לאפשר לאסירות פלסטיניות לגשת לבחינות משרד החינוך הפלסטיני

ב-27.6.04 הגישה האגודה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון נגד פס"ד, שדחה את בקשתן של אסירות פלסטיניות להיבחן בבחינות הבגרות של משרד החינוך הפלסטיני. בערעור הודגשה היותה של הזכות לחינוך זכות יסוד, ולא טובת הנאה.

רע"ב 6044/04
בבית המשפט העליון
בירושלים


המבקשות:

1. ר` מ` א` ח`, ת"ז ——
(אסירה בבית הסוהר השרון)

2. ס` ח` ע` א` ע`, ת"ז ——-
(אסירה בבית הסוהר השרון)

3. האגודה לזכויות האזרח בישראל

כולם ע"י ב"כ עוה"ד סוניה בולוס ו/או דן יקיר ו/או דנה אלכסנדר ו/או הדס תגרי ו/או אבנר פינצ`וק ו/או מיכל פינצ`וק ו/או עאוני בנא ו/או דנה פריבך-חפץ ו/או לילה מרגלית ו/או פאטמה אלעג`ו ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס ו/או לימור יהודה ו/או עודד פלר

מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
שד` הנדיב, חיפה 34611
טל`: 8348876-04; פקס: 8348878-04

נגד


המשיב:

שירות בתי הסוהר
ע"י פרקליטות המדינה
סלאח א-דין 29, ירושלים


בקשה למתן רשות ערעור

בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת ליתן למבקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב` השופט צ` גורפינקל) בעע"א 1955/04, אשר ניתן ביום 14.6.04. בפסק הדין נשוא בקשה זו, דחה בית המשפט קמא את עתירת המבקשות להתיר לשתי המבקשות הראשונות ולאסירות ביטחוניות נוספות לגשת לבחינות התאוג`יה של משרד החינוך הפלסטיני, המקבילות לבחינות הבגרות בישראל.

העתק של העתירה ופסק הדין בעע"א 1955/04 מצ"ב כנספחים ב/1א ו-ב/1ב בהתאמה.
על פי בקשת מזכירות בית משפט זה, מצורף אף עותק מודפס, שהוכן על ידי ב"כ העותרות, הואיל וכתב היד בהחלטת בית המשפט המחוזי אינו ברור.


בקשה לקיום דיון דחוף

עניינה של בקשה זו בזכותן של שתי המבקשות הראשונות ואסירות ביטחוניות רבות לחינוך. זכות זו נפגעה על ידי מניעתן מלגשת לבחינות התאוג`יה, שהיו אמורות להיערך ביום 15.6.04. האסירות הללו שקדו והשקיעו שעות רבות בלימוד לקראת הבחינה. לאור הפגיעה בזכותן לחינוך, הסכים משרד החינוך הפלסטיני לקבוע מועד מיוחד לבחינות כדי לאפשר להן להגיש בקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. אי לכך, מתבקש בית המשפט הנכבד להחליט בדחיפות בבקשה זו, ובמידה שיחליט לתת רשות ערעור, לקבוע מועד דחוף לדיון בערעור. זאת, כדי לדון בערעור לפני שאסירות אלו תצטרכנה ללמוד את החומר מחדש.


ואלה נימוקי הבקשה:


מבוא

1. בקשה זו עניינה הוא פגיעה חמורה בזכות היסוד של שתי המבקשות הראשונות ואסירות ביטחוניות נוספות, לחופש ביטוי, לחינוך ולהליך הוגן. זאת, כתוצאה מסירובו של המשיב להתיר למבקשות לגשת לבחינות התאוג`יה של משרד החינוך הפלסטיני, המקבילות לבחינות הבגרות בישראל.

2. המשיב אינו מבסס את סירובו זה על קיומו של חשש ביטחוני או חשש להפרות סדר באם יתיר למבקשות ולאסירות ביטחוניות נוספות לגשת לבחינה, אלא הוא מצהיר באופן חד-משמעי, כי זכותו של אסיר לחינוך היא בגדר "פריבילגיה", וכי ניתן לשלול "פריבילגיה" זו כעונש על התנהגות שלילית של האסיר.

3. עמדתו של המשיב מעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות עקרונית: האם זכות היסוד של האסיר לחינוך מאבדת את ערכה הנורמטיבי והופכת לפריבילגיה בעקבות שלילת חירותו של האסיר, ועל כן היא ניתנת לשלילה, ככל טובת הנאה אחרת, כעונש על התנהגות שלילית של האסיר, להבדיל ממצב בו מימוש זכות היסוד על ידי האסיר עלול לפגוע באינטרסים ציבוריים אחרים.

4. יתר על כן, פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר ניתן מבלי לקיים דיון, מעורר סוגיה עקרונית נוספת: האם מותר לו לבית המשפט קמא לפסוק בעתירת אסיר, על סמך תשובה בכתב מאת המשיב, הכוללת בין היתר חומר חסוי, מבלי לקיים דיון בעתירה.


הצדדים

5. המבקשת 1 הינה בת 18, המרצה עונש מאסר של חמש שנים מאז נעצרה לפני כ-3 שנים. בראשית מאי פנתה אל הנהלת בית הסוהר בבקשה לגשת לבחינות התאוג`יה, ובראשית יוני נענתה בשלילה ללא כל נימוק.

6. המבקשת 2 הינה בת 21, המרצה עונש מאסר של שש שנים וחצי מאז נעצרה לפני כ-5.5 שנים בהיותה קטינה בת 15.5. במרוצת מאסרה ניגשה העותרת 2 לבחינות התאוג`יה, אך לא עברה אותן, והחליטה להמשיך ללמוד ולגשת פעם נוספת לבחינות.

7. המבקשת 3 הינה עמותה רשומה, הפועלת לקידום זכויות האדם בישראל, ובין היתר פועלת לשמירה על זכויות היסוד של העצירים והאסירים בישראל.


עיקרי העובדות

8. לפני חודשים רבים החלו אסירות ביטחוניות רבות, שהיו כלואות בכלא השרון עת הוגשה העתירה נשוא בקשה זו, להתכונן לבחינות התאוג`יה של משרד החינוך הפלסטיני. אסירות אלו שקדו והשקיעו שעות רבות בלימוד לקראת בחינות אלו, שהיו אמורות להיערך ביום 15.6.04.

9. בראשית חודש מאי 2004 פנו האסירות אל הנהלת בית הסוהר, וביקשו להסדיר מבעוד מועד את השתתפותן בבחינות. לשם כך הגישו האסירות רשימה שמית מפורטת של הנרשמות לבחינות. ואולם, רק כעבור כחודש ימים, בראשית יוני 2004 – פחות משבועיים לפני מועד הבחינות – בישרה הנהלת בית הסוהר לאסירות, כי תתיר לאסירות ספורות בלבד לגשת לבחינות.

10. ביום 7.6.04 שלחה ב"כ העותרות מכתב ליועץ המשפטי של שירות בתי הסוהר, תת-גונדר עו"ד חיים שמולביץ, בדרישה לאפשר לאסירות בבית הסוהר לגשת לבחינות. במכתבה פירטה ב"כ העותרות את הפגיעה הגלומה בזכויות היסוד של האסירות, ובכלל זה הזכות לכבוד, חופש הביטוי והזכות לחינוך. כמו כן נסב מכתבה סביב חובת הרשות לפעול לפי כללי המשפט המנהלי, ובכלל זה איסור שרירותיות וחובת ההגינות והנמקה.

מכתבה של באת-כח העותרות מיום 7.6.2004 מצ"ב ומסומן נספח ב/2.

11. מאחר ולא התקבלה תשובתו של עו"ד שמולביץ, ביום 9.6.04 הגישו המבקשות עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד החלטתו של המשיב לאסור על המבקשות ועל אסירות ביטחוניות רבות לגשת לבחינות התאוג`יה. בעתירה נתבקש בית המפשט קמא לקבוע דיון דחוף בעתירה. העתירה הוגשה בשמן של שתי אסירות בלבד. זאת, בעקבות סירובו של המשיב להתיר לעורכת הדין תגריד ג`השאן, המייצגת חלק מהאסירות בעניינים הקשורים לתנאי כליאתן מטעם ארגון נשים למען אסירות פוליטיות, לפגוש את האסירות לפני יום 8.6.04, חרף בקשתה לבקרן בדחיפות לצורך טיפול בסוגיית השתתפותן בבחינות.

12. ביום 10.6.04 הורה בית המשפט למשיב למסור את תגובתו לעתירה עד ליום 14.6.04. בעקבות החלטה זו הגישו המבקשות באותו יום בקשה להקדמת תשובת המשיב, ובה הדגישו כי מסירת תשובתו של המשיב יום אחד לפני מועד הבחינות המתוכנן עלולה לסכל את הסעד המבוקש, אך בקשתם זו נדחתה על ידי כב` השופט גורפינקל.

מצ"ב החלטתו של כב` השופט גורפינקל מיום 10.6.04, בקשה להקדמת תשובת המשיב והחלטתו של כב` השופט גורפינקל מיום 13.6.04 כנספחים ב/3א, ב/3ב ו-ב/3ג בהתאמה.

13. ביום 13.6.04, יומיים לפני מועד הבחינות, הוגשה בקשה נוספת ע"י המבקשות לקביעת מועד לדיון בעתירה. זאת, על מנת להבטיח, כי המבקשות לא תשארנה ללא כל סעד. ברם, בית המשפט קמא החליט באותו יום לפסוק בעתירה לאחר קבלת תגובת המשיב מבלי לקיים דיון.

מצ"ב בקשת המבקשות מיום 13.6.04 והחלטת כב` השופט גורפינקל מאותו יום כנספחים ב/4א ו-ב/4ב.

14. בתגובתו מיום 14.6.04 חלק המשיב על מספר האסירות שביקשו לגשת לבחינה, על מועד פנייתן לרשויות בית הסוהר ועל הגיל של המבקשת הראשונה. נוכח טענת ב"כ המבקשות, כי לא התאפשר לעו"ד ג`השאן להיפגש עם אסירות נוספות, השיב המשיב לעתירה כאילו הוגשה על ידי כלל האסירות.

15. בתשובתו טען המשיב, כי מדובר בצעד עונשי על התנהגויות שליליות, שבגינן הועמדו האסירות המעורבות לדין משמעתי והוטלו עליהן עונשים שונים. המשיב צרף עוד לתשובתו פירוט של אותן התנהגויות שליליות ושל העונשים שהושתו על האסירות, וכן חומר חסוי.

מצ"ב תשובתו של המשיב כנספח ב/5.

16. יודגש, כי רשימת העונשים שצורפה לתגובתו של המשיב לא כללה שלילה של זכותן של האסירות לחינוך. יתר על כן, על שתי המבקשות הראשונות לא הוטל אי פעם עונש מינהלי שכלל שלילה של זכותן לגשת לבחינות התאוג`יה.

מצ"ב שני תצהירים של שתי המבקשות הראשונות כנספחים ב/6א ו- ב/6ב בהתאמה.

17. בית המשפט קמא דחה את עתירתן של המבקשות שעה אחרי קבלת תשובתו של המשיב מבלי לקיים דיון. זאת חרף הידיעה, כי למבקשות נודעה סיבת הסירוב רק אחרי קבלת תשובתו של המשיב, וכי לתגובתו של המשיב צורף חומר חסוי.

18. בפסק דינו קבע כב` השופט גורפינקל, כי הזכות לחינוך היא בגדר פריבילגיה הניתנת לשלילה ככל טובת הנאה אחרת, כעונש על התנהגות שלילית של האסיר.

19. בעקבות דחיית עתירתן של המבקשות ביום 14.6.04, נבצר מהן ומאסירות ביטחוניות רבות לגשת לבחינות במועד, דהיינו ביום 15.6.04.

20. לאור השלכותיו הרות גורל של פסק הדין נשוא בקשה זו על עתידן וזכויותיהן של שתי המבקשות הראשונות בפרט ואסירים בכלל, המבקשים לרכוש חינוך תיכוני בבתי הסוהר, הביע משרד החינוך הפלסטיני נכונות לקבוע מועד מיוחד לבחינות בתיאום עם המשיב, בכדי לאפשר למבקשות להיבחן.

מצ"ב התחייבות מאת משרד החינוך הפלסטיני לקבוע מועד מיוחד לבחינות ותרגום חופשי שלה כנספחים ב/7א ו- ב/7ב בהתאמה.


הטיעון המשפטי

21. הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור בעתירות אסירים תינתן כאשר "מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86 וויל נ` מ"י ואח`, תק-על 86(2) 1134), או כאשר מתעוררות "סוגיות החורגות מעניינו של המבקש ומעורבות נושאים בעלי השלכות חוקתיות ציבוריות או משפטיות נרחבות" (רע"ב 5318/99 קוסטיקה נ` הוועדה למניעת אלימות במשפחה ואח`, תק-על 99(3) 1395).

22. כפי שפורט לעיל, עניינה של בקשה זו הוא הפגיעה החמורה בזכות היסוד של שתי המבקשות הראשונות ושל אסירות ביטחוניות רבות לכבוד, לחופש ביטוי, לחירות רוחנית ולחינוך. זאת, על ידי מניעתן מלגשת לבחינות התאוג`ה. המשיב סמך את סירובו זה על העמדה הלא חוקית, כי הזכות לחינוך היא בגדר פריבילגיה, הניתנת לשלילה, ככל פריבילגיה אחרת, עקב התנהגותו השלילית של האסיר.

23. החלטתו של המשיב לפגוע בזכותן של האסירות לחינוך ניתנה תוך הפרה בוטה של זכות הטיעון, חובת ההנמקה וחובת ההגינות.

24. זאת ועוד – החלטתו של בית המשפט קמא ניתנה תוך הפרה בוטה של זכותן של המבקשות להליך הוגן. בית המשפט קמא פסק בעתירה נשוא בקשה זו מבלי לקיים דיון, חרף הידיעה, כי למקשות לא עמדה שום הזדמנות קודמת להתעמת עם הטיעונים של המשיב.


א. זכויות האדם של האסיר

25. הלכה פסוקה היא, כי הימצאותו של אדם בבית סוהר אינה שוללת ממנו זכויות יסוד, למעט כפי שמתחייב מהמאסר:

"כלל גדול בידינו, כי כל זכות מזכויות האדם באשר הוא אדם שמורה לו, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי, אלא כאשר הדבר מחויב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין"

בג"צ 337/84 הוקמה ואח` נ` שר הפנים ואח`, פ"ד לח(2) 826, 830-831 (להלן- פרשת הוקמה).

וכן ראו בפרשת גולן:

"הלכה מושרשת היא עמנו, כי זכויות היסוד של האדם "שורדות" גם בין חומות בית הסוהר ונתונות לאסיר (וכן לעציר) אף בתוך תא כלאו. יוצאות מכלל זה הן אך זכותו של האסיר לחופש התנועה, ששלילתה מן האסיר נובעת מכליאתו, וכן מיגבלות המוטלות על יכולתו לממש חלק מזכויותיו האחרות; מהן מיגבלות המתחייבות משלילת חירותו האישית, ומהן מיגבלות שיסודן בהוראה מפורשת בדין. . . הנחת היסוד היא, שסל זכויות האדם של אסיר מכיל את כל הזכויות והחירויות הנתונות לכל אזרח ותושב, למעט חופש התנועה שנשלל ממנו עקב המאסר".

עע"א 4463/94 גולן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 152-153 (להלן- פרשת גולן).

26. לא זו בלבד, על בית המשפט מוטלת חובה אקטיבית להבטיח, כי יישמרו זכויותיו של האסיר כשסוגרים עליו את חומות בית הסוהר:

"אכן, בית המשפט הוא אשר שלח את האסירים אל בין החומות, אך עכשיו, כשהחומות סוגרות עליהם, בית המשפט הוא אביהם של האסירים".

עע"א 7440/97 מדינת ישראל נ` גולן, פד"י נב (1) 1, 8.

27. מהאמור לעיל עולה, כי למבקשות 1 ו-2 וכן ליתר האסירות הביטחוניות, שמורות זכויות היסוד שלהן לכבוד, לחירות רוחנית, לחופש ביטוי ולחינוך. על המשיב להבטיח, כי זכויות אלו תשמרנה.


ב. זכות האסיר לכבוד, לחירות רוחנית ולחופש ביטוי

28. חופש הביטוי והדעה הוא זכות יסוד חוקתית במשפט הישראלי. חופש הביטוי כולל את זכותו של אדם לשמוע את דברי זולתו. במובן זה יש לראות את זכותו של האסיר ללמוד כחוסה בצל חופש הביטוי שלו:

"רק בהבטחתו של חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמה עצמית זו. בלא לאפשר חופש להשמיע או לשמוע, לכתוב או לקרוא, להתבטא או לשתוק, נפגמת אישיותו של האדם, אשר התפתחותו הרוחנית והאינטלקטואלית מבוססת על יכולתו לגבש באופן חפשי את השקפת עולמו". (ההדגשה שלי, ס` ב`).

בג"צ 399/85 כהנא נ` הועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 273-274.

וכן ראו בפרשת גולן:

"שכן, מהו כבוד האדם ללא החירות היסודית הנתונה לאדם, לשמוע את דברי זולתו ולהשמיע את דבריו שלו; לפתח את אישיותו, לגבש את השקפת עולמו ולהגשים את עצמו?!"

פרשת גולן, עמ` 157-158.

29. ודוקו: אין לך מכשיר יותר חשוב מחינוך לפיתוח אישיותו של הפרט. חירותו הרוחנית של הפרט קשורה קשר בל-יינתק לזכותו החוקתית לכבוד:

"נשוב למושכלות יסודיים. ההגנה על חופש הביטוי, כחלק מכבוד האדם, היא הערובה המרכזית לשמירת חירותו הרוחנית של האדם. במסגרתו מממש האדם רצונות ושאיפות הטבועים בו והמבטאים את חירותו הרוחנית: להשכיל ולרכוש ידע, להיות מעורב בחיי החברה, לשמוע דעת זולתו ולבטא את דעתו. המאסר שולל מן האדם את חופש התנועה שלו, ובכך מוטלת הגבלה חמורה, לא רק על זכות היסוד שלו לחירות אישית, אלא גם על יכולתו המעשית לממש כרצונו את חירותו הרוחנית. אמנם בלב-לבה של החירות הרוחנית – כיכולת האסיר לחשוב, להאמין ולשמור על צלם האדם שלו – אין למאסר דריסת רגל." (ההדגשה שלי, ס` ב`)

פרשת גולן, 163.

30. ויודגש, כי הפגיעה בזכותן של המבקשות 1 ו-2 וכן ובזכותן של כל האסירות הביטחוניות ללמוד ולהשכיל, והפגיעה בזכות היסוד שלהן לחירות רוחנית גוררות מניה וביה פגיעה חמורה בזכותן החוקתית לכבוד, משום שהיא הופכת את האסירות לאובייקט, שמותר למשיב לחרוץ את גורלן על דעת עצמו. אין בהיותן של האסירות נתונות במעצר או במאסר כדי להצדיק פגיעה בזכותן החוקתית לכבוד:

"אכן, המאסר מחייב, מעצם מהותו שלילת חופש, אך אין בו כדי להצדיק, מעצם מהותו, פגיעה בכבוד האדם. ניתן לקיים מאסר שישמור על כבוד האדם של האסיר"

פרשת גולן, 157.

31. לא זו בלבד, ההגבלות המוטלות על חופש הביטוי של האסיר, הנובעות במישרין מהפגיעה בחופש התנועה שלו, מצדיקות מתן הגנה מורחבת על זכותו זאת:

"יכולתו של אסיר לממש את זכותו לחופש ביטוי הינה הרבה יותר מצומצמת ומוגבלת מיכולתו של אזרח חופשי. ולחופש הביטוי (המוגבל) הנתון לאסיר יש להעניק הגנה רחבה ככל האפשר".

פרשת גולן, 163.


ג. זכותו של אסיר לחינוך

32. יש להבחין בין הפן השלילי של הזכות לחינוך, המעגן את זכותו של הפרט לפתח את אישיותו על ידי חינוך והשכלה, לבין הפן החיובי של הזכות לחינוך, המטיל חובה אקטיבית על המדינה לספק חינוך לתושביה, ולדאוג, כי חינוך יהא נגיש לכל פרט, המבקש לרכוש השכלה.

33. הפן השלילי של הזכות לחינוך חוסה בצל זכותו החוקתית של האדם לכבוד ולאוטונומיה פרסונלית, בעניין זה יפים דבריו של כב` הנשיא ברק:

"מרכיב מרכזי של כבוד האדם הוא חופש הרצון של הפרט. כבוד האדם מתבטא בחופש הבחירה הנתון לפרט, ובכוחו לפתח את אישיותו ולהחליט על גורלו. כל פרט מהווה ישות רוחנית הנהנית מהחופש לפתח את עצמה…האוטונומיה של הרצון הפרטי היא יסוד מהותי בכבוד האדם וחירותו."

א` ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, 426.

34. בית המשפט העליון עמד זה מכבר על חשיבותה של הזכות לחינוך, והקשר ההדוק שלה לזכויות אדם אחרות. לעניין זה אנו מפנים לפרשת שוחרי גיל"ת:

"אכן, החינוך הוא מכשיר חברתי אשר לא ניתן להפריז בחשיבותו. מדובר באחת הפונקציות החשובות ביותר של הממשלה והמדינה. החינוך הוא חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי חופשי חי ומתפקד. הוא מהווה יסוד הכרחי למימושו העצמי של כל אדם. הוא חיוני להצלחתו ולשגשוגו של כל פרט ופרט. הוא חיוני לקיומה של חברה, בה חיים ופועלים אנשים המשפרים את רווחתם ותורמים, בתוך כך, לרווחתה של הקהילה כולה…החינוך הוא, בלי ספק, מכשיר חשוב בהבטחת זכויותיו וחרויותיו של כל פרט ופרט, ובמימושן של הזכויות הפוליטיות הבסיסיות הנתונות לו, ובהן חופש הביטוי, והזכות לבחור ולהיבחר."

בג"צ 1554/95 עמותת שוחרי גיל"ת נ` שר החינוך התרבות והספורט, פ"ד נ(3) 2, 24-25.

כן ראו את פסק דינה של השופטת פרוקצ`יה בפרשת פוריה:

"בעידן שלאחר מלחמת העולם השניה התחזקה תפיסה חברתית הדוגלת בקיום חובה על המדינה להבטיח מתן אמצעים בסיסיים לאדם הנדרשים לרווחתו הפיסית והרוחנית. שוב לא נמצא די בהגנה על חירויות יסוד של הפרט מפני התערבות השלטון. בגדר אמצעים בסיסיים הנדרשים לרווחת הפרט נכללה זכות האדם לחינוך. זכות זו עוגנה בהצהרה הבינלאומית על זכויות האדם של האו"ם מ-1948, הקובעת בסעיף 26 את זכותו של כל אדם לחינוך, ומורה כי חינוך יינתן חינם ובבחינת חובה לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים, כי החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכל, החינוך הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה על יסוד כשרון ויכולת, וכי מטרות החינוך יכוונו לפיתוח מלא של אישיות האדם, לטיפוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות יסוד, ולהגברת ההבנה, הסובלנות והידידות בין כל העמים והקבוצות הדתיות והאתניות." (ההדגשה שלי, ס` ב`).

בג"צ 4363/00 ועד פוריה עילית ואח` נ` שר החינוך ואח`, פ"ד נו (4) 203, 213.

35. ויודגש, כי הפגיעה בזכותן של האסירות לחינוך פורמלי, ומניעתן מלגשת לבחינות התאוג`יה, פוגעת פגיעה נוספת בזכותן לרכוש השכלה ברמות יותר מתקדמות, ובזכותן לחופש רוחני.

36. זכותן של האסירות לחינוך מעוגנת בתקנה 47 לתקנות בית הסוהר, התשל"ח-1978 (להלן – תקנות בית הסוהר) שקובעת, כי:

"בכל בית סוהר תאורגן ותקוים תוכנית של שיעורים אלא אם הורה הנציב אחרת. לאסירים תנתנה ההקלות האפשרויות להרחבת ידיעותיהם בשעות הפנאי, תשומת לב מיוחדת תינתן ללימוד הקריאה והכתיבה שאינם יודעים קרוא וכתוב."


37. גם בפקודת הנציבות 04.48.00 לימוד עצמי של אסירים ולימוד בהתכתבות, מכיר המשיב בזכותם של אסירים לחינוך, וקובע לעצמו את התנאים שבהתקיימותם מותר לפגוע בזכות זו:

ב. 1. הנהלת בית הסוהר תאפשר לאסירים לימודים עצמיים לרבות לימודים בהתכתבות, זאת אם התקיימו שני התנאים הבאים:-
א) הלימודים אינם מהווים סיכון בטחוני וקיימת אפשרות סבירה להניח כי האסיר לא ינצל לימודיו בהתכתבות לרעה.

ובסעיף 17.א לפקודת הנציבות 03.02.00 כללים ביחס לאסירים ביטחוניים נקבע כי:

אסירים יורשו לקיים פעולות חינוך בתנאים הבאים:
1) הפעילות תתקיים בתא המגורים.
2) שם האסיר יירשם על גבי ספריו ומחברותיו. אם יימצא חומר הסתה בהם, יוחרם כל חומר לימודיו ותופסק הפעילות הלימודית לכל קבוצה.

כן ראו את סעיף 17ח. לאותה פקודה:

אסירים יורשו ללמוד בהתכתבות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה הישראלית בלבד ובהתאם לנוהלי מנהל בטחון והאסיר.

38. זכות זו אף מעוגנת ב-UN Standard Minimum Rules for the Treatment of Prisoners משנת 1955. סעיף 77 לכללים קובע, כי:

"(1) Provision shall be made for the further education of all prisoners capable of profiting thereby, including religious instruction in the countries where this is possible. The education of illiterates and young prisoners shall be compulsory and special attention shall be paid to it by the administration. (2) So far as practicable, the education of prisoners shall be integrated with the educational system of the country so that after their release they may continue their education without difficulty."

39. כמו כן, זכותו של האסיר לחינוך מוצאת לה ביטוי בהחלטת מועצת האו"ם:The Basic Principles for the treatment of Prisoners, General Assembly resolution משנת 1990. סעיף 6 מהחלטה זו קובע:

"All prisoners shall have the right to take part in the
cultural activities and education aimed at the full
development of the human personality.&quot


ד. הזכות להשכלה תיכונית, טובת הנאה או זכות יסוד?

40. בתשובתו לעתירה נשוא בקשה זו טען המשיב, כי חינוך הוא בגדר טובת הנאה, העומדת אל מול חובתו של האסיר להתנהג באופן תקין.

41. ראשית לכל, עמדתו זו של המשיב נוגדת באופן גמור שורה ארוכה של פסקי דין, שחלקם צוטט לעיל, אשר קובעים באופן חד-משמעי, כי זכויות היסוד של אסיר, ובכללותם הזכות לחינוך, שמורות לו גם בין כותלי הכלא, למעט חופש התנועה הימנו, וכן מיגבלות המוטלות על יכולתו לממש חלק מזכויותיו האחרות, המתחייבות משלילת חירותו האישית, או שיסודן בהוראה מפורשת בדין.

42. ודוקו: זכותו של האסיר ללימוד עצמי, להבדיל מזכותו ללמוד במוסד חינוכי מחוץ לבית הסוהר, אינה נשללת עקב כליאתו של האסיר. לא זו אף זו, אין שום חוק, השולל את זכותו של האסיר לחינוך משום שהוא אסיר. נהפוך הוא, תקנה 47 לתקנות בית הסוהר מעגנת את זכותם של האסירים לחינוך. יצויין, כי ככל שמדובר בהשכלה ברמה יותר נמוכה, חיוניותה ומרכזיותה של הזכות מתחזקת שבעתיים. גם תקנה 47 לתקנות בית הסוהר מייחסת חשיבות עליונה לחינוך ברמות נמוכות ביותר.

43. ויודגש, וכפי שפורט לעיל, הפן השלילי של הזכות לחינוך מעוגן בזכותו החוקתית של האסיר לכבוד ולאוטונומיה רוחנית.

44. טובות הנאה מהוות מטבען הקלות במגבלות, המוטלות מכוח חוק על זכויות ספציפיות של האסירים דוגמת הזכות לשלוח ולקבל מכתבים, הזכות לקבל ביקורים, הזכות לצאת לחופשות וכיוצא באלה. הפן השלילי של זכות לחינוך אינו נמנה על הזכויות שהוגבלו מכוח חוק.

45. יתר על כן, עמדה זו מקבלת את ביטויה בפקודת הנציבות 04.17.00 הענקת טובות הנאה ושלילתן (להלן- הענקת טובות הנאה ושלילתן), שמגדירה בנספח ג` שלה מהן טובות ההנאה, הניתנות להענקה או לשלילה. נספח זה כולל התייחסות לפעילות חינוכית, והוא מגדיר שני סוגים של חינוך, הניתנים לשלילה: לימוד בהתכתבות ויציאה לסיורים לימודיים מחוץ לבית הסוהר.

46. גם אם נניח לרגע, כי הסיווג של שני סוגי החינוך דלעיל כטובות הנאה הינו סביר, משום שהראשון מחייב משלוח וקבלת חומרי לימוד והשני מחייב יציאה מחוץ לבית הסוהר, הרי שזכותו של אסיר ללימוד עצמי בתוך תאו הינה זכות יסוד שמימושה אינו כרוך בקבלת "הטבות" מסוגים שונים דוגמת "ההטבות" דלעיל. לעניין זה, יפים דבריו של כב` השופט מצא בפרשת גולן:

"הנחת היסוד היא, שסל זכויות האדם של אסיר מכיל את כל הזכויות והחירויות הנתונות לכל אזרח ותושב, למעט חופש התנועה שנשלל ממנו עקב המאסר. עם זאת ברור, כי המאסר גם משעה את יכולתו של האסיר לממש חלק מחירויותיו האחרות. ביחס לכמה מאלו, שהיכולת לממשן מותנית בחופש התנועה, השעיית הזכות היא "אינהרנטית" למאסר. חירויות אחרות, שמימושן (למצער החלקי) אינו מותנה בחופש התנועה ויכול להיעשות גם בתא (או מתא) המאסר, מוסיפות לעמוד לאסיר גם בהיותו בבית הסוהר." (ההדגשה שלי, ס` ב`)

פרשת גולן, עמ` 154-155.

47. אי לכך, שגה המשיב עת שקבע, כי הזכות להשכלה תיכונית היא בגדר פריבילגיה, הניתנת לשלילה מינהלית, ככל טובת הנאה אחרת, כעונש על התנהגות שלילית של האסיר. זכותו של האסיר לחינוך זכות יסוד היא.

48. זכויות היסוד של האסיר, ככל זכויות יסוד אחרות, יחסיות הן. חלק מההגבלות, המוטלות על היקף ההגנה על זכויותיו של האסיר, נובעות ישירות מהשעיית חופש התנועה שלו. יחד עם זאת, על המשיב מוטלות מגבלות רבות וכבדות משקל עת הוא מבקש לפגוע בזכויות יסוד נוספות של אסירים:

"נקודת המוצא היא, שאסיר זכאי להגנה על כלל זכויות האדם שלו; ופגיעה בזכות האדם של אסיר, מצד הרשות המופקדת על בית הסוהר, היא כדין רק אם היא עומדת הן במבחן הסמכות והן במבחן האיזון הראוי אשר בינה לבין האינטרסים הלגיטימיים שעליהם מופקדת הרשות." (ההדגשה שלי, ס` ב`).

פרשת גולן, עמ` 156-157.


49. יודגש, וכפי שפורט לעיל, כי זכותו של אסיר לחינוך לא נשללה בשום חוק, וכי המשיב לא טען, כי מימוש זכות זו על ידי האסירות עלול לפגוע באינטרסים ציבוריים כלשהם או עלול ליצור סכנה ביטחונית, אלא הוא טען, כי הוא סירב להתיר לאותן אסירות להיבחן מטעמים עונשיים בלבד, מכיוון שהוא סבור, כי מדובר בטובת הנאה ולא בזכות.

50. נוכח עמדתו של המשיב, כי השתתפות בבחינות התאוג`יה אינה כשלעצמה יוצרת סיכון ביטחוני כלשהו או פוגעת באינטרסים ציבוריים שהמשיב אמור להגן עליהם, הפגיעה בזכותן של האסירות לחינוך מטעמים עונשיים בלבד אינה חוקית.

51. זאת ועוד – מפקודות הנציבות שצוטטו לעיל, המסדירות את זכותו של האסיר לחינוך, עולה כי, שיקולים עונשיים אינם נמנים על השיקולים, המתירים פגיעה בזכות זו. על פי פקודות אלו, מותר להגביל את הזכות לחינוך רק אם תוכן הלימודים הוא שלילי, המסכן את הביטחון הפנימי בבית הסוהר, או ביטחון הציבור ו/או ביטחון המדינה.


ה. זכותו של האסיר להליך הוגן עת שוללים את זכויותיו

52. החלטתו של המשיב לאסור על שתי המבקשות הראשונות ועל אסירות ביטחוניות נוספות לגשת לבחינה התקבלה תוך הפרה בוטה של זכות הטיעון, חובת ההגינות וחובת ההנמקה. המשיב לא קיים שום שימוע עובר לקבלת החלטה זו, שהתבססה בין היתר על חומר חסוי. בנוסף, המשיב אף לא טרח לנמק את החלטתו זו.

53. אין להכביר מילים על מעמדה של זכות הטיעון, העומדת בלב לבם של כללי הצדק הטבעי. זכות זו הינה זכות חוקתית, הקשורה קשר בל-יינתק לזכותו של הפרט להליך הוגן. ההגינות מחייבת, כי רשות מינהלית, המקבלת החלטה בעניינו של הפרט, שומה עליה לאפשר לו להשמיע את דבריו ולנסות ולשכנע בצדקת עמדתו.

ראו:
בג"צ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ` אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד(4) 626;
בג"צ 654/38 גינגולד נ` בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(2) 654;
בג"צ 6696/02 עאמר נ` מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נו(6) 110.
בג"צ 549/75 חברת סרטי נח בע"מ נ` המועצה לבקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1) 757, 767.

54. גם אם המשיב סבור, כי אין לאסירות זכות קנויה לחינוך תיכוני, אין בכך כדי להצדיק את שלילת זכותן לטיעון:

"הבחנה זו . . . בין "זכויות" לבין "פריווילגיות" ו"מחוות" אינה נהירה לי כל צורכה. מושג ה"פריווילגיה" בימינו ובמקומנו, אין דעת חכמים נוחה הימנו. בימים עברו זיכו מונארך וקיסר אנשים רמי-מעלה ב"פריווילגיות", ומצאנו אף בית-משפט באנגליה אשר אמר בשנות החמישים, כי רישיון שמעניקה המדינה לפלוני הינו בבחינת "פריווילגיה" . . . כך היה בעבר. בימינו – לא עוד"

בג"צ 181/96 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ` הרמטכ"ל, פ"ד נ(5) 45, 48.

55. מה גם, שהמשיב עצמו מכיר בזכות הטיעון של האסירות בסעיף א.5 לפקודת הנציבות הענקת טובות הנאה ושלילתן, שקובע, כי "יש לתת לאסיר לומר את דברו לפני שלילת טובת ההנאה".

56. לא זו בלבד, לאסירות שמורה זכות העיון בחומר שאסף המשיב אודותיהן, והמשמש אותו לצורך קבלת החלטות בענייניהן. זכותו של הפרט לעיין במידע שמחזיקה הרשות לגביו נסמכת על עקרון חופש המידע, המעוגן בהלכה הפסוקה ובחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. כמו כן, זכות זו מעוגנת בזכותו של הפרט לכבוד, הכוללת את זכותו של הפרט לדעת על עצמו כחלק מהאוטונומיה האישית שלו.

ראו:
רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ` גלעד, פ"ד מט(2) 516, 525.

57. כאשר מידע משמש בסיס לקבלת החלטה בעניינו של הפרט, זכותו של הפרט לעיין במלוא החומר נגזרת מזכותו להליך הוגן:

"זכות השמיעה משמעותה הזכות לשמיעה הוגנת. . . זכות זו משמעותה מתן הזדמנות נאותה להגיב על מידע שנתקבל, והעשוי להשפיע על ההחלטה בעניינו של העותר. . . על-כן, אין מקיימים כהלכתה את זכות השמיעה, אם אין מפנים את תשומת לבו של הפונה למידע, שנתקבל בעניינו, ומאפשרים לו להגיב עליו כראוי."(ההדגשה שלי, ס` ב`).

בג"צ 656/80 אבו רומי נ` שר הבריאות, פ"ד לה(3) 185, 189.

58. כאשר הפרט אינו יודע את מהות הטענות נגדו, הוא מאבד, הלכה למעשה, את יכולתו להגן על עצמו ועל עמדתו, ואת יכולתו לנסות ולהפריך אותן טענות במידה שהן שגויות. על כך עמדה כב` השופטת פרוקצ`יה בפרת אלוני:

"כאשר מדובר בחשש לשמו הטוב של אדם עקב פעולת הביקורת, זכות העיון של המבוקר מחייבת ככלל העברה אליו של כל החומר הרלבנטי לצורך הביקורת, אלא אם כן קימים טעמים בעלי חשיבות מיוחדת הנעוצים בצרכי תפקידה של מערכת הביקורת המצדיקים להימנע מכך. כלל זה מתחייב מהחובה ליתן למבוקר הזדמנות מלאה להשיב על הטענות המועלות נגדו, ויש בכך כדי לנטוע בו ובציבור אימון למערכת הביקורת שתעשה מלאכתה בלא דעה קדומה, ובלא משוא פנים."

בג"צ 7805/00 אלוני נ` מבקר עיריית ירושלים, (טרם פורסם), פיסקה 19 לפסק דינה של כב` השופטת פרוקצ`יה.

חובה זו מקבלת משנה תוקף כשמדובר בהחלטה שיש לה מאפיינים עונשיים מובהקים, בעניין זה יפים דבריו של פרופ` זמיר:

"ההחלטה המינהלית עשויה לא פעם לפגוע באדם לא פחות מעונש פלילי. מבחינה מסויימת מצבו של אדם בהליך המינהלי עשוי להיות אף גרוע יותר ממצבו של נאשם בהליך פלילי: בהליך הפלילי חומר התביעה מוצג בפני הנאשם בבית המשפט וניתנת לו הזדמנות להתייחס אליו; ואילו בהליך המינהלי, בו הרשות המינהלית ממלאת לא פעם תפקיד הדומה לתפקיד של תובע ודיין גם יחד, ההחלטה הפוגעת עשוייה להתקבל על יסוד חומר שלא יוצג בפני הנוגע בדבר בשום שלב".

י` זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב, 889-890.

59. יתר על כן, אי גילויו של המידע שעליו התבססה החלטת הרשות, מסכלת את יכולתו של הנפגע להשיג על החלטה זו:

"מסמכים שנתקבלו על-ידי רשות ציבורית תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים בפני הצד הנוגע בדבר…בוודאי כך כאשר הנוגע בדבר מבקש לערער על החלטת המינהל. . . במצב כזה, זכותו של הפרט לדעת את הבסיס לאותה החלטה. רק ידיעה כזו תבטיח, שהשגתו על החלטת הרשות תהא עניינית וממוקדת. רק השגה שנעשית מתוך מידע מלא תהיה השגה אפקטיבית, הממצה את זכותו של המשיג לטעון את טענותיו ולתקוף באופן ישיר את המידע ששימש נגדו". (ההדגשה שלי, ס` ב`).

רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים ואח` נ` מהנל מע"מ, (טרם פורסם), פיסקה 15 לפסק דינו של הנשיא ברק.

60. יודגש, כי כאשר זכות חוקתית של אדם מונחת על כף המאזניים, קיום שימוע במובן של קבלת חומר הראיות בשלמותו והזדמנות להגיב עליו, מהווה "חגורת ביטחון כנגד פגיעה העולה על הנדרש".

ראו:
בג"צ 4914/94 טרנר נ` מבקרת המדינה, פ"ד מט(3) 771, 790.

61. זאת ועוד- המשיב מסר את החלטתו לאסירות בעל פה ומבלי לנמקה. זו הפרה של חובת ההגינות המוטלת על כל רשות עת היא דנה בעניינו של הפרט, והפרה של חובת ההנמקה, המעוגנת הן בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958 והן בפסיקה.

62. חובת ההנמקה מהווה את אחד העקרונות הבסיסיים של המינהל התקין. היא מאפשרת לאדם, שנפגע מהחלטת הרשות, לבדוק אם החלטת הרשות עומדת במבחן החוקיות:

"]חובת ההנמקה[ מובילה לביקורת עצמית של המחליט. . . מקטינה את החשש מפני החלטות שרירותיות או שגויות. . . ללא הנמקה יקשה על האדם הנפגע מהחלטה מינהלית לשקול אם ההחלטה עומדת במבחן הדין. . . ההנמקה. . . תורמת למערכת היחסים הראויה שבין הרשות המינהלית לבין האזרח במדינה דמוקרטית, שכן יש בה כדי להקהות את התחושה של שרירות שלטונית."

י` זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 897-898.

63. למותר לציין, כי פקודת הנציבות הענקת טובות הנאה ושלילתן, קובעת בסעיף ה.1 כי "הגורם המוסמך לשלול את טובת ההנאה, יחליט וירשום החלטתו ונימוקיו לשלילת טובת ההנאה, לאחר שנתן לאסיר אפשרות לומר את דברו לפני קבלת ההחלטה".

64. על כן, מסירת החלטה זו מבלי לפרט לאסירות את נימוקיה הינה שרירותית, מכיוון שהיא לא מאפשרת לאסירות להתגונן מפניה.

65. מתן החלטה ללא כל הנמקה אף נוגד את עקרון פומביות המינהל. הפומביות המינהלית היא עקרון יסוד במשטר דמוקרטי, וכדברי כב` השופט חשין:

"שלטון ראוי פועל לאור השמש, בגלוי, וכך חושף הוא עצמו לביקורת מתמדת וממילא אף לתיקון דרכי פעולה מעוותות".

רע"פ 1127/93 מ"י נ` קליין, פ"ד מח(3) 485, 516.

66. על פי סעיף 6(א) לחוק ההנמקות, אי מתן הודעה כדין על נימוקי החלטת סירוב מעבירה על כתפי הרשות את הנטל להוכיח, כי החלטתה תקינה. העדר הנמקה יוצר חזקה, כי החלטת הרשות אינה כדין.

67. מהאמור לעיל יוצא, כי החלטתו הלא מנומקת של המשיב לאסור על שתי המבקשות הראשונות לגשת לבחינות התאוג`יה, שהתבססה על מידע סודי שלא היה ידוע למבקשות, ומבלי לקיים שימוע המאפשר להן לטעון את טענותיהן, מהווה הפרה חמורה ביותר של כל החובות שפורטו לעיל.


ו. סמכותו הענישה של המשיב

68. למשיב קנויה סמכות לשלול "טובות הנאה" של אסיר דרך שלילה מינהלית בעקבות מעורבותו של האסיר באירועים שליליים. אין לקבל גישה הפוכה, שעל פיה, מבקש אסיר טובת הנאה, ורק אז מתחיל המשיב לחטט בעברו שמא ימצא "התנהגויות שליליות", המצדיקות סירוב בקשתו. מעשה זה מנוגד לחובת ההגינות, המוטלת על המשיב.

69. זאת ועוד – בתשובתו של המשיב פורטו התנהגויות שליליות של כל האסירות שסורבה בקשתן, בצירוף העונשים שהוטלו בגין אותן התנהגויות. בדיקה של רשימת העונשים, מעלה באופן חד-משמעי, כי זכותן לגשת לבחינות לא נכללה ברשימה הארוכה של העונשים שהושתו עליהן, החל משלילת ביקורים וכלה בשלילת קנטינה. זאת, בנוסף לעונשים המשמעתיים החמורים שהוטלו על חלק מהאסירות.

70. ברור, כי למשיב אין הרשאה מיוחדת לפעול בניגוד מוחלט למושכלות היסוד של תורת הענישה, האוסרות על ענישה כפולה בגין אותו מעשה, וכן אוסרות על הטלת "רשימת עונשים שאינה סגורה" בגין התנהגות שלילית, בניגוד גמור לעקרון סופיות הדיון. האסיר אינו אמור לחיות בחרדה מתמדת, בסברו, כי התנהגותו השלילית היא חרב המרחפת מעל ראשו, וכי המשיב עלול להשית עליו עונשים נוספים בגין אותה התנהגות כאוות נפשו.

71. אם המשיב חפץ להגביל "טובות הנאה" או להשית עונשים משמעתיים, הוא מוסמך לעשות כן עת הוא דן באותה התנהגות שלילית בשלב גיבוש החלטה סופית לגבי העונש שיש להשית, אם בכלל, על התנהגותו של האסיר. לא שמענו, כי למשיב מותר לקבוע רשימה "מתגלגת" של עונשים, הניתנת להרחבה עתידית.


ז. ההליכים בבית משפט קמא

72. החלטתו של בית המשפט קמא ניתנה תוך הפרה בוטה של זכותן של המבקשות להליך הוגן. הן מועד מתן ההחלטה, והן אופן מתן ההחלטה פגעו קשות בזכותן של המבקשות לקבל סעד.

73. הזכות להליך הוגן הינה זכות חוקתית, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

"חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוקהיסוד), שנתקבל בשנת 1992, הקנה מעמד של זכות-יסוד חוקתית לזכותו של אדם להליך פלילי הוגן. זאת, בעיקר, מכוח סעיף 5 לחוק-היסוד, הקובע זכות לחירות, ומכוח סעיפים 2ו -4 לחוק-היסוד, הקובעים זכות לכבוד האדם"

מ"ח 3032/99 ברנס נ` מ"י, פ"ד נו(3) 354, 375-376.

74. כמפורט בחלק העובדתי, בעתירה נשוא בקשה זו, שהוגשה ביום 9.6.04, הובהר, כי החלטת המשיב ניתנה ללא כל הנמקה, ונתבקש דיון דחוף לפני מועד הבחינה, דהיינו יום 15.6.04, בכדי שלא לסכל את הסעד המבוקש.

75. על אף בקשתן של המבקשות לקיים דיון דחוף בעתירה, החליט בית המשפט קמא להורות למשיב להגיש תגובתו עד יום אחד לפני הבחינות. בית המשפט קמא אף דחה בקשה שהוגשה ע"י המבקשות בדרישה להקדים את מועד התגובה.

76. כשהשלימו המבקשות עם רוע הגזירה, כי תשובתו של המשיב לא תוקדם, הן הגישו בקשה דחופה לקביעת מועד דיון, בקשה שנדחתה אף היא.

77. מתן החלטה מבלי לקיים דיון מהווה פגיעה חמורה בזכותן של המבקשות להליך הוגן. חומרה יתרה נודעת להחלטתו של בית המשפט קמא לפסוק בעתירה מבלי לקיים דיון, ביודעו כי קיום דיון בעתירה היה מאפשר למבקשות להתעמת לראשונה עם טענות המשיב.

78. יתר על כן, תקנה 4 (א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980, קובעת כי:

"העתירה תישמע במעמד העותר והמשיב או באי כוחם, במועד שקבע בית המשפט, ורשאי בית המשפט לצוות על המשיב להשיב תשובה בכתב, בלווית תצהיר או בלעדיו תוך זמן שיורה בית המשפט."

79. ניהולו של דיון מהווה ערובה מרכזית, כי לא ייגרם עיוות דין לאסירות, שנפגעו קשות מהחלטתו של המשיב לשלול כליל את זכותן לחינוך. מתן זכות הטיעון לאסירות ו/או לבאי כוחן לכל הפחות, היה מבטיח את קיומו של הליך הוגן ומשרת את האינטרס הציבורי למשפט צודק.

80. הדיון בעתירת אסיר יש לו מאפיינים של דיון בעל אופי פלילי. הוא נובע במישרין משלילת חירותו של האסיר ומסמכותו של המשיב להטיל עליו עונשים נוספים ברצותו את עונשו. הפער ביחסי הכוחות בין האסיר לבין המשיב מחייבים הגנה מוגברת על זכות הטיעון של האסיר, בכדי לאפשר לו הגנה אפקטיבית על זכויותיו:

"כלל היסוד שבידינו שאין עונשין ואין מרתיעין אלא לאחר שניתנה זכות הטיעון למי שעומד להיות נענש ומורתע"

בג"צ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח נ` אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד(4) 626, 638-639.

וכן ראו את פרשת פלונית:

"חירותו של הפרט אינה מותנית רק במבנה נורמטיבי המכיר בזכויותיו, אלא גם במציאות פרקטית המאפשרת לו להגן על פגיעה בהן. "ההיסטוריה של החירות" – כתב השופט פרנקפורטר – "היא בעיקרה ההיסטוריה של אמצעי הגנה דיוניים" .(347 (1942),(McNabb v. United States 318 U.S. 33 במרכזם של אמצעי ההגנה הדיוניים עומדת זכות הטיעון."

רע"פ 2060/97 פלונית נ` הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697, 717-718.

81. בפרשת המפריס, עמד כב` בית משפט זה על זכותו של נאשם להיות נוכח במשפטו:

"נקודת המוצא המשותפת לכולנו הינה, כי נוכחותו של נאשם במשפטו היא זכות יסוד של הנאשם. אין לנהל משפט – אלא במקרים חריגים שאינם מענייננו"

בג"צ 7357/95 המפריס נ` מ"י, פ"ד נ(2) 769, 784-785.

קל וחומר כשמדובר בהחלטה לפסוק בעתירה של אסיר מבלי לקיים דיון מלכתחילה.

82. מתן הגנה מורחבת לזכות הטיעון של האסירים אין משמעותה מתן זכות טיעון ראשונית, המתבטאת בהגשת עתירה, אלא מחייבת מתן אפשרות נאותה להתעמת עם הראיות והטיעונים של המשיב:

"משקיימה הוועדה את חובת השמיעה הראשונית, האם מוטלת עליה חובת השמיעה המשנית, דהיינו, החובה לאפשר למי שמופיע לפניה להגיב על מידע המובא לפני הוועדה ואשר עשוי להשפיע על עמדת הוועדה באשר לאותו אדם. על שאלה אחרונה אני משיב ללא היסוס בחיוב. ההגינות והיושר מחייבים כי, משהופיע פלוני לפני גוף הממליץ בענינו וזה האחרון מבקש לבסס את החלטתו על מידע הקשור לאותו פלוני, תינתן לפלוני ההזדמנות להגיב על המידע ולהציג את עמדתו ביחס אליו". (ההדגשה שלי, ס` ב`).

ע"ע 1070/01 שנער נ` נציב שירות המדינה ואח`, תק-אר 2001(2) 3.

83. כאמור לעיל, לשתי המבקשות הראשונות לא ניתנה שום הזדמנות קודמת ללמוד על השיקולים, אשר הניעו את המשיב לקבל החלטה שלילית בעניינן. בית המשפט קמא מנע מהן את ההזדמנות היחידה שעמדה להן להתעמת עם טענות המשיב.

84. זאת ועוד – נתווספה עילה נוספת לעילות, שגרמו לעיוות דינן של המבקשות, שיסודה בהגשת חומר חסוי על ידי המשיב, ונכונותו של בית המשפט קמא לפסוק על סמך העתירה ותגובת המשיב בלבד, ביודעו כי לא רק שלא תהיה למבקשות אפשרות להתעמת עם טיעוני המשיב, אלא לא תהיה להן הזדמנות ללמוד את השיקולים, שעליהם יבסס את החלטתו.

85. יצויין, כי המשיב לא כלל בתשובתו תמצית המתארת את אותו חומר חסוי, או אם מדובר בחומר הרלוונטי לכל האסירות שביקשו לגשת לבחינה או למי מהן. המשיב צירף נספח של 40 עמודים, המכיל פרטים תמציתיים על כל אסירה ואסירה שביקשה לגשת לבחינה, וכן תמצית של אירועים שליליים ועונשים שהושתו בעקבותיהם. התיאור היה תמציתי ביותר והפלט הודפס בפונט קטן ביותר שבקושי אפשר לפענחו.

86. בית המשפט קמא נתן את פסק דינו שעה לערך אחרי שהתקבלה תגובתו של המשיב.

87. יודגש, כי גם אם המבקשות היו עותרות להסרת החסיון, זאת בהנחה שעמד לרשותן זמן לעשות כן, הרי הדבר לא היה מועיל להן משום שבית המשפט קמא החליט ממילא שלא לקיים דיון.

88. מהאמור לעיל עולה, כי ההליכים בבית המשפט קמא פגעו באופן אנוש בזכותן של המבקשות להליך הוגן.

לאור המפורט לעיל, מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן למקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא, לקבל את הערעור ולהורות למשיב לאפשר לשתי המבקשות הראשונות ולכל האסירות המבקשות זאת, לגשת לבחינות התאוג`יה.

________________
סוניה בולוס, עו"ד
ב"כ העותרות

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: הזכות להליך הוגן,הזכות לחינוך,זכויות אזרחיות,זכויות אסירים,זכויות בהליך הפלילי,זכויות חברתיות,חופש הביטוי

סגור לתגובות.