עע"מ 3307/04
בבית המשפט העליון
בירושלים
המערערות:
1. קול אחר בגליל
2. האגודה לזכויות האזרח בישראל
ע"י ב"כ עוה"ד עאוני בנא ו/או דן יקיר ו/או דנה אלכסנדר ו/או הדס תגרי ו/או אבנר פינצ`וק ו/או מיכל פינצ`וק ו/או לילה מרגלית ו/או פאטמה אלעג`ו ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס ו/או נעה שטיין ו/או סוניה בולוס ו/או עודד פלר
מהאגודה לזכויות האזרח בישראל, שדרות הנדיב 9, חיפה 34611
טל`: 8348876-04 פקס: 8348878-04
נגד
המשיבים:
1. המועצה האזורית משגב
2. ראש המועצה האזורית משגב
ע"י ב"כ עוה"ד א. מנוסביץ ו/או י. קורין ו/או א. קולה ו/או א. מינצר ו/או ר. איזנברג ו/או ב. פרסלר ו/או מ. קורין-פז ו/או ר. רובין
מרח` יוחנן בן זכאי, ת.ד. 1616, טבריה
טל: 6790390-04 פקס: 6723003-04
מוגש בזאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב` השופט מ` נאמן) בעת"מ 1268/03, שניתן ביום 23.2.04, ואשר נתקבל במשרדו של הח"מ ביום 3.3.04.
רצ"ב העתק פסק הדין, אשר מסומן מע/1.
בית המשפט הנכבד מתבקש לבטל את פסק הדין, אשר דחה את העתירה המינהלית, ולהעניק למערערות את הסעדים כדלקמן:
1. להתיר למערערת 1 לקיים פעילויות או אירועים בעלי תוכן ציבורי/פוליטי במתקנים ובמקומות הציבוריים שבמתחם השירותים של המשיבה 1 (להלן – המשיבה).
2. לבטל את החלטת המשיבה מיום 21.2.02, האוסרת על עריכתן של פעילויות, התכנסויות או התבטאויות בנושאים "פוליטיים או מעין פוליטיים" במקומות הציבוריים שבמיתחם השירותים שלה.
ואלה נימוקי הערעור:
עניינו של ערעור זה במדיניותם של המשיבים, שלא לאפשר קיומם של פעילויות ו/או אירועים בעלי אופי פוליטי/ציבורי במתקנים הציבוריים שבמתחם השירותים של המועצה האזורית משגב.
בהחלטה נשוא הערעור הוטל איסור גורף על קיום פעילויות, שתוכנם הוא "פוליטי" או "מעין פוליטי", בכל המתקנים הציבוריים שבמיתחם השירותים של המועצה, מיתחם שכולל שטחים פתוחים, רחובות, גנים, פארקים, ומבנים ומקומות ציבוריים אחרים, המשמשים למטרות ציבוריות. המערערות סבורות, כי ההחלטה פוגעת בזכות החוקתית לחופש הביטוי, פגיעה שבאה לידי ביטוי בחסימת אמצעים יעילים ובמות ציבוריות מרכזיות בפני השמעת אותו ביטוי.
המשיבים טוענים, כי מדובר בהחלטה המצוייה בגדר סמכותם לנהל את נכסי המועצה, וכי היא נובעת מרצונה של המועצה, "להימנע מכל צעד העלול להשתמע כאילו היא מעורבת בכינוסים ו/או באסיפות פוליטיות". לדידי המשיבים, פעילות "פוליטית" במתקנים הציבוריים שבמתחם השירותים של המועצה, "תיתפס כאילו קבלה חסות המועצה".
בפסק הדין של בית המשפט קמא נקבע, כי אין עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה, שכן המשיבים לא מפלים לרעה את המערערת 1 לעומת גוף אחר, המבקש לקיים במתקני המועצה פעילות דומה לזו שהמערערת מבקשת לקיים. מפסק הדין עולה, כי העילה היחידה להתערבות בית המשפט בהחלטה, האוסרת על השמעת ביטויים פוליטיים במקומות ציבוריים, היא עילת ההפליה.
תוצאת פסק הדין פוגעת אנושות בזכות החוקתית לחופש הביטוי במקומות ציבוריים, כפי שיובהר להלן.
1. בישיבת הנהלת המשיבה מיום 21.2.02 נדון הנושא של "שימוש במתקני המועצה לפעילויות בעלות אופי פוליטי". הנושא עלה לדיון לאחר תקופה ארוכה למדי שבה מתקני המועצה שמשו אכן גם לאירועים בעלי אופי פוליטי. בשלב מסוים החליטה המשיבה באופן לא פורמאלי להפסיק פעילות זו, ולכן בקשות חדשות של המערערת נדחו על-ידי המשיבים. עתה, בישיבתה מפברואר 2002 ביקשה המשיבה למסד את השינוי במדיניותה, וכך התקבלה ההחלטה נשוא הערעור, שזו לשונה:
"הנהלת המועצה מברכת על עמדה זו, שהוכיחה עצמה במשך השנים כדרך ראויה ונכונה, וסבורה כי על המועצה להימנע מכל צעד העלול לגרור את המועצה אל הקלחת הפוליטית, או למחלוקות אידיאולוגיות שלא ניתן לנתקן מן השיח הפוליטי. לנוכח עמדה זו מחליטה הנהלת המועצה שלא להתיר עריכתן של פעילויות או התכנסויות בעלות אופי פוליטי, או מעין פוליטי, במתחם השירותים של המועצה האזורית במשגב".
רצ"ב העתק פרוטוקול הדיון וההחלטה מיום 21.2.02, ואשר מסומן מע/2.
2. בהתאם להחלטה הנ"ל, דחו המשיבים בקשה של המערערת 1 (להלן – המערערת), לקיים במיתחם השירותים של המועצה ערב עיון פתוח לציבור הרחב בנושא: "גדר ההפרדה". בהודעתה מיום 12.05.03 הודיעה גב` אורנה שוויצר, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים של המשיבה, לנציגי המערערת 1 (להלן – המערערת), כי לנוכח מדיניות המשיבה, שלפיה אסור לקיים פעילויות או אירועים בעלי אופי פוליטי במתקני המועצה אין אפשרות להיעתר לבקשה.
4. העובדות הצריכות לעניין דחיית הבקשה ופניות המערערות למשיבים בעניין פורטו בהרחבה בסעיפים 4-12 לעתירה.
5. העתירה המינהלית נשוא ערעור זה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 1.9.03. בעתירה נטען, כי החלטת המשיבים נשוא הערעור מהווה פגיעה בחופש הביטוי במקומות ציבוריים.
רצ"ב העתק העתירה על נספחיה, אשר מסומן מע/3, וכן העתק תצהיר משלים מטעם המערערות, אשר מסומן מע/4.
6. בתשובה לעתירה טענו המשיבים, כי ההחלטה נובעת מרצונה של המועצה, "להימנע מכל צעד העלול להשתמע כאילו היא מעורבת בכינוסים ו/או באסיפות פוליטיות". עוד נטען, כי ההחלטה הינה במסגרת שיקול הדעת המוקנה למועצה עפ"י חוק, וכי כל עוד העותרת לא מופלית לרעה לעומת עמותות או קבוצות אחרות, המבקשות להשתמש במתקני המועצה לצורך פעילות "פוליטית", אין מקום להתערבות בית המשפט בהחלטה.
רצ"ב העתק התשובה, ואשר מסומן מע/5, וכן העתק תצהיר משלים שהוגש מטעם המשיב, ואשר מסומן מע/6.
7. בדיון מיקדמי בעתירה, דחק כב` בשופט קמא בצדדים להגיע לפשרה, אלא שהדבר לא הסתייע. לפי הצעת הפשרה של בית המשפט קמא, לא יתנגדו המשיבים לפעילות פוליטית בשטחים הפתוחים שבמיתחם השירותים, כמו הגן האקולוגי.
רצ"ב העתק הפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בבית המשפט קמא, אשר מסומנים מע/7.
8. בפסק הדין שניתן בעתירה הצביע בית המשפט קמא על העובדה, כי מתחם השירותים של המועצה מהווה רק אחוז אחד משטחה, וכי ביטוי פוליטי או מעין פוליטי נאסר רק במתחם זה ולא בשטחים הפתוחים בשטח שיפוט המועצה. יתר על כן, הגבלה זו לא הופעלה באורח סלקטיבי על העותרת לבדה אלא על כל ביטוי פוליטי – תהא השקפת-העולם המובעת בו אשר תהא. לאור נקודות אלו "הטענה בדבר פגיעה בחופש הביטוי נופלת" (סע` 7 לפסק הדין).
9. בית משפט קמא מבסס את הכרעתו זו על בג"צ 262/62 פרץ נ` המועצה המקומית כפר שמריהו, פ"ד ט"ז 2101 (להלן – עניין פרץ). הוא מפרש את הלכת פסק הדין באופן המתנה את התערבותו של בית המשפט בהחלטת הרשות להגביל נגישותו של ביטוי למתקן או מקום שבבעלותה, בקיומה של הפליה על בסיס השקפת העולם.
10. בסעיף 5 לפסק הדין כותב כב` השופט קמא: "בדיון המיקדמי הצעתי שיובהר כי ההחלטה אינה מתיחסת לשטחים הפתוחים שבתחומי המועצה, כמו הגן האקולוגי". דא עקא שהמשיבים מעולם לא הסכימו להצעה זו. גם פסק הדין אינו מזכיר כל הסכמה כאמור, כפי שיובהר בהמשך.
11. המערערות יטענו, בכל הכבוד, כי בית המשפט קמא לא דק פורתא בפרשנותו לפסק דין פרץ, וגם לא התעמת עם טיעונים מרכזיים נוספים של המערערות: טענות בדבר הפגיעה בחופש הביטוי בפורומים ציבוריים; טענות בדבר העדר מקומות חלופיים בשטח המועצה לקיום פעילות מהסוג שהמערערת מבקשת לקיים (ימי עיון, התכנסויות והרצאות); טענות בדבר הנוסח העמום והגורף של החלטת המועצה האזורית ביחס "לפעילות פוליטית ומעין-פוליטית", המעניק לפקידי המשיבה שיקול דעת מוחלט ובעייתי ביותר; ועוד, כפי שיפורט להלן.
חופש הביטוי במשפט הישראלי, והחשיבות המיוחדת של הביטוי הפוליטי
12. טעה כב` השופט קמא משקבע (בסעיף 5 לפסק הדין), כי אין בהחלטת המשיבים משום פגיעה בחופש הביטוי.
13. אין להכביר מילים על מעמדו של חופש הביטוי בישראל. המשפט הישראלי ובית המשפט העליון מסווגים את חופש הביטוי במעמד המהותי הבכיר ביותר האפשרי – "ציפור הנפש של הדמוקרטיה".
בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ` שר הפנים, פ"ד ז 871, 878;
ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ` חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(1) 281, 295;
בג"צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ` גרי, פ"ד טז 2407, 2415.
בג"צ 153/83 לוי נ` מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398;
בג"צ 37/84 קלופפר-נוה נ` שר החינוך, פ"ד לח(3) 233, 238;
בג"צ 14/86 לאור נ` המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421, 432-433.
עע"א 4463/94 גולן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 157-158;
14. אם חופש הביטוי זוכה לבכירות בין זכויות האדם, הרי שהביטוי הפוליטי זוכה לבכירות (ומכל מקום, להגנה המירבית) בין סוגי הביטוי השונים, זאת משום הפונקציות החברתיות החיוניות שהוא ממלא ומשום פגיעותו:
"חופש הביטוי הפוליטי ראוי להגנה מירבית, הן משום שנודעת לו חשיבות יתרה מבחינה חברתית, כיסוד מוסד של המשטר הדמוקרטי, והן משום שהוא חשוף יותר מכל צורה אחרת של ביטוי להתנכלות מצד השלטון" בג"צ 6396/96 זקין נ` ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 303).
ר` גם:
בג"צ 606/93 קידום יוזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ` רשות השידור, פ"ד מח(2) 1, 13;
בג"צ 869/92 זוילי נ` יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מו(2) 692, 707-708.
הגבלת חופש הביטוי במקומות ציבוריים
15. כב` השופט קמא טעה משסבר, כי מותר למועצה לנהוג במתקנים הציבוריים שבתחומה מנהג בעלים ולהחליט לגביהם כל החלטה ובלבד שלא תהא נגועה בהפליה. בבעלותה על מתקנים ציבוריים שבתחומה, פועלת המשיבה כנאמן הציבור, ובתור שכזו אסור לה לפגוע בחופש הביטוי – ביטוי פוליטי או ביטוי אחר.
16. בעת"ם (תל-אביב-יפו) 1282/02 הס נ` ראש עיריית ת"א, תק-מח 2002(2) 5197, סירבה עיריית תל-אביב-יפו לתלות מודעות בגנות הכיבוש מן הטעם, כי מדיניות העירייה בכל הקשור לתליית מודעות היא א-פוליטית. בהתאם למדיניות זו אסרה העירייה על תליית מודעות על לוחות המודעות שלה אם הן נושאות תכנים פוליטיים. בית המשפט (כב` השופט ע` פוגלמן) פסק לעניין חוקיותה של מדיניות זו:
"אכן, לוחות המודעות העירוניים הינם רכוש העירייה, אך היבט קנייני זה אינו מאפשר לאחרונה לפעול כרצונה. העירייה שמתקני השילוט העירוניים מצויים בבעלותה, פועלת בנושא זה כנאמן הציבור (בג"צ 262/62 ישראל פרץ ואח` נ` המועצה המקומית כפר שמריהו, פ"ד טז 2101, 2115) ובפעולתה כפופה היא לכללי המשפט הציבורי" (שם, בעמ` 5200).
17. טעה בית המשפט קמא משלא הבחין בין המקומות והמתקנים הציבוריים במתחם השירותים של המועצה לבין מקומות ומתקנים שאינם משמשים את הקהל הרחב. הדרישה לקיים את חופש הביטוי רלוונטית למקומות ציבוריים ולא לכל חדר, מחסן או משרד, שבבעלות המועצה.
18. טעה כב` בית המשפט קמא שעה שקבע (בסעיף 7 לפסק הדין), כי די בכך שהמועצה אפשרה קיום פעילות לציון אירועי אוקטובר 2000 בתחום שיפוט המועצה ואין היא חייבת לאפשר פעילות מעין זו במתחם השירותים שלה. בתחום השיפוט של המועצה נמצאים נכסים רבים בבעלות פרטית, כמו למשל הקרקע שבבעלות תושב סכ`נין, שבה התקיים האירוע לציון אירועי אוקטובר 2000 (האירוע הנזכר בסעיף 7 הנ"ל לפסק הדין). אך ברור הוא שהמערערות אינו נזקקות לאישור המועצה לקיום אירוע בנכס פרטי, גם אם הוא מצוי בתחום השיפוט שלה. אלא שבמוקד העתירה והערעור דכאן לא עומדים נכסים פרטיים בתחום השיפוט של המועצה, אלא שטחים ומתקנים ציבוריים של המשיבה, המהווים את המרחב הציבורי, נחלת הכלל, המופקד בנאמנות בידי המשיבים.
19. מיתחם השירותים של המשיבה (להלן: "מיתחם השירותים" או "המיתחם") הוא המקום העיקרי בתחום המועצה לקיום פעילויות ואירועים מכל סוג שהוא. המיתחם נחשב לבמה המרכזית של תושבי משגב לשם השמעת והחלפת דעות. תושבים מכל עשרות היישובים שבתחום שיפוטה של המועצה פונים למיתחם זה כדי לקבל שירותים, להשתתף באירועים ולהשתמש במתקנים הציבוריים, הנמצאים במקום. המיתחם כולל שטחים פתוחים, רחובות, מגרשים, מדרכות, ככרות, פארקים, גינות, מבנים, אולמות, בתי ספר, בריכת שחיה ומתקנים ציבוריים אחרים, שמיועדים לשמש למטרות חינוכיות, חברתיות, תרבותיות וכיוצ"ב מטרות ציבוריות. עצם העובדה, כי תחום שיפוטה של המשיבה משתרע על פני שטח גדול מאוד (כמאתיים אלף דונם), אינו יכול לגרוע ממרכזיותו של המיתחם בכל הנוגע לעריכת כנסים, ימי עיון ואירועים ציבוריים אחרים. נהפוך הוא. גודל שטח השיפוט של המועצה אך מחזק את טיעוני המבקשים לעשות שימוש "בכיכר העיר" שלה – מתחם השירותים.
20. טעה כב` בית המשפט קמא משהתעלם מהעדר מקומות חלופיים בשטח המועצה לקיום פעילות מהסוג שהמערערת מבקשת לקיים (ימי עיון, התכנסויות והרצאות). מקומות חלופיים, שצוינו על ידי המשיבים, כגון, יערות, צמתים ומועדונים מקומיים, אינם יכולים לשמש תחליף למקומות הציבוריים שבמיתחם. המקום לקיום אירועים, התכנסויות וימי עיון, הוא לא ביערות חשוכים וסבוכים ולא באזורים הרריים מרוחקים (שאין חולק כי נמצאים בשפע בתחום המועצה) ואפילו לא במועדונים מקומיים קטנים, שנמצאים בתוך חלק מיישובי המועצה, ושאינם מותאמים לפעילות מסוג זה.
21. מקומה הטבעי של פעילות מסוג זה הוא במקומות הציבוריים שבמיתחם, אשר נתפס בעיני המערערת ובעיני כל תושבי משגב כמקום המרכזי לקיום אירועים והתכנסויות. מקומות אלה מהווים הפורום האפקטיבי ביותר באזור משגב להעברת המסר אותו מבקשת המערערת להעביר. במקומות אלה נחשפים תושבי משגב למסר יותר מאשר בכל מקום אחר בתחום המועצה.
22. העמדת במה אפקטיבית היא חלק בלתי ניפרד מהזכות לחופש הביטוי. חסימת המקומות האפקטיביים בפני השמעת הביטוי מהווה, כשלעצמה, פגיעה חמורה בחופש הביטוי:
"ככל שהאמצעי יעיל יותר בקידום הגשמת חופש הביטוי, הרי ששלילת הנגישות בפני אותו ביטוי, עלולה לפגוע בעקרון חופש הביטוי בצורה קשה יותר. כל ביטוי עשוי להיות מועבר באמצעים שונים: באמצעות טלוויזיה, רדיו, עיתונות או כל פורום אחר. כל ביטוי הינו בעל קבוצת-מושא, היינו: כל ביטוי מכוון להגיע להכרת קבוצה מסויימת. היעילות של הפורום מותנית במידת החשיפה של אותה קבוצת מושא. כך, למשל, ביטוי מסויים עשוי להתייחס לאנשים מאזור גיאוגרפי נתון, לבעלי מקצוע מסויימים, לבעלי אמונה מסויימים או לשכבה סוציו-אקונומית מסויימת. קבוצת התייחסות זו עשויה להיות חשופה לאמצעי תקשורת שונים – למקצתם בצורה רחבה ולמקצתם בצורה מצומצמת. אם נחסמים הערוצים היעילים בפני אותו ביטוי, הרי שהפגיעה בחופש הביטוי הינה עמוקה יותר" (בג"צ 6218/93 כהן נ` לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529 , 546-547).
לעניין האפקטיביות של אמצעי ומקום הביטוי ר` גם:
בג"צ 148/79 סער נ` שר הפנים, פ"ד לד(2) 1669, 172;
בג"צ 2481/93 דיין נ` מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, 489.
23. זאת ועוד. המקומות הציבוריים, שבהם נאסרה פעילות פוליטית, מהווים פורומים ציבוריים, שבהם קיימת לפרט זכות בלתי מוגבלת לבטא את דעותיו. מקומות אלה, דוגמת פארקים, גנים, כיכרות, מגרשים פתוחים וכן אולמות ומשאבים ציבוריים אחרים נועדו מעצם טיבם לשמש זירה להחלפת דעות ולהעברת מסרים, כאשר התפקיד השלטוני, המשיבה במקרה זה, מצומצם לתפקיד שמירת הסדר. במקומות אלה אין לרשות השלטונית הכוח להגביל את חופש הביטוי על-פי תוכן הביטוי אלא בהתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית בערך או אינטרס מוגן, כגון, שלום הציבור.
בג"צ 6218/93 כהן נ` לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529, 572-574.
24. בארה"ב נפסק זה מכבר, כי פארקים ורחובות נחשבים מימים ימימה מקומות, המיועדים לשמש את הציבור לפעילויות, כגון, כינוסים שונים לצורך החלפת דעות, מחשבות ודיונים בנושאים ציבוריים:
|
"Wherever the title of streets and parks may rest, they have immemorially been held in trust for the use of the public and, time out of mind, have been used for purposes of assembly, communicating thoughts between citizens, and discussing public questions. Such use of the streets and public places has, from ancient times, been a part of the Hague v. CIO, 307 U.S. 496, 515 (1939) |
25. טעה כב` בית המשפט קמא, שעה שהניח כנתון, כאילו קיבלו המשיבים את הצעתו (הנזכרת בסעיף 5 לפסק הדין), והסכימו להבהיר שהחלטתם אינה מתייחסת לשטחם הפתוחים שבתחומי המועצה. כפי שניתן ללמוד משתיקתו של פסק הדין בכל הנוגע לגורל הצעתו של בית המשפט – המשיבים לא הסכימו להצעה מעולם. יתר על כן, אפילו היו המשיבים מוכנים לקבל את הצעתו של בית המשפט קמא, ולא היא, עדיין היה קיים הכרח ליתן להסכמה זו תוקף של פסק הדין, ולהצהיר בפסק הדין מפורשות, שהחלטת המשיבה לאסור קיום אירועים "פוליטיים" במתקניה בטלה, ככל שהיא מתייחסת ל"שטחים הפתוחים שבתחום המועצה".
26. כמו כן, טעה כב` בית המשפט קמא, שעה שקבע כי למשיבים נתונה סמכות למנוע קיום אירועים "פוליטיים" ב"מתקנים הסגורים" של המועצה, כמו האודיטוריום, להבדיל מ"השטחים הפתוחים" שבתחומה. הן המתקנים הסגורים והן השטחים הפתוחים שבתחום המעוצה הם חלק מהמרחב הציבורי, שמופקד בנאמנות בידי המשיבים ועל המשיבים לכבד ולקיים את חירות הביטוי בכולם.
27. האודיטוריום של המועצה מהווה פורום ציבורי מובהק, שהוקם כדי לספק לכלל תושבי משגב צומת מרכזית לתקשורת ולשיח ציבוריים. האודיטוריום הוא הבמה העיקרית והאפקטיבית ביותר בתחום המועצה בכל הנוגע לקיום התכנסויות ואירועים מהסוג שהמערערת מבקשת לקיים. בפועל מתקיימים בו מופעי אומנות, הצגות תיאטרון, הרצאות בנושאים שונים וכיוצא באלה פעילויות ציבוריות.
28. המשיבים אינם יכולים להישמע בטענה, ובפועל אף לא טענו, כי המתקנים הציבוריים אינם משמשים לקיום דיונים בנושאים חשובים, העומדים על סדר היום הציבורי. כל אשר טענו הוא, כי הם חוששים, שהתרת קיומם של דיונים בנושאים "פוליטיים" במקום תיתפס כזוכה לפרישת חסותם על הדיונים הנ"ל ותמיכה בתוכנם.
29. החלטת המשיבים, שלפיה יחדלו המתקנים הציבוריים שבמיתחם לשמש לפעילות פוליטית אך ימשיכו לשמש לפעילות מכל סוג אחר, אין בכוחה לשלול ממתקנים אלה את אופיים כפורומים ציבוריים. ציבוריותו של הפורום נקבעת בעיקר על פי המשתנים הבאים: ייעודו המקורי של המקום או המתקן הנבחן; סוג הפעילות שמתקיימת והתקיימה בו במהלך השנים; מידת הפגיעה שפעולת הביטוי המבוקשת עשויה לגרום לתפקודו של המקום או המתקן הנבחן; וכן שאלת קיומם או העדרם של מקומות חלופיים סבירים ואפקטיביים.
30. והנה האודיטוריום במועצה האזורית משגב עונה לחלק משמעותי מהמשתנים הנזכרים: הוא נועד לפעילות של ביטוי ושיח ציבוריים; הוא שימש ומשמש לפעילות שכזו; שאלת הפגיעה בתפקודו של האודיטוריום אם יתאפשר בו הביטוי המבוקש כלל אינה עולה על הפרק, שכן ביטוי זה הוא חלק אינטגרלי מתפקודו של האודיטוריום כבמה לביטוי; ולבסוף, האודיטוריום מהווה הבמה העיקרית והאפקטיבית ביותר באזור משגב להשמעה ולהחלפה של דעות ולקיום אירועים מהסוג שהמערערת מבקשת לקיים.
31. אין המשיבים רשאים להסתתר מאחורי הטענה, שלפיה הגבלת חופש הביטוי במקומות ציבוריים בתחומה הינה פועל יוצא של שינוי ייעוד חד-צדדי של פורומים אלה. למשיבים אין יד חופשייה לעצב כל פעם מחדש את מטרתו וייעודו של פורום ציבורי באופן האוסר על השמעת ביטוי או תחום ביטוי באותו פורום:
|
"If Government has a freer hand to draw content-based distinctions in limiting a forum than in excluding someone from it, the First Amendment would be a dead letter in designated public forums; every exclusion could be recast as a limitation ? The power to limit or redefine forums for a specific legitimate purpose does not allow the government to exclude certain speech or speakers from them for any reason at all.." Denver Area Telecomm. Consortium, Inc. v. FCC, 518 U.S. 727, 801 (1996). |
32. דינו של האודיטוריום אינו שונה מדינו של תיאטרון עירוני, שהפסיקה בארצות הברית הכירה בו כפורום ציבורי. בענייןSouthern Promotion Ltd v. Conrad, 420 U.S. 546 (1975) נקבע, כי בהיותו במה ציבורית להשמעת והחלפת דעות בכל נושא, אסור לתיאטרון עירוני למנוע את הצגתה של הצגה השנויה במחלוקת ציבורית, אפילו אם ישנם תיאטרונים פרטיים, שבהם ניתן להעלות את ההצגה. מפסק דין זה עולה, כי עצם התרת השימוש בפורום ציבורי להשמעת כל סוגי הביטוי ורק לא ביטוי מסוג מסוים – ביטוי שנוי במחלוקת שאינו זוכה לאהדה רחבה בציבור – מהווה פגיעה אסורה בחופש הביטוי (זאת כאשר לא מתקיימת וודאות קרובה לנזק חמור וממשי כתוצאה מהשמעת הביטוי).
ר` גם:
|
United States v. Playboy Entm't Group, Inc., 529 U.S. 803, 812 (2000); FCC v. League of Women Voters of Cal., 468 U.S. 364 (1984). |
תכלית החלטת המשיבה אינה מצדיקה את הפגיעה בחופש הביטוי
33. טעה כב` בית המשפט קמא משלא קבע, כי רצונם הנטען של המשיבים, שלא להיות מזוהים עם תוכנו של ביטוי כזה או אחר, אינו יכול להצדיק את הפגיעה בחופש הביטוי של המערערות. ככל שבכלל קיים חשש, שביטוי ייתפס כזוכה לחסות המועצה, הרי חשש זה לא רלוונטי לביטוי פוליטי בלבד, אלא לכל ביטוי, שמושמע במתקני המועצה. להווי ידוע, כי פעילות בנושאים בעלי אופי חברתי, חינוכי או אפילו תרבותי, שהמשיבים לא מתנגדים לקיומה במתקני המועצה, משקפת תפיסות חברתיות ואידיאולוגיות שונות. כל פעילות מסוג זה באה להעביר מסר, המבוסס על השקפת עולם מסוימת, שאינה מקובלת בהכרח על כלל הציבור. כמו שהמועצה אינה מגבילה, ואינה יכולה להגביל, פעילות, שמבטאת השקפת עולם אחת, מיני רבות, בנושאים אלה, הרי אסור לה להגביל ביטוי, שמבטא מגמה פוליטית אחת מיני רבות. העובדה, כי המשיבים אינם "מוטרדים", שמא יהיו מזוהים עם השקפת עולם חברתית מסוימת, וכי "דאגתם" היחידה היא שלא להיות מזוהים עם מגמה פוליטית מסוימת, משמיטה את הקרקע מתחת לטענה, שההחלטה נועדה לשמור על "נייטרליות" בניהול המועצה.
34. טעה כב` השופט קמא משהניח, כי קיים בכלל חשש שפעילות המתקיימת במקומות ציבוריים בתחום המועצה, תיתפס כזוכה לחסותה של המועצה. שכן מטבעם של מקומות אלה שהם מיועדים לשמש למטרות ציבוריות ובפועל מתקיימת בהם פעילות ציבורית מסוגים שונים ומגוונים, הן על ידי המועצה עצמה והן על ידי תושביה.
35. מתן רישיון לקיום תהלוכה ברחוב או בכיכר, שבבעלותה של המדינה, אינו יכול להיתפס כהסכמה או כתמיכה בתוכן האסיפה. בדומה לזה, התרת השימוש במתקנים ציבוריים, שבבעלותה של רשות מקומית לצורך פעילות מסוימת, אינה יכולה להתפרש כהבעת עמדה ביחס לאותה פעילות:
"האם מפכ"ל המשטרה, בהתירו קיום הפגנה בנושא זה או אחר מביע בכך את עמדתה של המדינה בעניינים שההפגנה באה להטיף להם? האם רשות השידור, בהקצותה זמן שידור לדובר זה או אחר מביעה בכך את הסכמתה של המדינה לביטוייו? האם המועצה לביקורת סרטים, באשרה הקרנתו של סרט בישראל נותנת בכך הסכמתה של המדינה לתכניו ולמסריו? האם שיטת המשפט שלנו גורסת כי רשות מינהלית העושה שימוש בסמכותה (או נמנעת מעשות שימוש בה) בהקשר של חופש הביטוי מביעה עמדה ערכית באשר לתוכן הביטוי, או האם כל שעושה הרשות במקרים בהם מסורה לה הסמכות לכך, הוא שקילת הפעלת סמכותה למניעת הביטוי או מתן אפשרות לביטוי (מקום בו בכלל נדרש אישורה מלכתחילה), ולכל היותר מאשרת כי אין הוא נסוג מפני אינטרס ציבורי אחר. אין לומר שהרשמת מאשרת את שמה של העמותה ובכך מביעה את עמדתה של המדינה כלפי שם זה" (ע"א 4531/91 נאסר נ` רשמת העמותות, פ"ד מח(3) 294, 307-308).
36. לא זו אף זו. בבג"ץ 6226/01 אינדור נ` ראש עיריית ירושלים, פ"ד נז(2) 157, שבו נידונה הגבלת חופש ביטוי בהקשר של פרסום כרזות ומודעות על לוח מודעות עירוני, הושמעה טענה דומה לזו שמעלה המשיבה. באותו עניין נטען, כי פרסום על לוח מודעות עירוני נתפס כפרסום, הזוכה לחסות העירייה, והיא מעין-שותפה לו. בית המשפט דחה את הטענה וקבע:
"אשר לטענה הראשונה, בדבר `שותפותה` של העירייה בפרסומים שעל לוחות המודעות המצויים בתחומה. . . נראה לי, כי אין חשש ממשי שמודעות המתפרסמות על לוחות מודעות ייתפסו על-ידי הציבור כזוכות לחסותה של העירייה. לוחות המודעות הם במה לערב-רב של מודעות וידיעות – מסחריות, פוליטיות, אישיות וכדומה. לוחות אלה משמשים אנשי ציבור ואנשים פרטיים מכל גווני הקשת, כאמצעי להציע את מרכולתם ולהציג את עמדותיהם בעניינים שונים. אינני רואה סכנה אמיתית שהציבור יראה בעירייה – המתחזקת אמנם את לוחות המודעות ולעיתים אף נועצת בהם מודעות משלה – כפטרון של מכלול המודעות והידיעות המתפרסמות בתחומה" (שם, בעמ` 169).
ר` גם:
עת"ם (תל-אביב-יפו) 1282/02 הס נ` ראש עיריית ת"א, תק-מח 2002(2) 5197.
37. זאת ועוד. ככל שבכלל קיים חשש, שביטוי ייתפס כזוכה לחסות המועצה, עדיין אין כל הצדקה להגבלת חופש הביטוי הפוליטי, בחומרה ובצורה שעשו זאת המשיבים. שהרי המשיבים יכולים לנקוט באמצעים שונים ומגוונים, שיבטיחו כי ביטוי לא ייתפס כזוכה לחסותם, וזאת מבלי לפגוע בחופש הביטוי הפוליטי. כך, למשל, ביכולתם של המשיבים ליידע את הציבור במשגב, בין אם באמצעות שלטים שיוצבו במיתחם השירותים ובין אם בכל בדרך אחרת, כי הפעילות המתקיימת במקומות הציבוריים בתחומה אינם זוכים לחסותה.
אי נייטרליות שמתחפשת לנייטרליות
38. ההחלטה נועדה, כפי שנאמר בהחלטה עצמה, למנוע מהמשיבה "מליטול חלק בפעילויות אשר יש בהם כדי לבטא מגמה פוליטית כלשהי". למעשה, מבקשים המשיבים לאסור על השמעת ביטויים, שאינם בגדר הקונצנזוס הפוליטי/ציבורי. אך מהמשיבים ומבית המשפט קמא נעלם, כי חופש הביטוי אינו שמור לביטויים שהם בגדר הקונצנזוס. חופש הביטוי נועד בעיקר להגן על הזכות להשמעת ביטויים שנויים במחלוקת, שיש בהם אולי כדי להתריס כלפי אותו קונצנזוס וכלפי השלטון עצמו. הגבלת חופש הביטוי במתקנים ציבוריים אך לביטויים, "שאינם פוליטיים או מעין-פוליטיים", מרוקנת את הזכות החוקתית לחופש הביטוי מכל תוכן. כאשר הגבלה זו באה מכיוון גוף נבחר כמו הנהלת המועצה, שמבטא את הקונצנזוס הלאומי או את עמדת הרוב המקומית, מתעורר מייד החשד להתנכלות למיעוט, שמבקש להשמיע דעה אחרת בנושאים שעל סדר היום הציבורי.
39. טעה כב` בית המשפט קמא, משהתעלם מכך ששימוש בקריטריון "פוליטי" לשם שלילת חופש הביטוי פותח את הפתח לסתימת פיות דווקא של בני קבוצת המיעוט. הגדרת עניין כ"פוליטי", לא כל שכן כ"מעין פוליטי" היא עניין סובייקטיבי. פעמים רבות, נושאים ועניינים שמצויים בלב הקונצנזוס ומהווים חלק מהאתוס של בני קבוצת הרוב לא יחשבו כ"פוליטיים". לעומת זאת, נושאים ועניינים מקבילים השייכים לאתוס של בני קבוצות מיעוט נחשבים כקונטרברסליים ולכן גם "פוליטיים".
40. אף אם ההגבלה חלה, מבחינה פורמלית, במידה שווה ביחס לכלל התושבים, הרי הנפגעים העיקריים ממנה הם אותם תושבים, שעמדותיהם מצויות מחוץ לקונצנזוס. לאלה יש אינטרס מובהק, שלא תיסגרנה בפניהן במות ציבוריות אפקטיביות להשמעת הדעה האחרת; בעוד שלקבוצת הרוב השולטת האינטרס לשמור על הסטטוס-קוו, להישמר שלא לעשות גלים, "לא להיגרר לקלחת הפוליטית". יפים לעניין זה דבריו של כב` הנשיא שמגר בבג"צ 6218/93 כהן נ` לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529:
"זכות הציבור לדעת איננה משתרעת רק על המידע, אשר בעלי השליטה באמצעי התקשורת הציבורי סבורים כי הוא צריך לדעת. היא משתרעת גם על מידע אשר אותם בעלי שליטה היו מעדיפים כי הוא לא יגיע לידיעת הציבור." (שם, 549).
"חשיבותו של חופש הביטוי איננה שעה שהביטוי משתייך ללב לבו של הקונצנזוס החברתי. חשיבותו של חופש הביטוי הינה בהגנה על דעות שוליים, על מיעוט. העותר הינו נציג אופוזיציוני בלשכת עורכי הדין. הרוב הוא בעל השליטה באמצעי התקשורת. חובה מיוחדת מוטלת להגן על חופש הביטוי של המיעוט." (שם, 551-552).
הנשיא שמגר היה בדעת מיעוט לעניין תוצאתו של פסק דין זה, אך עמדתו העקרונית ביחס לצורך בהגנה על דעות שוליים ודעות מיעוט זכתה לתמיכה של שופטי הרוב.
41. כב` השופט קמא טעה משלא קבע, כי המשיבים חרגו מסמכותם, שעה שהחליטו להגביל ביטוי במקומות ציבוריים אך בשל תוכנו. המשיבים אינם רשאים לשקול שיקולי תוכן בבואם לאשר בקשה לקיום כינוס או אירוע כלשהו במקומות הציבוריים בתחום המועצה. מששקלו המשיבים שיקולים אלה הרי שהחלטתם מהווה חריגה מסמכות.
42. יתר על כן, אפילו היה בנמצא מקור חוקי המסמיך את המועצה להגביל ביטוי, עדיין היה עליה לעשות שימוש בסמכות זו אך ורק בהתקיים וודאות קרובה לנזק קשה, רציני וחמור, שאין דרך אחרת למונעו אלא על-ידי הגבלת חופש הביטוי.
בג"צ 953/89 אינדור נ` ראש עיריית ירושלים, פ"ד מה(4) 683;
בג"צ 2481/93 דיין נ` מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456;
ע"א 4531/91 נאסר נ` רשמת העמותות, פ"ד מח(3) 294.
43. המשיבה לא הצביעה על כל נזק, שעלול להתרחש כתוצאה ממימוש חופש הביטוי הפוליטי (בשונה מסוגי ביטוי אחרים) במקומות הציבוריים שבתחומה, ובוודאי לא על נזק קשה, שהסתברות התרחשותו הינה קרובה לוודאי. המשיבה אף לא טענה, ולא יכולה הייתה לטעון, כי קיום אירועים, דוגמת האירוע נשוא עתירה זו, עלולים לסכן את שלום הציבור או בטחון המדינה או כל ערך מוגן אחר.
44. לכל פגיעה בזכות יסוד חוקתית נדרשת הסמכה מפורשת בחוק. בהעדר הסמכה כזו, ובאין אחיזה חוקית כלשהי למדיניותה של המשיבה, הפוגעת בחופש הביטוי, אין כל תוקף למדיניות זו. רצונה של המשיבה למשוך ידיה מדיון בסוגיות "פוליטיות" או "מעין פוליטיות" אינו מקנה לה סמכות להטיל הגבלות תוכן כה חמורות על חופש הביטוי של תושבים, המבקשים לדון וללבן סוגיות מסוג זה במקומות ציבוריים.
צנזורה מקומית על הדיון הציבורי במשגב
45. בית המשפט קמא טעה משלא נדרש כלל לטענת המערערות על הסכנה הטמונה בכך, שהמשיבים או פקידים מטעמם הם אלה שקובעים מהו ביטוי בעל תוכן פוליטי, מבלי שקביעה זו מבוססת על קריטריונים כלשהם.
46. החלטת המשיבים פותחת פתח לניצול לרעה, לשרירות ולפגיעה קשה בזכות החוקתית לחופש הביטוי. שכן הגדרת ביטוי כפוליטי תלויה במידה רבה בזהות הגוף המגדיר, במניעיו ובהשקפותיו. מה שנתפס אצל האחד כעניין חברתי נתפס כביטוי פוליטי אצל האחר (ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ` עירית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189, 213-214). במקרה דנן הופכת ההחלטה על התרת קיום אירוע במקומות ציבוריים בתחום המועצה לעניין של תפיסת עולמם של המשיבים או של פקידי המועצה, שמטפלים מטעמם בעניין.
47. מצב זה יוצר מעין צנזורה על הדיון הציבורי במשגב, ופוגע בזכות התושבים לנהל דיון גלוי וחופשי בנושאים פוליטיים, חברתיים ואחרים, ללא התערבות שלטונית. למעשה, ההחלטה מקנה למשיבים הכוח לשלוט בשיח הציבורי. אין פגיעה קשה מזו בחופש הביטוי.
48. הפעילויות, שהמשיבים אסרו על קיומן, כמפורט בעתירה ובתצהירי המערערות, נועדו לקדם שותפות ושוויון בין יהודים לערבים באזור משגב והגליל. המשיבים רואים בפעילויות אלה עניין פוליטי, ובהתאם לכך אסרו על קיומן. אך באותה מידה, ואף ביתר שאת, ניתן לסווג פעילויות אלה כפעילויות חברתיות ו/או תרבותיות, שנועדו לקדם דו-קיום בין יהודים לערבים באזור משגב.
49. כך, למשל, נאסר על המערערת לקיים יום עיון בנושא מצוקת הדיור והקרקע בקרב האוכלוסייה הערבית. למרות שמדובר בפעילות שניתן לסווגה בנקל כחברתית, באשר היא באה לדון במצוקה חברתית-כלכלית של אחת האוכלוסיות החלשות ביותר בחברה הישראלית, לא היססו המשיבים לקבוע, כי מדובר בפעילות בעלת תוכן פוליטי.
העילות להתערבות בית המשפט בהחלטת המועצה
50. טעה כב` השופט קמא משסבר, כי העילה היחידה להתערבות בית המשפט בהחלטה היא עילת ההפליה. כב` השופט קמא טעה משהסיק מעניין פרץ , כי מותר לרשות מקומית לקבל כל החלטה לגבי השימוש בפורומים ציבוריים שבתחומה, ובלבד שהיא לא תפלה בין תושביה באשר לשימוש בפורומים אלה.
51. בעניין פרץ היה מדובר בסירוב של המועצה להעמיד לרשות המבקשים אולם, המשמש למטרות ציבוריות, לשם עריכת תפילה בנוסח הרפורמי. המועצה טענה, כי היא לא חפצה לאפשר בגדר שיפוטה עריכת תפילה בנוסח זה, וכי היא שואפת לקיים אחדות בחיי הציבור. כב` השופט כהן דחה את הטענה תוך שהוא קובע, כי החלטת המועצה פוגעת בחופש הדת והפולחן, שהיא זכות יסוד מוגנת:
"בנימוקים אלה נקטה המועצה עמדה בענין של דת, והלא הלכה פסוקה היא שתחום זה אינו מן התחומים הנתונים בסמכות המועצה המקומית. . . כסבור הייתי, כי עניינו של כל פרט ופרט הוא לעשות חשבון-נפש להחליט, מהי עבודת הקודש וצורת התפילה, בהן ימצא סיפוק נפשי והתרוממות הרוח. ואם לאחדות בחיי הציבור, אליה שואפת המועצה, ולמניעת פילוג, הרי לא בכפיה ניתן להשיג מטרות אלו, ולא על חשבון חופש המצפון והדת. בנקוט המועצה עמדה בתחום לא-לה ובהיות עמדה זו נוגדת אחד מעיקרי היסוד שמדינתנו מושתתת עליהם, נפגעה זכות מזכויות האזרח, שבית משפט זה מוסמך להגן עליהן. רכוש ציבורי המיועד בדרך כלל לשימושו ולהנאתו של האזרח, זכותו היא זכות, שלא יימנע ממנו אותו שימוש ואותה הנאה מטעמים פסולים" (שם, בעמ` 2113).
52. הנה כי כן, כב` השופט כהן קבע, כי חופש הדת והפולחן הובטח לכל אזרח בישראל. בעצם קיומו והבטחתו של חופש זה כרוכה סכנת הפילוג בין זרמים ותנועות דתיים שונים, אך אין בסכנה זו כדי לגרוע מאומה מחופש הדת והפולחן, "שאם לא תאמר כן, ביטלת את כל תורת חופש הדת". מכאן עולה, כי השופט כהן מבסס את פסק דינו על הצורך למנוע פגיעה בזכויות יסוד מוגנות.
53. זאת ועוד. בית משפט קמא, בכל הכבוד, לא נתן ליבו לכך שדוקטרינת חופש הביטוי – במיוחד בכל הקשור לנגישות לפורומים ציבוריים – התבהרה עוד מאז פסק דין חשוב מתחילת שנות השישים. דוקטרינת חופש הביטוי מבהירה כי החובה המוטלת על רשות השולטת בפורום ציבורי אינה רק שלא להפלות ביטוי מחמת השקפת העולם שאותה הוא נושא, אלא גם שלא להפלותו מחמת נושאו (למשל, היותו ביטוי פוליטי).
54. בענייננו, מבקשים המשיבים להחליט עבור תושבי משגב, כי יתבטאו בנושאים מסוימים ויימנעו מלהתבטא בנושאים אחרים, השנויים במחלוקת פוליטית או ציבורית. כמו שהמועצה אינה מוסמכת לקבוע עבור תושביה באיזה נוסח יתפללו, היא לא יכולה לקבוע עבורם באיזה נושאים יתבטאו. בהחליטה כך פגעה המועצה בחופש הביטוי במקומות ציבוריים ובית המשפט הנכבד מתבקש להתערב ולהביא לביטול החלטה זו.
55. טעה בית המשפט קמא כשפסק נגד כל אחת מן המערערות הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. אף אם ידחה בית המשפט הנכבד את הערעור מתבקש הוא לבטל חיוב זה.
56. בעידן החוקתי, בו הסעד הולך אחר הזכות, בוחן בית המשפט מחדש את אופן השימוש בכלים הדיוניים באופן שיעלה בקנה אחד עם הזכויות, המעוגנות בחוקי היסוד (ראו, למשל, בג"צ 3914/92 לב נ` ביה"ד הרבני האזורי, פ"ד מח (2) 491 לעניין צו עיכוב יציאה מן הארץ; בש"א 4459/94 סלמונוב נ` שרבני, פ"ד מט (3) 479 לעניין צו עיקול זמני; שלמה לוין "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים" הפרקליט מב (תשנ"ו) 451).
57. זאת ועוד, מדיניותו השיפוטית של בית משפט העליון הינה להימנע מלהטיל הוצאות על בעלי דין, המעלים סוגיות בעלות חשיבות ציבורית-כללית הנוגעות לזכויות יסוד. זו המדיניות הנוהגת בבג"צ, בו ככלל אין נפסקות הוצאות נגד עותר, המעלה סוגיה הנוגעת להגנה על זכויות האדם הבסיסיות שלו, אף אם עתירתו נדחית. העובדה, כי ענייננו מתברר בהליך אזרחי, אין בה כדי להצדיק מדיניות שיפוטית שונה, מה עוד שאף בהליך זה בעל הדין המשיב הוא אורגן של המדינה.
58. מגמתו הנזכרת של בית המשפט העליון, ולצידה הפן החוקתי של הסוגייה כמו גם החשיבות שבאי הרתעת מתדיינים, התובעים את מימוש זכויות היסוד שלהם, תומכים כולם בביטול חיוב המערערות בהוצאות משפט על ידי בית המשפט קמא.
59. כב` השופט קמא טעה משקבע, כי יש לדחות את העתירה גם מחמת שיהוי בהגשתה.
60. העתירה תוקפת את החלטת המשיב 2 מיום 23.6.03, שלא להיעתר לבקשת המערערת לבטל את ההחלטה נשוא ערעור זה. למן התאריך הזה ועד ליום הגשת העתירה ביום 1.9.03 לא עבר המועד של 45 ימים להגשת העתירה. זאת בהתחשב בתקופת פגרת הקיץ של בתי המשפט, שלפי תקנה 44 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות, לרבות לעניין מועד הגשת עתירה מינהלית.
61. מכל מקום, ואף אם היה שיהוי סובייקטיבי (איחור פורמלי) בהגשת העתירה, עדיין אין לדחות עתירה מינהלית מחמת שיהוי כאשר אין לשיהוי מימד "אובייקטיבי". בעניינו, האיחור בהגשת העתירה לא הביא לשינוי המצב באופן שביטול ההחלטה במועד מאוחר יגרום נזק למשיבים, או לצדדים שלישיים כלשהם, שנהנו מההחלטה, נזק ממשי שהיה נמנע אילו הוגשה העתירה במועד.
עת"מ (תל-אביב-יפו) 1216/01 קולנר חיים נ` משרד הפנים, תק-מח 2002(3), 1653;
עת"מ (תל-אביב-יפו) 1405/01 בית חולים לחולים כרוניים נ` הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תק-מח 2002(1), 3277;
בג"צ 170/87 אסולין נ` ראש עירית קרית גת , פ"ד מב(1), 678, 680-681;
בג"צ 2285/93 נחום נ` גיורא לב, פ"ד מח(5), 630, 634-635.
62. כב` בית המשפט קמא טעה משסבר, כי מתקיים במקרה דנן שיהוי אובייקטיבי. לדידו של כב` השופט קמא, שיהוי זה מתבטא בכך, שביטול ההחלטה היום יצור "הפליה ופגיעה" בגופים, שהיו יכולים, במשך השנה מאז קבלת ההחלטה, לבקש להתיר להם לקיים פעילות פוליטית במתקני המועצה ולא עשו כך נוכח ההחלטה. מבית המשפט נעלם, כי גופים אלו נפגעו מההחלטה עצמה ולא מהאיחור שבהגשת עתירה, שבאה לבקש את ביטולה. השאלה הרלוונטית לצורך קביעתו של שיהוי אובייקטיבי היא: האם ביטול ההחלטה היום יגרום נזק כלשהו לגופים אלה? התשובה לשאלה זו היא לא. נהפוך הוא. ביטול ההחלטה ייטיב עם המערערת ועם כל גוף שנפגע מההחלטה.
אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לבטל את פסק הדין של כב` בית המשפט קמא ולהעניק למערערות את הסעדים כמבוקש בראש הערעור. כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיבים בשכ"ט עו"ד ובהוצאות משפט בשתי הערכאות.
4 באפריל, 2004
__________
עאוני בנא, עו"ד
ב"כ המערערות
