מחר בשעה 00:9 בבוקר ידון בית המשפט העליון בבקשה לרשות ערעור שהגישו עו"ד רמי יובל והאגודה לזכויות האזרח בשמם של אזרחים בדואים משבט אל עזאזמה שבנגב. בקשת הערעור הוגשה לבית המשפט העליון לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של בני השבט על פסק הדין של בית משפט השלום, לפיו נתקבלה דרישת מינהל מקרקעי ישראל לפנותם ממקום מושבם זה עשרות שנים בלא שנמצא עבורם מקום מושב חלופי.
שבט אל עזאזמה שוכן במשך עשרות שנים באזור רמת חובב שבנגב לאחר שהועבר לאזור זה בשנות החמישים על ידי אנשי הממשל הצבאי. במשך כל השנים האלה התגוררו בני השבט במקום במעמד המשפטי של "בני רשות", שמשמעותו מתן זכות להשתמש בקרקע מטעם בעל הקרקע, במקרה זה – המדינה. לפני כתשע שנים תבע מינהל מקרקעי ישראל את פינוי בני שבט אל עזאזמה מהקרקע, עליה הם יושבים עשרות שנים, בטענה, כי ישיבתם עליה אינה חוקית.
בערעור על דרישת פינויים על ידי מינהל מקרקעי ישראל טענו האזרחים הבדואים משבט אל עזאזמה, שמזה דורות מקום מושבם הינו על הקרקע, ממנה רוצה המינהל לפנותם. בני השבט אף הציגו בפני בית המשפט תאור הסטורי של תולדות התישבותם במקום. בית המשפט דחה את עירעורם וקבע, כי ספורם "מאלף ומעניין", אך טענתם לקיומו של רשיון לישיבה על הקרקע "טעונה הוכחה ככל טענה עובדתית".
בבקשת רשות הערעור שהגישו לבית המשפט העליון עו"ד רמי יובל ועוה"ד ענת שקולניקוב ועמרי קאופמן מהאגודה לזכויות האזרח מתבקש בית המשפט לקבוע, כי העתקתם של שבטי הבדואים ממקום חייהם המקורי בנגב, והושבתם במקום מושבם הנוכחי ברמת חובב אינה אך בבחינת "סיפור מאלף ומעניין", אלא הפכה אותם לבעלי רישיון למגורים במקום.
עוד נאמר בבקשה, כי שגה בית משפט השלום כאשר הניח לפתחם של המבקשים את נטל ההוכחה בנוגע לנסיבותיה של העתקת מקום מגוריהם לפני למעלה מארבעים שנה, והתייחס לתאור נסיבות אלה כאל "תיאור היסטורי" ו"סיפור רקע" גרידא. בבקשה נאמר, כי לא ניתן לנתק את הסוגיה מהנסיבות, בהן ניתנה הרשות לבני השבט לשבת על הקרקע, ויחסי הכוחות שבין הצדדים. הבדואים, בתקופה האמורה של תום מלחמת השחרור, כלל לא היו במעמד המאפשר להם תביעה לתיעוד הרשות לישיבתם על הקרקע. בשנים אלו, למול שבטי הבדואים, שנותרו בנגב לאחר המלחמה ונחשדו כאיום בטחוני, ניצבו קציני צבא, שהופקדו על האוכלוסיה הלא יהודית, וייצגו, בין השאר, את האינטרסים של המדינה. בהקשר לזה נטען בבקשת הערעור, כי לא ניתן היה לצפות מבני שבט אל עזאזמה, הנתונים בשלטון צבאי והמנועים ממגע עם סביבתם, שימציאו, יובל שנים מאוחר יותר, תיעוד ומסמכים לרשות ישיבתם.
זאת ועוד, במקרה דנן מדובר באוכלוסיה, שלא רק שאינה נגישה למסדרונות קובעי המדיניות ונותני ההחלטות, אלא שהיתה חסרת בקיאות בביורוקרטיה הנדרשת, החל מהשפה המדוברת וכלה בהיכרות הנהלים הנדרשים.
עוד נאמר בבקשת רשות הערעור, כי הזכות ל"דיור הולם" הינה זכות אדם אוניברסלית, המוכרת כצורך אנושי בסיסי. הזכות לדיור כרוכה בראש וראשונה בזכות לחיים ולהגנה. הזכות לדיור הינה זכות אישית המסורה לכל אדם ואדם. יחד עם זאת, מקובל להקפיד על יישומה של הזכות לדיור במיוחד כאשר מדובר על יחידים השייכים לקבוצות חלשות ופגיעות יותר, כמו למשל, מיעוטים ופליטים.
במקרה עליו מוגש הערעור מדובר בקבוצה של 25 מבקשים, המייצגים לא רק 25 בתי אב מרובי נפשות, אלא רבים נוספים, המנויים על בני שבטם, והקשורים אליהם במערכת מסועפת של קשרי משפחה, עדה וחברה. לפיכך, שגיאתו של בית המשפט איננה רק בהיבט המספרי, כאילו השלכות ההכרעה הן על עשרות משפחות, אלא בייחוד בהיבט המהותי של העדר הענקת המשקל המתבקש לזכויות היסוד של מאות הנפשות, התלויות בתוצאות הכרעתה של פרשה זו.
