מ (י-ם) 769/04 אבו-מיאלה נ` משרד הפנים (פסק דין מיום 14.10.2004))

העתק פסק הדין מצ"ב ומסומן ע/18.

32. שיקול הדעת המסור למשרד הפנים במסגרת הליכי התאזרחות מכוח חוק האזרחות הוא רחב מאוד ומחייב, מעצם טבעו, כי במכלול השיקולים יובאו גם מקרים חריגים, שבהם בלתי אפשרי להמציא מסמך זה או אחר. חובה זו כפולה ומכופלת במסגרת הליכי התאזרחות בני זוג, וזאת מכוח ההוראה הסטטוטורית בסעיף 7 לחוק האזרחות – להקל עם בני זוג, לשקול את נסיבותיהם לגופן, ולהביא בחשבון קיומם של מקרים חריגים:

"המחוקק ביקש שלא להקשות על בן-זוגו של אזרח ישראל, ותחת קביעתם של תנאים נוקשים ופרקי זמן קבועים מראש – אלא התנאים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק – ביקש ששר הפנים ישקול בדעתו להקל עמו, איש איש כעניינו ועל-פי מדיניות קבועה מראש. . . יתר על כן: גם לא שמענו על חריגים שנקבעו למדיניות, והרי מדיניות נעדרת חריגים כמוה כמכונת-מסבים בלא שמן להסיכה. מה זו האחרונה לא תפעל ותישרף במהרה, כן דין המדיניות." (עניין סטמקה, בעמ` 793-794).

33. המשיב, תחת כל זאת, בחר שלא להציג את דרישותיו למסמכים רשמיים מבעוד מועד ורק לאחר שהצליח העותר להמציא דרכון חדש הוצגה לו הדרישה לתעודת יושר ולתעודת רווקות. קשה להשתחרר מן הרושם שמשרד הפנים עושה בדרישה להציג מסמכים, שהעותרים מתקשים להשיגם, קרדום לחפור בו בזכות היסוד לחיי משפחה. קשה עוד, שלא לראות בהתנהלות פקידיו של המשיב ניסיון לשבור את רוחם של העותרים ולהמאיס עליהם את החיים בישראל, שכן אין, ולא הייתה, כל סיבה עניינית שלא להכניס את העותר בגדר ההליך המדורג זה מכבר. יפים לענייננו דברי בית המשפט:

"סחבת בלתי נסבלת זו אבק של שרירות עולה ממנה, והכבדה. . . משיקולים זרים ומפלים." (עניין המכון להכשרת טוענות בית דין, 451-452).

קיזוז תקופת המתנה,


שמקורה בהתנהגות המשיב ופקידיו

34. הנה כי כן, על המשיב למהר ולאשר את בקשתם של העותרים. זאת ועוד, בשל התנהגותם האסורה של הפקידים על המשיב לקזז את התקופה שהמתינו העותרים לאישור בקשתם מיום שהוגשה. בעניין זה נפסק:

". . . בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים ניתן לקצר את התקופה שנקבעה [להליך המדורג, ל"ה]. באת-כוח המשיב הצהירה בפנינו, כי במידה ויתברר שהבקשה אושרה כדין וראויה היתה להתאשר קודם משנתאשרה וכי רק מחמת רשלנות או טעות לא ניתן האישור, ייחשב הדבר כנסיבות מיוחדות וכטעמים מיוחדים ויובא הדבר בחשבון לצורך שקילת קיצור התקופה. הכלל הוא, איפוא, שתקופת ההתאזרחות מתחילה לרוץ החל ממתן האישור, אלא שהמשיב רשאי בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים לקצר את התקופה. בין הנסיבות המיוחדות והטעמים המיוחדים ניתן להתחשב במעבר הזמן מאז הגשת הבקשה מבלי שהיתה לכך הצדקה." (בג"צ 5315/02 חתו נ` שר הפנים (לא פורסם)).

רישום נישואיה של העותרת

35. סעיף 2 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק מרשם האוכלוסין) קובע, מהם הפרטים שירשמו במרשם. בין היתר, יירשם מצבו האישי של תושב. סעיף 17 לחוק מרשם האוכלוסין מוסיף וקובע, כי תושב מחויב למסור לפקיד המרשם הודעה על נישואיו. סעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין קובע, כי שינוי המרשם יתבצע על פי הודעת התושב ותעודה ציבורית, המעידה על נישואיו.

36. היקף שיקול הדעת של פקיד הרישום לרשום פרטים במרשם האוכלוסין, ובהם נישואין, פורשה בצמצום רב. ההלכה בעניין זה, אשר היכתה שורש בפסיקה, קובעת, כי ככלל, על פקיד הרישום לרשום את שהאזרח אומר לו, אלא אם אי נכונות הרישום אינה מוטלת בספק (בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ` שר הפנים, פ"ד יז(1) 225):

"במסגרת פסיקה עקיבה וממושכת שתחילתה בבג"ץ פונק-שלזינגר, נקבע, שפקיד רישום אינו מוסמך לקבוע מהו תוקפו של הרישום שאותו הוא נדרש לרשום, אלא חייב הוא לרשום את אשר האזרח אומר לו, אלא אם כן מדובר ב`אי-נכונותו של הרישום הגלויה לעין ואינה מוטלת בספק`." (בג"צ 1779/99 ברנר-קדיש נ` שר הפנים, פ"ד נד(2) 368, 375-376).

וראו גם: בג"צ 58/68 שליט נ` שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 486;
בג"צ 2888/92 גולדשטיין נ` שר הפנים, פ"ד נ(5) 89, 93;
בג"צ 5070/95 נעמת נ` שר הפנים, פ"ד נו(2) 721, 735-736 (להלן – עניין נעמת).

37. אין פירוש הדבר שלילת שיקול הדעת של פקיד הרישום, ושלילת סמכותו לדרוש מסירת ידיעות ומסמכים, הנוגעים לרישום. ואולם –

"אם אין לפקיד הרישוי יסוד סביר להניח, שההודעה איננה נכונה, אסור לו לסרב לרשום על פי ההודעה." (בג"צ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ` שר הפנים, פ"ד מט(4) 661, 676-677).

ובעניין נעמת נקבע:

"לפקיד הרישום אין סמכות שיפוטית ואל לו להכריע בסוגייה משפטית `פתוחה`. כאשר הוא מתבקש לבצע רישום ראשון מכוח הודעת המבקש, עליו להיענות לבקשה, גם אם תוקפה המשפטי אינו נקי מספקות, ויש בו פנים לכאן ולכאן, ובלבד שאי נכונותה של ההודעה אינו בולט לעין." (שם, עמ` 744).

38. הנה כי כן, על המשיב לרשום את דבר נישואיו של אזרח, שנישא לבן-זוג זר, על יסוד הודעתו ועל יסודה של תעודה ציבורית. אין הוא רשאי להתנות את הרישום בהסדרת מעמדו של בן-הזוג הזר.

39. זאת ועוד, אין נישואין לזר, כשלעצמם, יכולים להוות יסוד סביר להניח, כי ההודעה שנמסרה למשרד הפנים אינה נכונה. משעה שהוצגה בפני פקיד הרישום תעודה נישואין מאושרת ו/או מאומתת כדין – עליו לרשום את נישואיו של התושב או האזרח הישראלי שהציג בפניו את התעודה.

40. בנסיבות אלה פקיד הרישום אינו רשאי לרשום, כי מצבו האישי של תושב הוא "בבירור". רישום כאמור הוא שגוי ומטעה, ועלול לגרום לתקלות, כפי שארע בעניינם של העותרים, עת סרבו הפקידים לרשום את בנו של העותר – כבנו.

רישום אבהותו של העותר

41. סעיף 2 לחוק מרשם האוכלוסין קובע, כי בין יתר הפרטים, שיירשמו במרשם האוכלוסין, יירשמו שמות ההורים ושמות הילדים. לאחר רישומם זכאים שני ההורים – האם והאב – ששמו של הילד יירשם בתעודת הזהות של כל אחד מהם (ראו: סעיף 25 לחוק מרשם האוכלוסין וכן תקנות 2 ו-3 לתקנות מרשם האוכלוסין (רישומים בתעודת זהות), התש"ן-1990). ההורים זכאים אף לבקש ולקבל לידיהם תעודת לידה על פי הרשום במרשם, הכוללת את שמות שני ההורים (ראו: סעיף 30 לחוק מרשם האוכלוסין וכן תקנות מרשם האוכלוסין (צורתן של תעודות לידה ופטירה), התשל"ג-1972).

42. סעיף 21 לחוק מרשם האוכלוסין מוסיף וקובע, כי שמו של אב לילדה של אשה פנויה, יירשם "על פי הודעת האב והאם כאחד, או על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך". אמנם, בין משרד הפנים ובין האגודה לזכויות האזרח, המייצגת את העותרים כאן, נטושה מחלוקת בעניין פרשנותו של סעיף 21 לחוק מרשם האוכלוסין (משרד הפנים דורש "הוכחות חותכות וחד משמעיות" להורותו של אב זר או פסק דין המבוסס על בדיקת רקמות. חוקיות מדיניות זו נדונה בימים אלה בפני בית משפט נכבד זה – בג"צ 2222/04). ואולם, אין כל מחלוקת באשר לרישום אב, הנשוי לאם היולדת. בעניין זה סעיף 21 לחוק מרשם האוכלוסין אינו חל, ואין מסור לפקידי המשיב שיקול דעת כלל ועיקר. יש לרשום את אבהותו של הגבר הזר. מעמדו של האב בישראל אינו משנה לעניין הורותו.

43. ברם, כיוון שהמשיב ממאן לרשום נישואיה של אזרחית ישראלית, שנישאה לזר, עד לאישור בקשתו של בן-הזוג הזר להסדיר את מעמדו בישראל, נחשבת האם פנויה – ואין רושמים את הורותו של אבי ילדם המשותף. תוצאה זו, על רקע פגיעתה הקשה בהורים ובילדיהם, בלתי סבירה, ואינה יכולה לעמוד.

44. בהכרה באבהות כרוכים ענייני ירושה, מזונות ואמצעים כלכליים שיבטיחו את רווחתו של הילד. המשיב אינו נותן לכך כל משקל. על ידי כך, האינטרסים הקניינים והחומריים של הילד, המושפעים השפעה ישירה מהקשר של הילד והוריו, אינם מוגנים כהלכה. המשיב חוטא לאינטרס שיש לכל קטין שיהיו לו שני אפוטרופסים, שיוכלו לקבל החלטות רשמיות בשמו ולטובתו. בחברה, הנותנת משקל רב לרישום במרשם, אב שאינו רשום עלול למצוא עצמו נעדר יכולות משפטיות לפעול לטובתו של ילדו. הוא עלול להיתקל בקושי לרשום את ילדו לבית ספר, לפתוח עבורו חשבון בנק, להוציאו מן המדינה ולהגיש בשמו תובענות. הוא אף עלול למצוא עצמו נעדר יכולת לקבל החלטות עבור ילדו במצב חירום רפואי. אם יארע, חלילה, דבר לאימו של הקטין, יוותר הילד, לשיטת המשיב, גלמוד, נתון לחסדיהן של רשויות הרווחה.

45. ודוקו – עמדת המשיב אינה עמדתו של המשפט הישראלי. המשפט הישראלי אינו מכיר במעמד ילדים "בלתי לגיטימיים" (מעמד, המוכר בדין הזר כ-illegitimate child). ילד, כל ילד, נברא בצלם, וזכותו הטבעית היא שיהיו לו אביו ואמו:

"ילד וילדה שנולדו לאם אשר לא היתה נשואה על-פי דין לאביהם – בין אם יכנה אותם המכנה ילדים `בלתי חוקיים`, בין אם יכונו `ממזרים`, ובין אם יכונו בכל כינוי גנאי אחר – ילד וילדה אלה נבראו בצלמו, בצלם אלהים נבראו, והם כילד וכילדה שנולדו לאם אשר היתה נשואה כדין לאביהם. זכותם הטבעית היא, כזכותם של כל ילד וילדה, שיידעו מי הוא אביהם-מולידם אם אך יבקשו לדעת זאת (שלא מטעמים בלתי-ראויים). לא עשב-למירמס הוא האדם. לכל אדם אם ואב, וזכות של-ראשית קנויה לו, זכות מן הטבע, שיידע מנין בא – והיא כבודו. . . שתוקי זכאי לגאול עצמו משתיקה ומהשתקה, ואנו לא נעמוד בדרכו; נהפוך הוא. זכותו של שתוקי היא שיידע את מי יאהב ואת מי ישטום, את מי יחבק ואל מי יפנה גב. וזכותו היא אף שיידע ממי יוכל לתבוע זכויות הקנויות לילד. אנו נעזור לו כמיטב יכולתנו, כל אחד מאיתנו ממקומו." (ע"א 3077/90 פלונית נ` פלוני, פ"ד מט(2) 578, 605 (להלן – עניין פלונית)).

46. בעניין פלונית קבע בית המשפט, כי זכותו של ילד לגאול עצמו ממעמדו כ"שתוקי" ("כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו", משנה, קידושין, ד, ב) מטילה חובה פוזיטיבית על המדינה לסייע לו להסיר מעליו את שתיקתו:

"ואדם כי יבקש לדעת מי אביו, מי אמו, מניין בא – `מי אני`, יזעק – כבודו יחייב אותנו, את כולנו, להושיט יד לעזרו. . . משידענו כי כבוד האדם, כזכות חוקתית במשפטנו, מזכה כל אחד מאתנו לדעת מאין בא. . . נוסיף ונדע כי בצדה של זכות זו קמה ומתייצבת חובתה של המדינה להיות לעזר לאדם לבוא אל שלו. הזכות השוכנת בחוק היסוד קורנת אל-פנינו: מקרינה היא מעצמה סעד לבעל-הכבוד, ומטילה היא מעצמה חובה על זולתו. כך ככלל, ולא-כל-שכן שחוק היסוד מורנו מפורשות – בסעיף 4 בו – כי כל אדם זכאי להגנה על כבודו." (שם, עמ` 593).

47. והנה המשיב חוטא לחובתו החוקתית, חותר תחתיה, והופך קטינים, ילדים לאב ולאם המכירים בהורותם המשותפת, להיות "שתוקים" על כורחם. המשיב שולל מאבותיהם של הילדים את זכויותיהם וחובותיהם ההוריות, ועל ידי כך גוזל מן הילדים "הורה אפקטיבי". הוא מטילים דופי במסגרת המשפחתית, בה הם גדלים, שזר לדין הישראלי, ומערער אגב זאת על לגיטימיות הילדים ועל הקשר שבין הוריהם.

48. הנה כי כן, על המשיב לרשום את אבהותו של העותר.

שינוי שם משפחתם של העותרת ושל הבן

49. חירותו של אדם לקבוע את שם משפחתו לאחר נישואיו, נקבעה בסעיף 6 לחוק השמות, התשט"ו-1956 (להלן – חוק השמות). סעיף 6 קובע כדלקמן:


6. שם המשפחה אחרי הנישואין

(א) מי שנישא רשאי בכל עת –
(1) להמשיך לשאת או לשוב לשאת שם משפחה קודם;
(2) לבחור בשם המשפחה של בן זוגו;
(3) לצרף לשם משפחתו את שם המשפחה של בן זוגו;
(4) לבחור שם משפחה זהה לשם המשפחה שבחר בן זוגו גם אם שם זה שונה משמות המשפחה הקודמים של בני הזוג;
(5) לצרף לשם משפחתו שם משפחה שבן זוגו בחר לצרף לשם משפחתו.
(ב) עובר לנישואיו יודיע אדם לרושם הנישואין מהו שם המשפחה שבחר לשאת לאחר נישואיו; החליט לשנות את שמו, ייכנס השינוי לתוקפו עם הנישואין.
(ג) השר, בהתייעצות עם השר לענייני דתות, יקבע את דרכי ההודעה לפי סעיף קטן (ב).

50. חוק השמות אינו מבחין בין נישואין לישראלי לבין נישואין לזר, והוא אינו נותן בידי המשיב כל סמכות לערוך הבחנה שכזו. משעה שהוצגה בפני פקיד הרישום תעודת נישואין עליו, כאמור, לרשום את הנישואין, והוא מחוייב לכבד את רצונם של בני הזוג לקבוע את שם משפחתם, על פי הוראות סעיף 6 לחוק השמות.

51. כן מחויב המשיב לכבד את רצונם של ההורים ולהעניק לילדם את שם המשפחה שהם חפצים ליתן לו. סעיף 3 לחוק השמות קובע:


3. שם משפחה מלידה

ילד מקבל מלידה את שם משפחת הוריו. היו להורים שמות משפחה שונים, מקבל הילד את שם משפחת אביו, זולת אם הסכימו ההורים שיקבל את שם משפחת האם או שמות המשפחה של שני ההורים; אולם ילד שנולד כשאמו אינה נשואה לאביו, מקבל מלידה את שם משפחת אמו, זולת אם רצתה האם שיקבל שם משפחת האב והאב הסכים לכך או שהאם היתה ידועה בציבור כאשתו, ואם הסכימו ההורים, יקבל את שמות המשפחה של שניהם.

52. כאמור, כיוון שאין המשיב נאות להכיר בנישואין לאזרח זר, אין הוא נאות להכיר בהורותו של האב הזר. כך הופך הילד, לדידו של המשיב, לילדה של האם בלבד, ילד מחוסר אב, אשר אינו זכאי לרכוש את שם משפחתו של אביו, אפילו ההורים היו רוצים בכך. גם תוצאה אבסורדית זו אינה סבירה בעליל, ומנוגדת להוראות חוק השמות.

53. על המשיב לכבד את רצונם של ההורים ולאפשר לילדם לרכוש את שם המשפחה שיבחרו לו, בכפוף להוראות סעיף 3 לחוק השמות. הדבר נגזר מתכליתו של חוק השמות – לאפשר להורים ולילדיהם להיקרא באותו שם. תכלית זו נלמדת גם מהוראות סעיף 12 לחוק השמות:


12. שם משפחה של קטין שהוריו שינו שמם

קטין שהוריו שינו שם משפחתם, מקבל על ידי כך את שם משפחתם החדש, וקטין שאחד מהוריו שינה את שם משפחתו לשם משפחתו של ההורה האחר יקבל על ידי כך את שם המשפחה המשותף.

54. אשר על כן, על המשיב לכבד את רצונם של בני הזוג, ולשנות את שם משפחתה של העותרת ואת שם משפחתה של בנם, העותר 3, לשם משפחתו של העותר.

אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו על תנאי כמבוקש, ולאחר קבלת תשובת המשיב להפכו למוחלט.

10 בנובמבר 2004

______________
ליאת הרט, עו"ד
ב"כ העותרים