בג"צ 5917/97
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק
העותרים:
1. האגודה לזכויות האזרח בישראל
2. י` ש`, עו"ד
ע"י ב"כ עוה"ד דן יקיר ו/או רחל בנזימן ו/או הדס תגרי ו/או אבנר פינצ`וק ו/או עאוני בנא ו/או מיכל פינצ`וק ו/או לילה מרגלית ו/או נטע עמר ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס ו/או נעה שטיין ו/או סוניה בולוס
מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
ת"ד 35401, ירושלים 91352
טל`: 6521218-02 ;פקס: 6521219-02
נ ג ד
המשיבים:
1. שר המשפטים
2. מנהל בתי המשפט
ע"י פרקליטות המדינה, משרד המשפטים, ירושלים
בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 20.10.02, מוגשת בזה עתירה מתוקנת למתן צו על תנאי המופנה למשיבים, והמורה להם להתייצב וליתן טעם כדלקמן:
1. מדוע לא ייקבע, כי תקנה 4 לתקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט), התשס"ג-2003 בטלה;
2. מדוע לא יאפשר המשיב 2 לכל אדם בכל זמן סביר לעיין בתיקי בתי המשפט ללא מתן נימוקים כלשהם מצד מבקש העיון, אלא אם העיון נאסר או הוגבל על פי כל דין, וככל שהעיון נאסר או הוגבל כאמור;
3. מדוע לא תיושמנה המלצות הוועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם, כפי שפורטו בדין וחשבון הוועדה מיוני 1994.
ואלה נימוקי העתירה:
1. העותרת מס` 1 (להלן – העותרת) היא עמותה, העוסקת בזכויות האדם בישראל ובשטחים הנתונים לשליטתה. בין היתר עוסקת העותרת בחופש המידע, בזכות הציבור לקבלת מידע מרשויות השלטון, בפומביות הדיון בבתי המשפט ובזכות לפרטיות.
2. העותר מס` 2 הוא עורך דין, הנזקק לצורך עבודתו לעיין בתיקי בתי המשפט. מעת לעת נתקל העותר בקשיים במימוש זכותו זו הן בשל הצורך להגיש בקשה מנומקת בכתב, והן כתוצאה מעיכובים מינהליים בטיפול בבקשותיו. העותר אף פנה למשיב מס` 1 בבקשות להביא ליישום המלצות הוועדה.
3. העותרת החלה לטפל בנושא העיון בתיקי בתי המשפט בשנת 1989, לאחר שעורכי דינה וגורמים נוספים נתקלו פעמים רבות בקשיים בעיון במסמכים כאלה, עקב המגבלות שהטילו תקנות הארכיון, 1935 על עיון שכזה. פירוט מקצת המקרים הרלבנטיים הובא בעתירה הראשונה (סעיפים 3-5).
עותק תקנות הארכיון, 1935 מצורף ומסומן ע/1.
4. באוקטובר 1993, לאחר מספר פניות למשיבים ומשלא נודע לעותרת על כל התקדמות, פנתה העותרת בעתירתה הראשונה לבית משפט נכבד זה (בג"צ 5642/93; להלן – העתירה הראשונה).
עותק העתירה הראשונה מצורף ומסומן ע/2.
5. זמן קצר לאחר מכן, ביום 28.11.93, הרחיב שר המשפטים דאז, פרופ` דוד ליבאי, את סמכויותיה של ועדה – "הוועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם", בראשות השופט יהושע גרוס (אשר תכונה להלן – הוועדה). ועדה זו הוקמה ביום 18.7.93, ובתחילה נתבקשה לבדוק אך את הגישה של אנשי העיתונות לתיקי בתי המשפט. ביום 28.11.93, ונוכח העתירה הראשונה שהיתה כבר תלויה ועומדת, הרחיב השר את סמכויות הוועדה כאמור, וביקשה לבדוק את הנושא דנן ואת תקנות הארכיון, 1935.
6. ביוני 1994 פרסמה הועדה את הדו"ח (כנגד דעתו החולקת של אחד מחמשת חבריה) – דין וחשבון מפורט ומנומק (שיכונה להלן – הדו"ח), שנסמך על עדויות רבות ומגוונות שגבתה הוועדה (בכללן – פרקליטת המדינה, נציג מחלקת הבג"צים שבפרקליטות, נציג מועצת העיתונות, נציג המועצה להגנת הפרטיות, נציגי העותרת, נציגת רשויות הסעד, נציגי המועצה לשלום הילד, ועוד). הוועדה אימצה את עמדותיה העקרוניות של העותרת, כפי שאלה הובאו בפניה בעל פה ובכתב. המלצות הוועדה כללו נוסח מוצע של תקנות ("תקנות העיון בתיקי בתי המשפט"), אשר – אם תותקנה – יהיה בהן כדי להסדיר את העיון בתיקי בתי המשפט באופן שמאזן בין הזכויות והאינטרסים השונים שעלולים להיפגע.
בין מסקנות הועדה ראוי כבר כאן להביא את הדברים הבאים:
"ברי, שהנחת היסוד שצריכה להנחות כל רפורמה בתחום זה הינה, כי ראוי שזכות הפומביות תחפוף את זכות העיון, ולא יתכן מצב שבו ניתן יהא לעקוף את עקרון הפומביות על-ידי איסור עיון בתיקי ומסמכי בית המשפט.
עקרון חופש המידע ופומביות הדיון הינו מעקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית…"
(עמ` 8 לדו"ח)
"הנחת היסוד חייבת להיות, כי כל מה שלא נאסר לפרסום על-ידי בית-המשפט מכח הסמכויות הקבועות בחוק… יהא מותר לעיון ללא הגבלה. חופש העיון צריך להשתרע לא רק על הדיון הפומבי ופסקי הדין, אלא גם על הפרטיכלים והמסמכים הכלולים בתיק…"
(עמ` 9 לדו"ח)
עותק דו"ח הוועדה מצורף ומסומן ע/3.
7. בפברואר 1995 הוגשה לבית משפט נכבד זה (במסגרת העתירה הראשונה) הודעה מוסכמת על הצדדים, בה הודיע המשיב 1, כי הוא מבקש לאמץ את המלצות דעת הרוב בוועדה. לפיכך נתבקשה דחיית הדיון בעתירה, עד שיתאפשר למשרד המשפטים ולהנהלת בתי המשפט להיערך ארגונית ותקציבית למימוש המלצות הוועדה.
8. באוגוסט 1995 ניאותה העותרת לבקש את מחיקת העתירה, לנוכח הבטחות חוזרות ונשנות מצד ב"כ המשיבים, לפיהן תיושמנה המלצות הוועדה בהקדם האפשרי. ואכן נמחקה העתירה תוך שמירת זכותה של העותרת לשוב ולפנות לבית המשפט במידת הצורך.
9. עם חלוף הזמן, ולאחר שלא חלה כל התקדמות מעשית, שבו ופנו באי כוח העותרת בכתב לגב` נילי ארד, ב"כ המשיבים (במכתב מיום 31.10.95, ובמכתב נוסף מיום 8.2.96). ביום 11.5.96 נתקבל במשרדי העותרת מכתב תשובה, בו חוזרת ב"כ המשיבים על הקביעה, כי המלצות הוועדה אומצו על-ידי השר. כן הובעה בו התקווה, כי עם אישור תקציב הנהלת בתי המשפט לשנת 1997 "ניתן יהיה להוסיף ולשפר את הגישה לתיקי בית משפט והעיון בהם, ככל שיתאפשר".
העתק מכתבי העותרת ומכתב התשובה מצורפים ומסומנים ע/4, ע/5, ו- ע/6, בהתאמה.
10. ביום 1.9.97 שלח ב"כ העותרת מכתב נוסף לגב` נילי ארד, מנכ"ל משרד המשפטים באותה עת, ומי שהיתה ב"כ המשיבים בעתירה הראשונה. משלא הגיעה תשובה למכתב, פנו העותרים באוקטובר 1997 בעתירה השנייה לבית משפט נכבד זה.
11. בעיקרי טיעונם של המשיבים בעתירה השנייה הוצגו הפעולות, אשר ננקטו על-ידם בנוגע לאפשרות עיון בתיקים, והוצגה עמדתם, לפיה יש לממש את זכות העיון ולהרחיב בהדרגה את נגישות הציבור לתיקי בית משפט. המשיבים הודיעו על כוונתם לפעול לכך שזכות העיון בכתבי בית דין, פרוטוקולים, פסקי דין ומידע מינהלי לגבי התיקים תחול באופן מלא החל מיום 1.1.2001.
12. ביום 29.12.99 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט הנכבד והסכימו על אורכה בת חודשיים בכדי לאפשר לשר המשפטים החדש, דר` יוסי ביילין, להידרש לנושא.
בפגישה בין השר לב"כ העותרת הובהר על-ידי המשיבים, כי יתאמצו להקדים את המועד עליו הסכימו לאפשר עיון כאמור, והבהירו כי העיון יתאפשר גם לגבי תיקי עבר. כמו כן הובהר על-ידי המשיבים, כי בכוונתם לתקן את תקנות הארכיון, 1935 עד המועד בו יתאפשר העיון כאמור, באופן שיעלו בקנה אחד עם גישתם המבקשת לממש את זכות העיון.
ראו הודעה משלימה מטעם המשיבים מיום 2.3.00.
13. לאחר מספר דחיות לבקשת המשיבים, הגישו המשיבים לבית המשפט הנכבד הודעה משלימה, אליה צורפה טיוטה של התקנות החדשות לעניין עיון בתיקי בית משפט. טיוטה זו תוקנה על ידי המשיבים לאור הערותיהם של העותרים וגורמים נוספים (אם כי לא כל הערות העותרים התקבלו). לבקשת המשיבים ובהסכמת העותרים נדחה הדיון בחודשיים בכדי לאפשר גיבוש נוסח סופי ואישורו על ידי המשיב 1.
ראו הודעה משלימה (מס` 3) מטעם המשיבים מיום 2.12.01.
14. לקראת הדיון בפברואר 2002 ולאחר קרוב לעשור שנים של בחינה ופעולה לניסוח תקנות חדשות בנדון, כאשר ניסוח התקנות מצוי בשלביו האחרונים, הגישו המשיבים הודעה משלימה, לפיה עמדתו של שר המשפטים החדש, מר מאיר שטרית, הינה, כי עקרון פומביות הדיון מתקיים במלואו במסגרת הנהלים הקיימים מכח תקנות הארכיון, 1935, וכי אין בכוונתו להמשיך בהליכים להתקנת התקנות המוצעות שכן אינן נחוצות. המשיבים ציינו עם זאת, כי נוכח גילן המופלג של תקנות הארכיון, ישקלו את הצורך בתיקונן והתאמתן לימינו אנו ברוח המדיניות שקבע שר המשפטים החדש.
ראו הודעה משלימה (מס` 4) מטעם המשיבים מיום 24.2.02.
15. ביום 27.2.02 דחה בית המשפט הנכבד את הדיון בששה חודשים על מנת לאפשר לשר להתקין תקנות חדשות תחת תקנות הארכיון, 1935, אשר חלף זמן רב מאז תיקונן, ואשר לדעת בית המשפט הנכבד ראוי היה לבודקן מחדש.
16. לאחר מספר דחיות התפרסמו ביום 17.2.03 התקנות החדשות, שהתקין המשיב 1 – תקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט), התשס"ג-2003 (להלן – התקנות).
העתק התקנות מצורף ומסומן ע/7.
17. על פי ההסכם הדיוני המוסכם בין הצדדים, שאושר בהחלטת בית המשפט הנכבד מיום 20.10.02, מוגשת עתירה שלישית זו נגד תקנה 4 לתקנות ועל מנת להבטיח את זכות העיון בתיקי בית משפט.
18. לאחר שדומה היה, כי אין עוד מחלוקת בין העותרים לבין המשיבים לעניין חשיבותה של הזכות לעיון בתיקי בית המשפט כחלק מעקרון פומביות הדיון ומהזכות לקבלת מידע, שינה המשיב מס` 1 את עמדתו, ועל אף שביטל את תקנות הארכיון, 1935 הרי שבתקנות החדשות שהתקין אין משום שינוי מהותי במדיניות הגבלת העיון בתיקי בית משפט. תקנה 4 לתקנות סותרת חוק יסוד וחקיקה ראשית, והיא אף בטלה בהיותה פוגעת שלא לצורך בזכות העיון ובעקרון פומביות הדיון.
בית המשפט הנכבד מופנה לפירוט הטיעונים בסעיפים 9-16 בעתירה הראשונה, על הנימוקים המעשיים והתיאורטיים, והאסמכתאות – מהארץ וממדינות הים – המובאים שם. הטיעונים, שהובאו נגד תוקפן של תקנות הארכיון, 1935, יפים אף לענייננו.
19. תקנה 4 לתקנות קובעת –
(א) כל אדם רשאי לבקש מבית משפט לעיין בתיק בית משפט (להלן – בקשת עיון), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין.
(א) בקשת עיון תוגש לשופט או רשם שהתיק נדון בפניו, ובאין אפשרות כאמור, לשופט או רשם שיקבע נשיא בית המשפט.
(ב) בקשת עיון תהיה מנומקת, ותוגש לפי טופס 2 שבתוספת.
(ג) בבואו לשקול בקשת עיון, ייתן בית המשפט את דעתו, בין השאר, לעניינו בתיק של המבקש, לעניינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה.
(ד) בית המשפט רשאי להורות על העברת בקשת העיון לתגובת בעלי הדין בתיק שמבוקש בו העיון או לתגובת צד שלישי, אם הוא סבור כי העיון עלול לפגוע במי מהם, וכן רשאי בית המשפט לבקש את תגובת היועץ המשפטי לממשלה, אם הוא סבור כי העיון עלול לפגוע באינטרס ציבורי; תגובות כאמור בתקנת משנה זו יוגשו בתוך שלושים ימים ממועד המצאת ההודעה על זכות התגובה או בתוך מועד אחר שיקבע בית המשפט.
(ה) החליט בית המשפט להתיר את העיון, רשאי הוא לקבוע בהחלטתו כל תנאי או הסדר הדרושים כדי לאזן בין הצורך בעיון לבין הפגיעה אשר עלולה להיגרם לבעלי הדין או לצד שלישי בשל העיון, לרבות השמטת פרטים, הגבלת מספר המעיינים ונקיטת אמצעים למניעת זיהוים של בעלי דין או אנשים אחרים; בית המשפט רשאי להגביל את היקף העיון ולהתנותו בתנאים, אם ראה כי הקצאת המשאבים הנדרשת מחייבת זאת.
(ו) התיר בית המשפט עיון לפי תקנה זו, ימלא המבקש הודעת עיון כאמור בתקנה 3, טרם העיון.
20. תקנה זו סותרת את עקרון פומביות הדיון כפי שעוגן הן בחוק והן בפסיקה ענפה.
21. סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה קובע –
בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק.
קביעה דומה מצוייה בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט ]נוסח משולב[, התשמ"ד-1984.
22. עקרון פומביות הדיון הוכר כזכות יסוד חוקתית.
חשיבות עקרון פומביות הדיון היא בהיותו אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק כגורם-בלעדיו-אין לאמון, שרוחש הציבור לרשות השופטת. ההקפדה על פומביות הדיון מהווה תנאי חיוני לתשתיתה הדמוקרטית של מדינת ישראל, ומהווה ערובה לאיכות ההחלטות הניתנות על ידי בית המשפט.
ע"פ 353/88 וילנר נ` מ"י, פ"ד מה(2) 444, 450;
ע"פ 334/81 הגינזר נ` מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 827, 832;
בר"ע 176/86 פלונית נ` פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499;
ב"ש 678/82 טייר נ` מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 386, 387;
ע"א 2800/97 ליפסון נ` גהל, פ"ד נג(3) 714, 718;
רע"א 3614/97 אבי יצחק נ` חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 46-47(השופט גולדברג) ועמ` 68-69 (השופט אור).
ולעניין זה יפה אמירתו של Bentham כפי שהיא מצוטטת ברע"א אבי יצחק הנ"ל-
“Publicity is the very soul of justice”.
23. בבסיס עיקרון פומביות הדיון ניצב גם חופש הביטוי, המצוי בראש החירויות עליהן מבוססת תשתיתה הדמוקרטית של מדינת ישראל, והבא לשרת הן את הזכות לחופש עיתונות והן את זכות הציבור לדעת. פומביות הדיון הינה אמצעי חיוני למימוש זכויות אלו ולהזרמת מידע לציבור, אם דרך אמצעי התקשורת ואם באופן פרטי. בשיטת משפט דמוקרטית, האמונה על אספקה חופשית של מידע אודות פעולת הרשויות השונות בה, ובהן אף הרשות השופטת, משקל פומביות הדיון הוא רב.
ע"פ וילנר הנ"ל, עמ` 450-451;
ע"א 2800/97 ליפסון הנ"ל, עמ` 718;
רע"א 3614/97 אבי יצחק הנ"ל, 45, 47;
רע"א 3007/02 יצחק נ` מוזס, פ"ד נו(6) 592, 598-599;
ע"פ 696/81 אזולאי נ` מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565, 571;
בג"ץ 6005/93 עליאש נ` השופט צור, פ"ד מט(2) 159, 162;
ע"א 4825/97 גהל נ` פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד נה(2) 433, 437.
24. זכות העיון בתיקי בית משפט כלולה בעקרון פומביות הדיון ונובעת ממנו. דיון כולל בחובו את כלל ההליך המשפטי מפתיחתו, וחולש על כל המתרחש במסגרת ההליך, כולל כתבי טענות ובקשות בכתב. כתבי בי-דין נכללים, מהבחינה הלשונית, העניינית והנורמטיבית בגדר המושג ישיבה פומבית של בית משפט. אין די בפרסום פסק הדין בסוף ההליך, כדי להגשים את הרציונאלים לפומביותם של דיונים, ואף פסקי הדין עצמם, ככל שמדובר בערכאות הנמוכות, רובם ככולם אינם פתוחים לעיון הציבור.
סעיף 136 לחוק סדר הדין הפלילי ]נוסח משולב[, התשמ"ב-1982;
ע"א 4825/97 גהל הנ"ל, 436-437;
רע"א 3614/97 אבי יצחק הנ"ל, עמ` 68;
בר"ע 176/86 פלונית נ` פלוני, פ"ד מ(2) 497, 500;
ע"א 7110/98 רשות השידור ואח` נ` כלל ישראל בע"מ ואח`, תק-על 2001(2) 353.
25. כפי שפסקה לאחרונה השופטת דורנר בעניין גהל הנ"ל –
"הזכות לעיין במסמכי בית-המשפט, ואף הזכות לפרסם את תוכנם, נגזרות מסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, הקובע את עקרון פומביות הדיון, ומן הכלל החל על כל רשות ציבורית הממלאת תפקיד על-פי דין, ולפיו, בהעדר הוראה חקוקה הקובעת אחרת, מסמכים שברשותה צריכים להיות גלויים ופתוחים."
(שם, עמ` 436-437)
כעולה מדברים אלו, זכות העיון במסמכי בית המשפט נגזרת גם מהזכות החוקתית לחופש המידע. זכות זו חלה כאמור על כל רשות ציבורית, הממלאת תפקיד על פי דין.
בג"צ 1601/90 שליט נ` פרס, פ"ד מד(3) 353, 365.
ברוח זו נחקק לפני שנים אחדות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. סעיף 2 לחוק קובע את תחולת הוראותיו על ההיבטים המינהליים של בתי המשפט, אך אינו חל על "תוכנו של הליך משפטי". אין זאת אלא כיוון שממילא כפוף ההליך המשפטי לעקרון חופש המידע, כעולה מדברי השופט גולדברג:
"הגדרת "רשות ציבורית" בסעיף 2 לחוק כוללת "בתי משפט, בתי דין, לשכות הוצאה לפועל, וגופים אחרים בעלי סמכות שפיטה על פי דין – למעט לגבי תכנו של הליך משפטי". ולא בא הסייג שבסיפא, אלא כיוון ש"הרשות השופטת מקיימת, ככלל, את דיוניה בפומבי והחלטותיה עומדות בפני ביקורת שיפוטית וציבורית". (מתוך הצעת חוק חופש המידע, התשנ"ו-1996, הצ"ח תשנ"ו בעמ` 609)"
רע"א 3614/97 אבי יצחק הנ"ל, עמ` 49-50.
26. עקרון פומביות הדיון, כמו גם הזכות לקבלת מידע, כמו גם המטרות אותן הם נועדו לשרת והערכים אותם נועדו לבטא – אינם מוחלטים. בענייננו עולה למולם בעיקר הזכות לפרטיות. העותרים אינם מקלים ראש בחשיבותה של זכות זו, והעותרת שוקדת לקדם את ההגנה עליה. דוגמה לכך הוא פסה"ד בע"א (ת"א) 1410/93 נוימן ואח` נ` פלוני, תקדין מחוזי 95(2) 1752. במקרה עליו נסב אותו ערעור, הועבר לבית המשפט תיקו הרפואי של המשיב, והוכנס לתיק בית המשפט, מבלי שלמשיב ניתנה הזדמנות לבקש שהחומר יישאר חסוי. מסמכים רפואיים הועתקו מהתיק בידי בעל דין אחר והופצו בין מכריו של המשיב. כמו כן התגלגלו המסמכים ואף שמשו נגד המשיב בתיק אחר בו היה מעורב. השופט קלינג ציין בפסק דינו בערעור, כי הפתרון לבעיה זו נעוץ בנהלים, שייקבעו בבתי המשפט, לפיהם יוחזקו מסמכים רפואיים בתיק בית המשפט בנפרד עד שיתקיים דיון בפני שופט לגביהם.
לאור מקרה זה, פנתה העותרת באוקטובר 1997 אל המשיב 2 כדי לברר האם ניתנה הדעת לבעיה ומה נעשה בעניין. רק כעבור למעלה משנה, ולאחר מספר תזכורות, נענתה העותרת על ידי המשיב 2, אשר הבטיח להעלות את הנושא בישיבת נשיאי בתי המשפט ולגבש במסגרתה פתרון, אשר יבטיח פרטיותם של בעלי דין בנוגע למסמכים רפואיים. לא ידוע לעותרת האם ומה נעשה בעניין בהמשך.
מכתבה של העותרת מצורף ומסומן ע/8.
תשובתו של המשיב 2 מצורפת ומסומנת ע/9.
27. האיזון הראוי בין האינטרסים המעורבים במימוש זכות העיון, מצא את ביטויו כבר בדו"ח הוועדה, אשר נתנה דעתה לכל היבטי זכות העיון בתיקי בית משפט. נוסח התקנות שהוצעו על ידי הועדה, כמו גם טיוטת התקנות שנוסחה משך תקופה ארוכה והוגשה לבית המשפט הנכבד בהודעה משלימה (מס` 3) מיום 2.12.01 – מכוננים הסדרים, שמטרתם להגן על פרטיות בעלי הדין והעדים, כמו גם על אינטרסים אחרים, במקרים המצריכים זאת.
28. המענה הראוי להתנגשות אפשרית זו ולהגנה על זכותם של צדדים לפרטיות, ניתנו זה לא מכבר במסגרת חקיקה מפורשת. סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט ]נוסח משולב[, התשמ"ד-1984 (שהוסף לחוק בתיקון מס` 33 מדצמבר 2002) העניק לבית המשפט את הסמכות לאסור פרסום כלשהו של פרטים, אשר יש בם לפגוע פגיעה חמורה בפרטיותו או בביטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון.
29. בהתנגשות בין פומביות הדיון לבין זכויות אחרות, לעקרון פומביות הדיון מעמד של זכות עילאית. הכלל הבסיסי בהתנגשות מעין זו הינו, כי אין פוגעים בעקרון פומביות הדיון אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק. מקום בו לבית המשפט שיקול דעת לאסור פרסום כלשהו, לעולם נוטה הכף לטובת פומביות הדיון.
רע"א אבי יצחק הנ"ל, עמ` 47.
30. לעניין ההתנגשות בין עקרון הפומביות שבחוק יסוד: השפיטה לבין הזכות לפרטיות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נפסק, כי סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע את עקרון הפומביות, הוא הוראה מיוחדת, הגוברת על סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע את הזכות הכללית לפרטיות. אין בכוחו של האחרון לשנות או לכרסם בהסדר החוקתי המיוחד, הקבוע בחוק יסוד: השפיטה, והעומד אף בתנאי פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
רע"א 3007/02 יצחק ואח` נ` מוזס ואח`, פ"ד נו(6) 592, 598;
ע"א 5185/93 היועמ"ש נ` מרום, פ"ד מט(1) 318, 342.
31. תקנה 4 היא בבחינת נוסח חדש לתקנות הארכיון, 1935 שקדמו לה – זו כמו אלה עומדת בסתירה לחוק יסוד: השפיטה ולחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. התקנה אינה עורכת את האיזון הראוי בין הזכויות והאינטרסים המעורבים, ואין היא נותנת את המשקל הראוי לעקרון פומביות הדיון ולזכות הציבור לקבל מידע אודות פעולת הרשויות. מטעמים אלו פוגעת התקנה – ללא הסמכה – בזכויות אדם, ולוקה בחוסר סבירות קיצוני. ככזו היא בטלה.
32. בית המשפט הנכבד פסק לאחרונה בכמה הזדמנויות, כי הוראת חוק רגיל אין בכוחה לסתור את הוראות חוק יסוד: השפיטה. קל וחומר בענייננו, בו חקיקת משנה נמצאת סותרת את הוראת חוק היסוד.
בג"ץ 2208/02 סלאמה ואח` נ` שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 953;
בג"צ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ` יו"ר ועדת הבחירות המרכזית (פס"ד מיום 16.1.2003), פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא ברק;
בג"ץ 3511/02 עמותת "הפורום לדו קיום בנגב" ואח` נ` משרד התשתיות ואח` (החלטה מיום 16.1.03).
33. בבסיס תקנה 4 עומדת הגישה, לפיה אין לציבור זכות לעיין במסמכי בית המשפט, ורק בהתקיים נסיבות מיוחדות ניתן לקבל היתר לעיין במסמכים אלה. תקנה 4(א) קובעת, כי כל אדם רשאי לבקש מבית המשפט לעיין בתיקי בית משפט, שהעיון בהם אינו אסור על פי חוק. לא קיימת כלל זכות כללית לעיין במסמכים, והעיון מותנה רובו ככולו בשיקול דעת של שופט, רשם או מנהל בתי המשפט. התקנה מטילה על בית המשפט מלאכת איזון של שיקולים משיקולים, וביניהם כאמור, אף שיקולים תקציביים של עלות התרת העיון המסוים. בית המשפט הוא שאמור להתחקות אחר מי שעלול להיפגע מהעיון, תחת שמי שרואה עצמו עלול להיפגע, אם רצונו בכך, יפנה בבקשה לאיסור פרסום איזה מענייניו שנידונו בבית המשפט.
נטל הוכחת הזכות מוטל על המבקש לממש את זכות העיון, תחת שיוטל על המבקש להגבילה.
34. השקפת עולם זו המגולמת בתקנה סותרת את הדין. כך, למשל, נקבע במקום, בו היה חשש לפגיעה בעקרון פומביות הדיון בדרך של איסור פרסום פסק דין, שניתן בהליך שהתקיים בדלתיים סגורות. בית המשפט קבע, כי הכלל הינו פרסום, ועל המבקש למנוע את הפרסום הנטל לשכנע את בית המשפט, כי התכלית לשמה נסגרו הדלתות בעינה עומדת, וכי יש למנוע את פרסום פסק הדין.
ע"א ליפסון הנ"ל, עמ` 719;
רע"א יצחק הנ"ל, עמ` 599.
35. להבדיל מנקודת המוצא הפסולה של התקנות, מעגן ומנהיג ההסדר הנ"ל שבסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 את האיזון הראוי בין האינטרסים המעורבים. חוק בתי המשפט קובע, כי נטל השכנוע מוטל על כתפיו של המבקש לאסור את הפרסום, ובכך לפגוע בעקרון הפומביות שהינו הכלל.
36. הזכות לעיון במסמכי בית המשפט ולצלמם מעוגנת במשפט האנגלי והאמריקאי כאחד. לצורך דיון בעניין זה בפרספקטיבה השוואתית מופנה בית המשפט הנכבד לסעיף 16 לעתירה הראשונה.
37. בחליפת הדברים סביב עתירה זו על גלגוליה, הועלה על ידי המשיבים עניין עלות יישום זכות העיון וההסדרים הלוגיסטיים והתקציביים הנדרשים כדי לממשה. סוגייה זו מצאה ביטוי אף בתקנות החדשות עצמן, כעולה מלשון תקנה 4(ד) לתקנות:
"בבואו לשקול בקשת עיון, ייתן בית המשפט את דעתו, בין השאר … לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם הענות לבקשה"
38. בעניין זה כבר קבע בית משפט נכבד זה לא אחת, כי קשיים לוגיסטיים ותקציביים – אין בהם כשלעצמם כדי להצדיק פגיעה של ממש בזכויות אדם או התעלמות מהן.
כך, למשל, קבע המשנה לנשיא אלון בבג"צ 5304/92 פר"ח נ` שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 730:
"העומס שבו נתונה מערכת ההוצאה לפועל הוא, ללא ספק, נתון כבד משקל, שעלינו לזכרו ולציינו בבואנו לבחון את פעולתה של מערכת ההוצאה לפועל, אך מובן ואין צריך לומר כי אין בו, בשום פנים ואופן, כדי להצדיק קיומה של מציאות עגומה זו שעלתה בפנינו."
דברים ברוח דומה שב ואמר בית משפט נכבד זה בהקשרים רבים. כך, למשל, קבע בית משפט זה לעניין חשיבותו של עקרון השוויון:
"חברה המכבדת את ערכי היסוד שלה ואת זכויות היסוד של חבריה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר סביר על מנת שערך השוויון לא יעמוד ככלי ריק מתוכן, אלא יקבל ביטוי ויישום הלכה למעשה."
(בג"צ 4541/94 מילר נ` שר הבטחון, פ"ד מט(4) 94, 122, דברי השופטת שטרסברג-כהן)
וכך נקבע לעניין זכויות האדם של אסירים:
"באיזון בין זכות-יסוד של אסיר לבין אינטרס נגדי של שירות בתי הסוהר, יינתן המשקל היחסי הראוי לכל אחד מצדי המשוואה. כגודלה וחשיבותה של הזכות, כן גודלו וחשיבותו של האינטרס הנגדי אשר יידרש להכרעתה."
(בג"צ 4463/94 גולן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 163, מפי השופט מצא)
דומה שיאה במיוחד לענייננו המשכם של הדברים:
"אך הניגוד אינו תמיד, או בהכרח, סימטרי. לא פעם יתברר, שכיבוד זכות האסיר יועיל גם לעניין הציבורי."
(שם, שם)
שהרי כיבוד זכותו של הציבור לעיון בתיקי בתי המשפט, יש בו גם כדי לשפר את פעולתה של הרשות השופטת: ציבור עורכי דין מיודע יותר יוכל להיטיב ולעזור לבתי המשפט לעשות משפט, ואמון הציבור במערכת השיפוטית יעלה ככל שפעולותיה תהיינה גלויות לו יותר. חשיפת ההליך כולו לעין השמש תוכל, כאמור לעיל, אך לשפרו.
39. כמובן, כיבודה של זכות אינו גורר בהכרח הקצאה אינסופית של משאבים לצורך זה. ואולם מצב של שלילת עצם זכות העיון משיקולים תקציביים ודאי שלא יהיה היחס הראוי לזכויות יסוד במדינה דמוקרטית-
"לדידי, מבחנה של הרטוריקה בדבר זכויות-היסוד של האדם, ובתוכן זכויות היסוד השמורות לאסירים, היא בנכונות החברה לשלם מחיר תמורת הגשמתן… ובענייננו, אם די בטרחה מסויימת העשויה להיגרם לשלטונות הכלא על-מנת לשלול מאסיר את זכותו לחופש הביטוי, אין כל משמעות להצהרה כי לאסיר שמורה זכות-יסוד זו."
(שם, 188, בדברי השופטת דורנר)
ודברים, שנאמרו לעניין שלטונות הכלא וחופש הביטוי של אסירים, יפים – בשינויים המחויבים – אף למזכירויות בתי המשפט ולזכות לקבלת מידע ועקרון פומביות הדיון.
40. נראה, שאת הדיון ביחס הראוי בין זכויות האדם שבבסיס שיטת המשטר הדמוקרטית לבין הסרבול הכרוך במימושן, ראוי לסיים בדבריו של השופט חשין (שנאמרו בהקשר של הסרבול הכרוך בהליך של בחירות דמוקרטיות):
"צדק ויעילות – צדק עדיף."
(בג"צ 7351/95 נבואני נ` השר לענייני דתות, פ"ד נ(4) 89, 123)
41. חלפו כעשר שנים מאז פנו העותרים לבית המשפט הנכבד לראשונה בעניין זה. נימוקים ביורוקרטיים בצד חילופי אישים שבים ומעכבים כל התקדמות לעבר מימוש זכות העיון המהותית, ועתה אף נוספה לכך קביעתה של מדיניות, הכופרת מדעיקרא בזכות היסוד לחופש מידע. מסורת מקפחת זו כמו גם קיבועה בתקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט), התשס"ג-2003 גורמים נזק מעשי לאזרחים ולאזרחיות רבים, כמו גם פגיעה של ממש בעקרונות מרכזיים בשיטתנו הדמוקרטית.
אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו על תנאי כמפורט בתחילת העתירה, ולאחר קבלת תשובת המשיבים להפוך את הצו למוחלט.
________________
דן יקיר, עו"ד
ב"כ העותרים
