עתירה מנהלית כנגד גירוש עובדים זרים מסין

עת"מ 420/02
בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים

בענין:

העותרים

1. D. L., מס` דרכון ———-
.
.
.

35. Z. H. R., מס` דרכון ———

36. `מוקד סיוע לעובדים זרים` – ע.ר. 580333094

37. `קו לעובד` – ע.ר. 580175545

38. `האגודה לזכויות האזרח בישראל` – ע.ר. 580011567

39. מרכז השופט חיים כהן להגנה משפטית על זכויות אדם – ע.ר. 580379774

ע"י ב"כ עו"ד ישי שנידור ואח`
אדם – משרד עורכי דין
שכתובתם לצורך מסירת כתבי בי-דין:
סניף צפון: שד` מוריה 50 חיפה 34572
טל` 04-8371505 פקס. 04-8370231

נ ג ד

המשיבים

1. שר הפנים
2. שר העבודה והרווחה
3. מנכ"ל שרות התעסוקה

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים
רח` עוזי חסון 5 ירושלים

עתירה מינהלית

בית המשפט הנכבד יתבקש להורות על ביטול צווי ההרחקה שהוצאו על העותרים מס` 35-1, להורות כי ישוחררו ממאסר וישובצו לעבודה אצל מעסיקים חדשים וזאת עד למועד פקיעת רשיונות הישיבה שקיבלו כדין באמצעות המשיב 3.

צו ביניים:

בית המשפט הנכבד יתבקש ליתן צווי ביניים, המורים למשיבים כדלקמן:

• צו ביניים במעמד צד אחד המורה למשיבים להימנע מביצוע צו ההרחקה שניתן נגד העותרים עד לבירור העתירה ומתן פסק-דין בה.
  

• צו ביניים המורה למשיבים לשחרר את העותרים ממאסרם עד לבירור העתירה ומתן פסק-דין בה.
• צו ביניים המורה למשיבים להמציא לידי ב"כ העותרים לאלתר את צווי ההרחקה שניתנו נגד העותרים.

צו ביניים מכוח צו הביניים דביניים בבג"צ 8722/00:

ביום 07.01.02 הוציא נשיא בית המשפט העליון, במסגרת בג"צ 8722/00 (התאחדות הקבלנים בישראל נ` שר העבודה והרווחה), צו ביניים דביניים כדלקמן:

"יימנעו המשיבים מגירוש עובדים שהיו בעלי אשרות עבודה בתוקף עד ליום 31.12.2001. צו זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בבקשה לצו הביניים".

העתק צו הביניים מצורף לעתירה זו ומסומן עת/ 1.

מכיון שכל העותרים בעתירה זו עונים על תנאי זה – לכולם היו אשרות עבודה עד לתאריך 31.12.01 (רשיונות העבודה של מרביתם – אם לא כולם – הם בתוקף לתאריך מאוחר עוד יותר – מרץ 2002) – יתבקש בית-משפט נכבד זה ליתן צו ביניים המורה כי צו הביניים דביניים בבג"צ 8722/00 חל גם על העותרים בעתירה זו, וזאת ללא קשר לדיון בעתירה זו ולבקשה לצווי הביניים מכוחה.

מבוא

1. עניינה של עתירה זו הוא בגירושם מן הארץ של עובדי בנין סינים אשר הגיעו אליה כחוק בהתאם לקביעה של שירות התעסוקה כי נחוצים למעסיק מסויים, ואשר תאריך סיום תקופת רשיון העבודה שלהם טרם הגיע. עובדים אלו מישכנו את עתידם כדי להגיע לישראל, והיום מבוקש גירושם ממנה בעקבות סיום העסקתם על-ידי המעביד או עקב פעולות בלתי חוקיות של המעביד ובניגוד לרצונם. צווי הגירוש הוצאו בניגוד למדיניות מפורשת של שירות התעסוקה המחייבת את העסקתם של העובדים, בהחלטה שהפגמים בה רבים, וההגינות, הסבירות ושיקול הדעת בה מעטים עד מאד.

2. עתירה זו כורכת את עניינם הפרטי של העותרים יחד עם היבטים ציבוריים רבי חשיבות, הנוגעים להעסקת עובדים זרים בישראל. המדובר בעתירה "אישית" ו"ציבורית" כאחד, המבקשת ליתן סעד לעותרים, ולקבוע בכך נורמות של הפעלת שיקול-דעת ביחס לפעולות מנהליות בעניינם של עובדים זרים בישראל.

תמצית הטיעון המשפטי

3. תמצית הטיעון המשפטי הוא כדלקמן:

3.1. גירוש העותרים מהווה הפרה של התחייבות שלטונית לשבץ עובדי בנין סינים מסוגם של העותרים במקומות עבודה חדשים ולהסדיר בהתאם את ישיבתם בארץ.

3.2. ההחלטה על גירוש העותרים עומדת בסתירה למדיניות הרשמית ביחס לעובדי בנין סינים מסוגם של העותרים ללא קיומה של הצדקה כלשהי לסטייה ממדיניות זו.

3.3. ההחלטה על הגירוש שהתקבלה על-ידי שר הפנים בלתי סבירה באופן קיצוני, שכן שירות התעסוקה – המופקד על מתן היתרי עבודה – מבקש דווקא להעסיקם.

3.4. ההחלטה על הגירוש התקבלה מבלי ששקל שר הפנים להפעיל את סמכותו להתיר לעותרים להמשיך ולשהות בישראל.

3.5. ההחלטה על הגירוש התקבלה ללא שנשקלו שיקולים עניינים הנוגעים ללבם של דברים: הנסיבות האישיות המיוחדות של העותרים, נסיבות הפסקת העסקתם, מדיניות משרד העבודה והרווחה ועוד.

3.6. ההחלטה על הגירוש התקבלה תוך התעלמות מאחריותה של המדינה למצבם של העובדים הסינים, אשר הגיעו אליה כחוק לאחר שזו החליטה מפורשות כי נחוצים למעסיק ספציפי.

3.7. כל עוד שוררת אי ודאות לעניין מתן רישיונות עבודה חדשים – ולו במספרים מצומצמים – ההחלטה לגרש דווקא את העותרים, אשר הגיעו לארץ כחוק ותקופת רישיון הישיבה שלהם טרם הסתיימה, היא בלתי סבירה ובלתי מידתית. חובת ההגינות דורשת כי העותרים (ודומיהם) יהיו "הראשונים בתור" לקבלת רישיונות עבודה.

הצדדים

4. העותרים מס` 1-35 (להלן: `העותרים`) הם שלושים וחמישה עובדי בניין סינים, אשר הגיעו לישראל כחוק, מצוידים באשרת כניסה ורשיון ישיבה שמועד תוקפה טרם פג, אשר נאסרו במהלך השבועות האחרונים, וממתינים היום לביצוע צו גירוש (בלשון החוק: "צו הרחקה") שהוצא נגדם על-ידי המשיב מס` 1.

הפירוט העובדתי הסוקר את נסיבותיו האישיות של כל אחד מהעותרים יובא בהמשך בפרק העובדתי. המכנה המשותף של העותרים, אשר מקים להם עילת עתירה אחת, הוא כדלקמן:

4.1. העותרים שילמו הון עתק בכדי לקבל אשרת עבודה בישראל בענף הבניין.

4.2. רשיונות העבודה בישראל ניתנו לעותרים לאחר שהמשיבים החליטו כי יש צורך חיוני בהעסקתם על-ידי מעסיק ספציפי. העותרים נכנסו לישראל כדין כשהם מחזיקים באשרת כניסה וקיבלו רשיון ישיבה מתאים.

4.3. ובמילים אחרות: העובדים לא הגיעו לישראל מתוך "הימור" כי ימצאו עבודה. הם השקיעו עצמם בחובות עתק והגיעו לישראל לאחר שהובטחה להם עבודה אצל מעסיק מסוים, שניתנה לאחר בדיקה פרטנית של המדינה, אשר בדקה את נחיצות העסקתם אצל אותו מעסיק.

4.4. התאריך בו אמור היה תוקף רשיונות הישיבה שניתנו לעותרים טרם הגיע (לרובם: מרץ 2002).

4.5. העותרים כולם סיימו את העסקתם מסיבות שאינן תלויות בהם, אלא במעסיק (מלכתחילה לא היה בהם צורך, סיום או הפסקת הפרוייקט הבנייה, אי תשלום שכר עבודה שמשמעו הפסקת העבודה).

4.6. סיום ההעסקה שנגרם על-ידי המעסיק גרם לעותרים להימצא בישראל באופן בלתי חוקי ללא שביצעו שום מהלך רצוני לבחירה במצב זה. העותרים מצאו עצמם עוברים עבירה פלילית, נעצרו ונאסרו, עקב פעולה של אדם אחר (המעסיק) ולמרות שלא ביצעו כל מעשה מצדם.

4.7. העותרים נעצרו ונאסרו בבית הכלא `מעשיהו`, שם מוחזקים בתנאים לא תנאים. נגד העותרים הוצאו צווי הרחקה, שמשמעותם צו גירוש מהארץ.

4.8. העותרים כולם ימצאו עצמם במצב כלכלי נואש – ובמקרים מסוימים אף בסכנת חיים – אם יגורשו לסין ויאלצו להחזיר את הלוואות העתק שלקחו ללא שהיתה להם אפשרות לסיים את תקופת העבודה הצפויה בארץ.

5. העותרות 36-39:
5.1. העותרת מס` 36 היא ארגון זכויות אדם א-פוליטי, שמתנדביו פועלים במטרה להגן על זכויותיהם של העובדים הזרים בישראל, והמועמדים לגירוש בפרט. כן פועלת העמותה למיגור סחר הנשים בישראל, ולהגנה על זכויותיהן של קורבנותיו.

5.2. העותרת מס` 37 היא ארגון זכויות אדם א-פוליטי, שמטרתו היא שמירה על זכויות עובדים חלשים המועסקים בישראל ובכללם על זכויות העובדים הזרים.

5.3. העותרת מס` 38 היא ארגון זכויות אדם א-פוליטי, היא גוף הפועל למען הגנה על זכויות האדם בישראל לרבות הגנה על זכויות העובדים הזרים בישראל.

5.4. העותרת מס` 39 הינה עמותה, שמייסדיה הם עורכי דין, אשר שמו לעצמם מטרה לפעול למתן שירותים משפטיים לשם הגנה על זכויות אדם, לרבות הגנה על זכויות העובדים הזרים בישראל.

6. המשיבים:
6.1. המשיב מס` 1 (להלן: `שר הפנים`) הוא הרשות המוסמכת על ביצועו של חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, ובתוך כך מוסמך ליתן אשרה ורשיון ישיבה לעובד זר ולהוציא צווי הרחקה נגד שוהים בלתי חוקיים.

6.2. המשיבים 2 ו- 3 הם המוסמכים, בהתאם לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, לאשר העסקת עובדים זרים בישראל.

6.3. יודגש, כי מתווה המדיניות בעניין עובדים זרים והמופקד מטעם הממשלה על עניין זה הוא שר העבודה והרווחה. בתחום זה תפקידיו של משרד הפנים הם "טכניים", ומשמעותם סיוע בביצוע המדיניות בהקשר של הפיקוח על הכניסה לארץ ועל השוהים בה (כשם שהמשרד לבטחון פנים, למשל, מסייע לביצוע המדיניות בתחום של מעצר, משמורת וכו`).

6.4. שירות התעסוקה, אף שהינו תאגיד סטטוטורי, כפוף לשר ומיישם את המדיניות שנקבעת על ידו ביחס לנושאים הנדונים בעתירה זו.

רקע עובדתי כללי

7. עובדים זרים בישראל

7.1. החל מראשית שנות ה- 90 צברה בישראל תאוצה התופעה, האופיינית למדינות העולם המערבי, של עובדים זרים המגיעים מארצות העולם השלישי ומועסקים בעבודות אשר העובדים המקומיים משכו ידיהם מהן (בעיקר בתחום הבניין, החקלאות והסיעוד).

7.2. שוק העובדים הזרים בישראל מגלגל מיליוני דולרים בשנה, ומהווה מקור הכנסה לגורמים מתווכים רבים. בבסיסו של התהליך נמצא העובד הזר, בדרך-כלל (וכך לענייננו): אדם חסר משאבים, המשלם הון כסף – מעל ומתחת לשולחן – על-מנת לזכות ולהגיע כחוק ולתקופה קצובה למדינה בה יוכל לעבוד.

7.3. תלאותיהם של העובדים הזרים הם היום בחזקת "ידיעה שיפוטית", ועניינים הנוגעים להם ולזכויותיהם הונחו על שולחנו של בתי המשפט לא פעם ולא פעמיים, בעיקר בנושאים הבאים: החרמת דרכונים ועיכובם, הלנת שכר, ניכויים משכר העובד בניגוד לחוקי המגן, ניוד עובדים בין מעסיקים ללא ידיעת העובד, כליאת עובדים וחטיפתם ושיכון עובדים בתנאי מחיה שאינם ראויים לבני אנוש.

7.4. עתירה זו נבדלת מהליכים אלו בכך שאינה עוסקת בהתעמרות של מעסיק פרטי בעובדיו הזרים. עתירה זו תוקפת את ההחלטה המנהלית לגרש את העותרים – החלטה פגומה מעיקרה, בלתי סבירה בעליל, אשר התקבלה ללא הפעלת שיקול-דעת ראוי ותוך הפרת זכויות יסוד.

8. הפרוצדורה בייבוא עובדים זרים:

על-מנת להבין את המקור לתופעות הקשות האופייניות לשוק העובדים (שלא לומר העבדים) הזרים בישראל, המתוארות בעתירה זו והמהוות את התשתית לקבלת ההחלטה המנהלתי המותקפת בה, יש
להקדים ולסקור את התהליך להבאת עובד זר מסין לישראל. תהליך זה מתחיל בהוצאת ההיתר להבאתו על-ידי המעסיק, ממשיך בגיוסו בסין וממשיך באופן הטיפול בו לאחר הנחיתה בארץ:

השגת ההיתר לייבוא עובדים זרים:

8.1. הגורם המעוניין לקבל עובדים זרים ולהעסיקם (להלן: `המעסיק`) מגיש בקשה להיתר עבודה לעובדים זרים (בלשון העם: "עו`ז") לשירות התעסוקה. הגורמים המוסמכים בשירות התעסוקה בודקים את הבקשה לפי קריטריונים ידועים (בתחום הבניין: לפי מ"ר פרוייקט, בתחום החקלאות לפי סוג הגידולים ושטחם וכו`), ומעניקים למעסיק את מספר ההיתרים שעליו מחליטים. עסקינן במעסיקים הפועלים בתחום הבניין, קבלנים וחברות קבלניות.

8.2. כל היתר להעסקת עובד זר "שווה", כמובן, כסף רב. נקל להבין, כמה עוצמה וכוח כלכלי מחזיקים בידיהם בודקי הבקשות בשירות התעסוקה, ובצורה דומה: כמה עוצמה וכוח כלכלי נתונים ל"בעלי קשרים" הידועים ביכולתם "להשיג" היתרים. מכאן הדרך קצרה לקיומם של "מתווכים" ו"מאכערים" למיניהם, ולעניינים נוספים המצויים כיום בחקירת המשטרה.

8.3. יודגש, כי פעילים קטנים בענף הבניין, לרבות "שיפוצניקים" ודומיהם, אינם יכולים לקבל היתרים, אך זקוקים מאד לעובדים אלו. התוצאה היא כי אלו מזינים את הביקוש "בשוק המשני" של העובדים הזרים, כמתואר בהמשך.

8.4. המעסיקים אינם מטפלים בעצמם באיתור העובדים בסין ובהסדרת הגעתם לארץ, אלא נותנים את ההיתרים שלהם לחברות כוח-אדם הפועלות בענף. הטעם לכך אינו רק "התמחות מקצועית", אלא גם – ואולי בעיקר – ביטוי ראשון לאופן בו עובד שוק העובדים הזרים בישראל: אופיו של ענף הבניין מכתיב, כי הקבלנים אינם זקוקים למכסת עובדים קבועה. המכסה משתנה בהתאם לשלב בו נמצאים הפרוייקטים השונים.

8.5. פעמים רבות התוצאה היא, שחברות כוח האדם מרכזת היתרים של מספר חברות, מייבאת עובדים עבור כולם, ומניידת אותם ביניהם לפי הצרכים המשתנים של הקבלנים. בין לבין, כאשר בעלי ההיתרים אינם זקוקים לעובדים, מקצות חברות כוח האדם את העובדים ללקוחות אחרים שאינם בעלי היתרי העסקה.

גיוס העובד בסין והבאתו לישראל

8.6. חברת כוח האדם פונה לחברות הסיניות הקשורות עמה, ומבקשת מהם לאתר עובדים על-פי מספר ההיתרים שמחזיקה וסוגם. החברה הסינית מגייסת את העובדים לאחר שאמורה לוודא את התאמתם.

8.7. תמורת הזכות לקבל רשיון עבודה בישראל משלם העובד סכומי עתק (ר` בפירוט בהמשך). כן יצוין, כי החוזה שחותם העובד עם החברה בסין הוא בדרך-כלל להעסקה במשך שנתיים.

8.8. חברת כוח האדם מקבלת את פרטי העובדים הסינים, מעבירה אותם למשרד הפנים, וזה מאשר את השמות ומעביר את פרטי העובדים לשגרירות ישראל בסין. השגרירות מוציאה לעובדים ויזה קבוצתית. הויזה הקבוצתית נמסרת לאחד מן העובדים המגיעים לארץ בקבוצה אחת, וזה מציגה בביקורת הגבולות.

8.9. עולה, אם כן, שהעובד הסיני כלל אינו יודע על "שיוכו" למעסיק. מבחינתו יש לו אשרה חוקית להגיע לעבוד לישראל. אפילו אם רואה את מסמך הויזה הקבוצתית, ספק רב אם מבין את מהותו ותוכנו, ובודאי שאינו מבין את ה"כבילה" למעסיק.

8.10. בביקורת הגבולות מטביעים בדרכון העובדים חותמת של רשיון ישיבה לעבודה (ב/ 1) לשבועיים עד חודש ימים (המעסיק הוא שיאריך את תוקף הרשיון במהלך השהייה בישראל). ברוב רובם של המקרים נלקח הדרכון בשלב זה מהעובד ואינו מוחזר לו עוד. חברת כוח האדם מסיעה אותו לאתר כלשהו. על הנייר, ועל הנייר בלבד, גוייס העובד עבור מעסיק מסויים, על היתר ספציפי, וקיבל רשיון ישיבה עבור המעביד הספציפי. לעיתים הוא מגיע למעסיק הרשום ברשיון הישיבה שלו. לעיתים הוא מגיע ישירות למעסיק אחר. לעיתים הוא הופך ל"רכושה" של חברת כוח האדם, המניידת אותו בהתאם לצורכי לקוחותיה.

מצ"ב לדוגמא ומסומן עת/ 2 העתק אשרת כניסה אופיינית לישראל כפי שמוטבעת בדרכון.
מצ"ב לדוגמא ומסומן עת/ 3 העתק רשיון ישיבה לישראל, כפי שמוטבע בדרכון.

השהייה בישראל

8.11. יש והעובד מועסק אצל המעביד הרשום שלו. יש ומועבר מפרויקט לפרויקט על-פי הוראות מעסיקו או הוראות נציג חברת כוח-האדם. כאמור, כל זה אינו מתנהל בהכרח בהתאם לרישום הפורמלי של המעסיק על-שמו הובא העובד. לעיתים קרובות, "מעסיקו" של העובד הוא נציג חברת כוח-האדם המורה לו להיכן לצאת כל יום, או המעסיק אליו נשלח ועובד בשורותיו למשך תקופה ארוכה.

8.12. תוקפם של רשיונות הישיבה מוארכים מעת לעת. הרשיונות מוארכים בדרך-כלל לתאריך אחיד בהתאם למדיניות משרד הפנים, ללא קשר לתאריך הכניסה לישראל. כך, רוב רובם של העותרים מחזיקים ברשיון ישיבה שתוקפו עד ליום 31.03.02 (31 מרץ 2002).

8.13. אם נעצר העובד על-ידי המשטרה, הוא אינו יכול להציג את הדרכון, שכן זה נלקח ממנו עם הנחיתה. הוא אינו יודע להגיד מי המעסיק שלו, שכן מעולם לא ידע מי המעסיק "הפורמלי" שלו – אפילו אם עובד אצלו. מכיוון שבמקרים רבים נויד העובד למעסיק אחר, לעיתים למעסיק שמעולם לא קיבל היתרים להעסקת עובדים זרים, לא יכול היה להיוושע אפילו אם יכול היה להציג את הדרכון.

8.14. כך, עקב מדיניות משרד הפנים הנסמכת על הפעלה פסולה של סמכות על-פי דין, הופך העובד לשוהה בלתי חוקי, שכן אינו מקיים תנאי רשיון הישיבה הקובע כבילה למעסיק מסוים. העובד הופך – בניגוד לרצונו, בניגוד לידיעתו ומבלי שביצע אקט "רצוני" כלשהו – לעבריין.

8.15. המעסיק אינו משלם מחיר יקר על "אובדן" עובד. המעסיק מדווח על "בריחת" העובד וזכאי לאחר תקופה מסוימת לקבל היתר חדש. כך מתקבלים היתרים חדשים, מיובאים עובדים חדשים ומנוידים על-ידי חברות כוח-האדם. כמתואר בהמשך, כל הגורמים הפועלים מרוויחים כלכלית מייבוא של עובדים חדשים. יצוין, כי דברים אלו היו נכונים קודם למדיניות "השמיים הסגורים" עליה הכריז המשיב 2. מאז ההכרזה ניכר שינוי בהתנהגות הענף, שכן מעסיקים אינם יכולים להשיג באותה קלות עובדים חדשים.

9. עובדים הנאלצים לעזוב את מקומות ההעסקה שלהם

9.1. תופעה רווחת אחרת היא עובדים זרים אשר נאלצים לעזוב את מקומות ההעסקה שלהם, בעיקר עקב אי תשלום שכר. פער הכוחות בין המעסיקים לעובדים זרים הוא קיצוני, ולעיתים קרובות מדי מנוצל לרעה.

9.2. לאור נהלי משרד הפנים, עובד המתנתק ממעסיקו הופך לשוהה בלתי חוקי ונדון לגירוש. בנסיבות אלה, האפשרות של העובד לתבוע את המעביד בגין הלנת שכר מוגבלת מאד, ולרוב בלתי אפשרית. לכך מצטרפים חוסר היכרותו של העובד הזר עם המערכת המשפטית וכלליה, העדר שליטתו בשפה, העדר נגישות לסיוע משפטי, חוסר אפשרות לפנות לרשויות (שכן כאמור הפך לעבריין) ומחסור במשאבים.

9.3. התוצאה היא, שקיים פיתוי גדול מאד למעביד לנצל את העובד עד אשר זה "מתייאש" ונוטש. למעביד נתונה חסינות מעשית מפתיחה בהליכים נגדו, וממילא יכול לקבל מייד עובד חדש (אשר אותו יוכל לנצל עד לנטישה שלו, וחוזר חלילה…). ע"פ נתוני דו"ח מבקר המדינה משנת 1999, 68.5% מכלל העובדים הזרים השתכרו בשנת 1997 ובמחצית הראשונה של שנת 1998 פחות משכר מינימום. בין היתר קובע הדו"ח, כי " .. העובדים הזרים הם המגזר הפגיע ביותר, מבחינת ההפרה של חוק שכר מינימום. ניצול העובדים הזרים בידי מעסיקים עולה גם מסקר של הרשות לתכנון כוח אדם מ- 1998, על העובדים הזרים ללא היתר בישראל. כ- 70% מהמרואיינים השתכרו פחות משכר המינימום לשעה, כ- 40% לא קיבלו את שכרם במועד המוסכם, ומהם שלא קיבלו את מלוא שכרם".

9.4. נוהג פסול זה מתאפשר עקב אוזלת ידה של המדינה בטיפול נגד מעסיקים עבריינים. כך, עד היום לא שלל שרות התעסוקה ולו היתר אחד להעסקת עובדים זרים (סמכות הנתונה לו לפי ס` 34(ב) לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט- 1959). לעניין זה ראה את דו"ח בנק ישראל לשנת 1999, הקובע כי "עליית משקלם של העובדים הלא ישראלים על אף שיעור האבטלה הגבוה מעידה על הכדאיות היחסית בהעסקתם (מנקודת מבטו של המעסיק), בין היתר בשל אי אכיפת חוקים שונים שנועדו למנוע ניצול (חוק שכר מינימום, חוק שעות עבודה ומנוחה ועוד)".

9.5. למרבה האבסורד, במקום לנקוט במדיניות אכיפה נמרצת ויעילה של חוקי העבודה ולסייע לעובד לתבוע את שכרו מהמעביד, בוחרת המדינה להכריז על העובד כ"ברחן" ולגרשו מהמדינה, כאשר המעסיק אינו משלם מחיר כלשהו.

9.6. מובן מאליו, שלא כל המעסיקים נוהגים כך. העובדים הסינים אינם בורחים ממקומות עבודה המשלמים להם את שכרם כחוק. אין מחלוקת כי עובדי הבניין הסינים הגיעו לישראל על-מנת לעבוד, ואין להם כל אינטרס לברוח ממעסיק הנותן להם עבודה ומשלם שכר גבוה מאד במושגי ארץ מוצאם. אלו שעזבו את מעסיקיהם עשו זאת אך ורק מתוך אילוץ קיומי, בגלל אי תשלום שכר, ולאחר שלא נותרה להם כל בררה אחרת.

10. הכספים שמשלם העובד הסיני תמורת רשיון העבודה בישראל

10.1. העובדים הסינים, לרבות העותרים, נדרשים לשלם הון עתק תמורת הזכות לקבל רשיון עבודה בישראל, סכום הנע בדרך-כלל בין 3,000$ ל- 13,000$.

סכום זה מזין את תעשיית ייבוא העובדים הזרים, ומגיע בסופו של דבר גם לידיים ישראליות המטפלות בקבלת ההיתרים וביבוא העובדים, והיוצאות נשכרות מכל עובד נוסף המגיע לישראל.

10.2. לשם הדוגמא: העותרים מס` 1-9 שילמו 8,000$ כל אחד תמורת הזכות לקבל רשיון עבודה לישראל; העותר מס` 10 שילם 10,000$; העותר מס` 29 שילם 11,000$ (ואלו אינם הסכומים הגבוהים ביותר). לעניין זה ר` להלן, לגבי הפירוט על כל עותר ועותר.

10.3. התשלום מועבר ל"מתווכים" שונים, לרבות תשלום לחברות הממשלתיות הסיניות (ר` להלן). על-פי הצהרת נציג שגרירות סין בדיון בועדת הכנסת לבעיית העובדים הזרים ביום 01.01.02 נאלצים העובדים לשלם לחברות הממשלתיות טרם יציאתם לארץ 20%-25% משכרם "הצפוי" בישראל. מצ"ב ומסומן עת4/ פרוטוקול ישיבת הועדה.

10.4. המשכורת החודשית הממוצעת בסין לעובד בניין היא בין 100$ ל- 200$. כלומר, העובד הסיני נאלץ לשלם תמורת רשיון הישיבה סכום השקול למשכורת של בין שלוש – במקרה הקל ביותר – ועד עשר שנות עבודה בסין (!).

מובן מאליו, שאין ברשות העובדים סכומים כאלו, ולכן הם נאלצים לקחת הלוואות ענק במטרה להחזירן במהלך תקופת העבודה בישראל ועם סיומה. מייד עם התחלת תקופת העבודה מתחילים המלווים להתדפק על דלתות קרובי המשפחה שנותרו בסין ולדרוש את השבתה.

להמחשת עניין זה נא לראות את תצהירי העותרים, המצורפים בהמשך.

11. "תעשיית" העובדים הזרים בישראל – פקידים, מתווכים, חברת כוח-אדם ומעסיקים

השיטה בה מיובאים עובדים זרים כמתואר בסעיפים לעיל, בצירוף סכומי הכסף האדירים שמשלמים העובדים הסינים תמורת רשיונות הישיבה כמפורט, הביאה להתפתחות תעשיית ייבוא עובדים זרים, ודוק`: תעשייה של ייבוא עובדים זרים, ולא של העסקת עובדים זרים. מסתבר, שניתן לעשות רווחים נאים מעצם ייבוא העובד, ואין כל צורך להעסיקו על-מנת ליהנות מפרי עמלו:

11.1. סכומי הכסף האדירים שמשלמים הפועלים מניעים תעשיה של מיליוני דולרים לשנה, בעלת אינטרס מובהק ל"מחזוריות" גבוהה ככל האפשר בייבוא עובדים זרים: נניח לצורך הדיון, כי כל עובד מכניס 8,000$ ל"מחזור". בהנחה כי מספר היתרי ההעסקה שניתנו לסינים בשנת 2001 היה 10,000, הרי שחישוב פשוט מלמד, כי תעשיית היבוא הלגיטימי של עובדים זרים סינים בלבד מגלגלת מחזור שנתי של 8,000,000$ לפחות.

11.2. מסכום אדיר זה משולמים תשלומים שונים ומשונים לגורמים המעורבים בייבוא העובדים, וכל אחד גוזר את חלקו. תופעה ידועה היא, כי הגורמים המתווכים המייבאים עובדים – והזוכים בחלק הארי של התשלום, משלמים למעסיק "עמלה" על שבחר לקבל עובד דרכם. כך, עצם קבלת העובד מניבה רווח כספי למעסיק ללא כל קשר לפרות עבודתו. כאשר מדובר במספר עובדים (ולעיתים הדבר מגיע כדי מספר רב מאד של עובדים), הרווח הכספי למעסיק מעצם קבלת העובד מסתכם בסכומים ניכרים.

11.3. התוצאה הטבעית – הידועה לכל – היא התפתחות תעשיה של מתווכים ("מאכערים" בלשון העם). המתווך פועל מטעם חברת כוח האדם או המעסיק ובזכות קשריו הטובים משיג את היתר ההעסקה משירות התעסוקה ומקבל את עמלתו. חברת כוח-האדם מייבאת את העובד ומקבלת את עמלתה. המעסיק מקבל עמלה אף הוא על קבלת העובד (וטרם הזכרנו את מקבלי העמלות בסין). מקורם של כספים אלו הוא בפועל הסיני הדל, המעוניין להגיע לישראל כחוק לתקופה קצובה ולחסוך כסף.

11.4. שיאה של תופעה זו, הבאה לידי ביטוי "רגיל" ונפסד בייבוא של כל עובד ועובד, מגיעה בייבוא של עובדים שמלכתחילה כלל אין בהם צורך. כלומר: העובד מיובא כדי לחלק את הכסף בין הידיים השונות, ולאחר הגעתו אין בו עוד צורך. תחילת המהלך בהיתרי העסקה הניתנים שלא לצורך על-ידי שירות התעסוקה (במקרה הטוב עקב התרשלות בבדיקת בקשות. המקרה הרע מצוי בחקירת המשטרה). העובדים משלמים את הכסף הרב הנדרש מהם כמפורט לעיל, המתווך, חברת כוח האדם והמעסיק מקבלים כל אחד את חלקו, והעובד הסיני מושלך מייד אל הרחוב.

11.5. הדברים ידועים ומוכרים. כך, ביום 15.01.02 מדווח עיתון `הארץ`:

"בחודשים האחרונים פועלים רבים, בעיקר מסין, הובאו לישראל בהיתר לעבוד כביכול בבנין, אולם אחרי הגעתם התברר כי אין להם מקום עבודה והם הובאו רק כדי לספק עמלה למתווך. כתוצאה, חלק מהפועלים מובטלים ואחרים עובדים ללא היתר כדי להחזיר את ההלוואה שנטלו בשביל לשלם למתווכים. המשטרה חוקרת כיצד קיבלו מתווכים אלה – חלקם קבלנים שמרוויחים יותר מסחר עובדים מאשר מבנייה – היתרים משירות התעסוקה לייבא עובדים זרים".

העתק הכתבה מצורף ומסומן עת5/.

11.6. במקרים מסוימים, כפי שפורסם בהבלטה בכלי התקשורת, הגיעו הדברים לידי שפל המדרגה, וזאת כאשר הוקמו בישראל `חברות קש`, שכל רווחיהן מייבוא עובדים זרים וקבלת העמלות. את היתרי העסקה משיגות חברות הקש בדרכים לא חוקיות, הנחקרות היום על-ידי המשטרה. בעובדים עצמם אין לחברות אלו כל צורך, ואלו מושלכים לרחוב מייד עם הגעתם (או נמסרים לחברות כוח האדם).

בכל מקרה הופך העובד מייד עם הגעתו לארץ לעבריין, הנדון לגירוש מייד עם מעצרו.

11.7. בתיה כרמון, מנהלת מחלקת האשרות במשרד הפנים, מצוטטת בתחקיר ב`ידיעות אחרונות` מיום 07.12.01 כאומרת:

"סינים זה העסק המשתלם ביותר. משלמים עבורם יותר מכל עובד אחר. זו תעשיה שמגלגלת מיליארדים. משתלם להביא אותם בלי כוונה לשבצם לעבודה".

ובאותו מקום נאמר:

"שוק הנדל"ן נכנס לתרדמת מוות… שוק הפועלים הזרים, לעומת זאת, לא הצטמצם, אלא הלך וגדל. פשוט מאד: חברות כוח האדם הבינו שמשתלם להן יותר להביא לארץ פועל מסין ולגבות ממנו אלפי דולרים תמורת הבאתו מאשר להעסיק אותו באמת. וכך, בשיא השפל בענף הבנייה מתרוצצים סוחרי האדם האלה בין הקבלנים ומשדלים אותם להגיש לוועדה שהוקמה בלשכת התעסוקה, בקשות פיקטיביות לעוד ועוד פועלים. תמורה מבטיחים להם המאכערים האלה אלפי דולרים עבור כל פועל שמגיע לארץ, וזאת מבלי שעבד אצלם אפילו יום אחד. אז פלא שהקבלנים מבקשים עוד ועוד עובדים?".

העתק התחקיר, הרלוונטי לעוד נושאים רבים הנדונים בעתירה זו, מצורף ומסומן עת6/א`.

11.8. ביום 14.12.01, בתחקיר נוסף שפורסם באותו עתון, נסקרת בהרחבה פעילותם של מתווכים ומאכערים בשוק העובדים הזרים.

העתק התחקיר, מצורף ומסומן עת6/ב`.

11.9. נכון להיום מנוהלת, למיטב ידיעת העותרים (וכפי שמצוין בעיתונות), חקירת משטרה בעניין מתן היתרים להעסקת עובדים זרים.

רקע עובדתי ספציפי –


נסיבות הוצאת צווי ההרחקה נגד העותרים:

12. העותרים נכנסו אל הארץ כדין, מצוידים ברשיון ישיבה שטרם פג תוקפו. העותרים החלו להיעצר בחודש נובמבר 2001 – לאחר שנאספו מהרחובות, מאתרי עבודה, מבתים וכו`. המעצרים צברו תאוצה עם הכרזת המדיניות של "שמיים סגורים" בראשית שנה זו (ר` להלן).

13. הוצאת צווי הרחקה:

13.1. צווי הרחקה הם המונח החדש ו"המכובס" שהביא לעולם תיקון 9 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, במקום המונח הקודם והמדויק יותר של "צווי גירוש".

13.2. העותרים הובאו לאחר מעצרם לכלא `מעשיהו`, בתנאים הגרועים מתנאי אסירים פליליים שהורשעו בדין.

14. לאחר זמן מה הוצאו נגד כל העותרים צווי הרחקה. יצוין, כי העותרים או הפועלים למענם לא ראו מעולם בעיניהם את צווי ההרחקה, אך יש לצאת מנקודת הנחה כי צווים כאמור הוצאו, שכן בהתאם להוראות החוק הובאו העותרים לפני `בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין`, ואילו לא הוצאו נגדם צווים היו משוחררים ממאסרם זה מכבר.

15. להלן הפירוט הספציפי לגבי קורותיו של כל אחד מהעותרים, נסיבות מאסרו והוצאת צו הרחקנה נגדו:

15.1. העותרים 1-9 הגיעו לארץ ביום 02.08.01, עבדו יחד במהלך חודשיים וחצי וחיו יחד בתנאים מחפירים. לאחר שקיבלו שכר זעום עבור חודש אחד בלבד ולא סופקה להם יותר עבודה (ולמרות נסיונותיהם לשוחח עם החברה בארץ ולהתקשר עם חברת כוח האדם בסין כדי להודיע להם על מצבם), נאלצו, על מנת לשרוד, לעזוב את מקום עבודתם. העותרים 1-9 שילמו בסין, כל אחד ואחד מהם, 8,000$ עבור הפריבילגיה לעבוד בארץ. עותרים אלה נעצרו יחדיו ביום 07.01.02. לכולם אשרות של חברת "בן יקר גת" בתוקף עד 31.03.02.

סיפורם המלא של העותרים 1-9, כפי שסופר על ידם, מצורף לעתירה זו ומסומן עת7/.

15.2. העותר מס` 10 הגיע לארץ ב- 11.10.01 – עבד "היכן שאמרו לו". אינו יודע מי מעסיקו החוקי ואם עבד כחוק. ניסיונות לברר על-שם מי הוצאה האשרה העלו חרס. נעצר ב- 01.01.02 בפרדס-כץ. העותר מס` 10 שילם 13,000$ (!) על מנת להגיע לארץ וטוען שאם יחזור ללא הכסף לסין , ימות.

15.3. העותרים 11-13 הגיעו לארץ ביום 19.03.01 ועזבו משום שהורידו את שכרם מ- 800$ לחודש ל- 200$ לחודש. עבדו 10-11 שעות ביום. נעצרו ב- 07.01.02. ניסיונות לברר על-שם מי הוצאה האשרה העלו חרס. שילמו 23,000 יואן (כ- 3000$) בסין על מנת להגיע לארץ.

15.4. העותר מס` 14 הגיע לארץ ביום 06.09.01, נעצר ב- 07.01.02, שילם 10,000$ על מנת לעבוד בישראל, טוען שבסין יקח לו 10 שנים להחזיר את הכסף לאנשים מהם לווה אותו.

15.5. העותר מס` 15 הגיע לארץ ביום 06.09.01, עבד 40 יום בחברה, 12 שעות ביום 6 ימים בשבוע, לא קיבל שכר כלל למרות שהובטחו לו 3.5$ לשעה. לדבריו, יש לו אשרה עד 31.12.01. לאחר 40 יום בארץ, אמר לו נציג החברה הסינית "פוטונג", שואי שוואנג פה, שאין עבודה ושעליהם לעזוב ללא שכרם. נעצר ב- 11.12.01 לאחר שהספיק לעבוד רק 20 יום באופן בלתי חוקי. שילם 10,000$ על מנת לעבוד בישראל.

לעתירה זו מצורף תצהירו של העותר מס 15, ובו מצהיר על עניינים אלו.

15.6. העותר מס` 16, דרכונו מוחזק בניגוד לחוק על-ידי המעסיק. הגיע לארץ במרץ 2001, עבד 12 שעות ביום, ועזב אחרי חודש כי לא סופקה עבודה ע"י המעסיק. שילם 10,000$ בסין על מנת להגיע לארץ.

15.7. העותר מס` 17, דרכונו מוחזק בניגוד לחוק על-ידי המעסיק. לדבריו, האשרה שלו בתוקף עד לתאריך 31.12.01. הגיע לארץ ביום 23.10.01, עזב כי לא סופקה עבודה ע"י המעסיק. נעצר ב- 01.01.02. טוען ששילם הרבה כסף בסין על מנת להגיע לארץ.

15.8. העותר מס` 18, דרכונו מוחזק בניגוד לחוק על-ידי המעסיק. תוקף האשרה עד 31.03.02. עזב כי לא סופקה עבודה ע"י המעסיק.

15.9. העותרים 19-21, דרכונם מוחזק בניגוד לחוק על ידי המעסיק. תוקף האשרה עד ל- 31.03.02. הגיעו לארץ ביום 16.08.01, עבדו 6 ימים בשבוע 12-13 שעות ביום, לא קיבלו משכורת כלל – אלא 600 ש"ח לחודש בלבד עבור אוכל. נעצרו ב- 07.01.02.

סיפורם המלא של העותרים 19-21 מצורף במסגרת נספח עת7/ לעיל.

15.10. העותר מס` 22, דרכונו מוחזק בניגוד לחוק על ידי המעסיק. תוקף האשרה עד 31.03.02. הגיע לארץ ביום 04.04.01, עבד 12 שעות מידי יום ולא קיבל משכורת כלל, עבור ימי מחלה קוזז 20$ מהשכר. עזב בנובמבר 2001. נעצר ב- 07.01.02. בסין הובטח להם שכר על פי שעות עבודה.

סיפורו המלא של העותר מס` 22 מצורף במסגרת נספח עת7/ לעיל.

15.11. העותר מס` 23, דרכונו מוחזק בניגוד לחוק בידי המעסיק. תוקף האשרה עד 31.03.02. הגיע לארץ ביום 19.03.01, נעצר ביום 07.01.02. עזב לאחר שהמעסיק הודיע לו ולחבריו לעזוב לאחר 3 חודשים מכיון שלא הייתה לו יותר עבודה עבורם. לא קיבל שכר עבור 50 הימים האחרונים. החברה בסין הבטיחה 8 שעות עבודה ביום ושכר של 2.4$ לשעה, אך בפועל קיבל רק 1.4$ לשעה ועבד מ- 06:00 בבוקר ועד 19:00 בערב. שילם בסין 23,000 יואן על מנת להגיע לארץ. את הכסף לווה מבנק בסין לאחר שמישכן את ביתו. אם לא ישלם לבנק את החוב תוך 3 חודשים מיום חזרתו לסין, יעקל הבנק את ביתו. בתאריך 10.09.01 לאחר שלא קיבל שכר במשך 50 יום, עזב העותר את החברה ועבר לעבוד עבור א.ד. פרוייקטים ששילמו לו 4$ לשעה. העותר טוען שלא ידע כי עזיבת המעסיק הראשון משמעה איבוד מעמדו החוקי.

לעתירה זו מצורף תצהירו של העותר מס` 23, ובו מעיד על עניינים אלו.

15.12. העותר מס` 24, דרכונו מוחזק בניגוד לחוק על ידי המעסיק. תוקף האשרה עד 31.03.02. הגיע לארץ ביום 19.03.01. בהתחלה קיבל 300 $ לחודש, ולאחר מכן במשך תקופה ארוכה לא קיבל משכורת כלל, עד שבסופו של דבר נאלץ לעזוב.

15.13. העותר מס` 25 הגיע לארץ ביום 04.07.01, שילם 200$ לחברה הסינית מדי חודש, פיטרו אותו ללא פיצויים, החל מנובמבר לא סופקה עבודה ולא שולם שכר. תוקף האשרה עד 31.03.02. נעצר ב- 07.01.02. שילם 3500$ בסין על מנת להגיע לארץ.

15.14. העותר מס` 26 הגיע ביום 10.11.01, שילם 80,000 יואן סינים (כ- 10,000$) על מנת להגיע לארץ. לא קיבל שכר מס` חודשים. לא יודע אם עבד באופן חוקי.

15.15. העותר מס` 27, דרכונו מוחזק בניגוד לחוק על ידי המעסיק. תוקף האשרה עד 31.03.02. הגיע ביוני 2001, ובאוקטובר שילם 200$ כדי לקבל "כרטיס" (לגיטימציה) שאמור להוות הגנה מפני גירוש ולאפשר לו לעבוד במקומות שונים. עזב כי לא הייתה עבודה ונעצר ב- 07.01.02.

העתק החלטתו של בית הדין לשוהים בלתי-חוקיים בעניינו של עותר זה מצורף ומסומן עת/ 8א`.

15.16. העותר מס` 28, דרכונו מוחזק בניגוד לחוק על ידי החברה. הגיע עם קבוצה בתחילת 2001, אך כבר מההתחלה לא ניתנה להם עבודה ובמשך כמה ימים אף לא מזון. נעצר באור יהודה ביום 14.01.02. הגיע לכלא מעשיהו ביום 16.01.02 כשהוא שותת דם וסיפר שהשוטרים (ללא מדים) הרביצו לו. נשלחה תלונה למח"ש בשמו.

15.17. העותר מס` 29 הגיע לארץ ביום 30.10.01. טוען שהוחזק במגורים שלושה ימים ללא עבודה, ביום השלישי נשלח לטאטא, ביום הרביעי, שהיה יום שבת, נסע לירושלים לבקר חבר מסין וביום ראשון בבוקר נעצר בדרכו חזרה למגורי העובדים (עצור מיום 03.11.01). אשרה על שם א` ג`ברין. טוען שלא עזב את המעסיק. מחב` ראנדאר שטיפלה בהבאתו נמסר שהעובד לא "ברח" אך אינם מצליחים לקבל תשובה ממח` צווי הרחקה מדוע הוצא נגד העובד החוקי צו הרחקה. שילם 11,000$ על מנת לעבוד בישראל.

העתק החלטתו של בית הדין לשוהים בלתי-חוקיים בעניינו של עותר זה מצורף ומסומן עת/ 8ב`.

15.18. העותר מס` 30: תוקף האשרה (על-שם ש.א.ג.ה.) עד 31.03.02. מהחלטה של בית הדין לשוהים בלתי חוקיים מתברר, כי לא עזב את המעסיק, אלא המעסיק הורה לו "לצאת לחפש עבודה" עד אשר תהיה לו עבודה בשבילו. שילם 10,000$ תמורת ההגעה לישראל, אותם לווה מהרבה חברים. לטענתו "אם הממשלה תחזיר אותי עכשיו לסין אז כל המשפחה שלי תמות. יקח לי 10 שנים להחזיר 10,000$".

העתק החלטתו של בית הדין לשוהים בלתי-חוקיים בעניינו של עותר זה מצורף ומסומן עת/ 8ג`.

15.19. העותר מס` 31 עבד 260 יום 10 שעות ביום ועזב בגלל שכר זעום (3$ לשעה).

15.20. העותר מס` 32 הגיע לישראל ביום 31.11.01. עבד "אצל אלי מבאר-שבע" 9 שעות ביום. לא עזב את המעסיק, למרות שלא קיבל שכר או מזון. נעצר ביום 01.01.02. שילם 90,000 יואן (למעלה מ – 11,000 $) כדי לבוא לישראל. לווה את הכסף מחברים הגובים עמלה של 10% לחודש.

15.21. העותרים מס` 34-33 הגיעו לארץ ביולי 2001 ועבדו בקרמיקה בחיפה, אינם יודעים עבור מי. שניהם נעצרו ביום 23.12.01. שילמו 7000$ על מנת להגיע לארץ.

15.22. העותר מס` 35 הגיע ביום 09.11.01 ונעצר ביום 16.01.02. לדבריו לא עזב את המעסיק. עבד בחב` כ"א ראנדאר באתר בנייה בחיפה. החברה הבטיחה לו 3$ לשעה (78 X 3$ שעות עבודה = 234$) אבל טרם שולם לו שכר כלל. לדברי העובד, המעסיק מראנדאר הביא את דרכונו לכלא אך לא אפשרו לו לשחרר את העובד. שילם 10,000$ בסין על מנת לעבוד בישראל. 3000$ לקח מבני משפחתו ואת השאר לקח כהלוואה עם ריבית גבוהה.

לעתירה זו מצורף תצהירו של העותר מס` 35.

המסגרת הנורמטיבית

16. הוראות החוק הנוגעות לענייננו הן כדלקמן:

16.1. סעיף 2(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: `חוק הכניסה`), קובע, כי שר הפנים רשאי לתת אשרת כניסה לישראל ורשיון ישיבה בה.

16.2. סעיף 2(ג) לחוק הכניסה קובע, כי אשרה ורשיון ישיבה לעובד זר יינתנו בהסכמת שר העבודה והרווחה.

16.3. סעיף 6 לחוק הכניסה מסמיך את שר הפנים לקבוע תנאים למתן אשרה או רשיון ישיבה.

16.4. סעיף 12 לחוק הכניסה קובע, כי ישיבה בישראל בניגוד לחוק הכניסה לישראל מהווה עבירה פלילית.

16.5. סעיף 13(א) לחוק הכניסה קובע, כי "מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, התש"י- 1950, ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה – שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי".

16.6. סעיף 13(ב) לחוק קובע, כי "הרחקתו מישראל של שוהה שלא כדין תהיה על פי צו הרחקה שניתן עליו בידי שר הפנים".

16.7. סעיף 14 לחוק הכניסה מסמיך את השר להתקין תקנות בענייני ביצוע החוק. מכוח סמכות זו התקין השר את תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974.

16.8. סעיף 32(ב) לחוק שירות התעסוקה קובע כדלקמן: "לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן אישר שירות התעסוקה בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעביד, ובהתאם לתנאי האישור".

16.9. סעיף 2 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כדלקמן: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".

16.10. סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כדלקמן: "חירות אישית – אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת".

17. לענייננו, משמעותן העיקרית של הוראות הדין היא כדלקמן:

17.1. המשיבים נושאים באחריות כלפי העותרים, שכן רשיונות הישיבה שלהם ניתנו כדין ורק לאחר שבדיקתם קבעה כי יש צורך חיוני בהעסקתם אצל מעסיק פלוני.

17.2. בהתאם לסעיף 6 לחוק ולנהלים המפורטים לעיל, קבע השר תנאי כי רשיון הישיבה ניתן עבור עבודה אצל מעסיק מסוים. מנתון זה נגזר, שגם אם הפסקת העסקת העובד נעשית שלא מרצונו (כפי שקרה בענייננו) – נניח השלכתו לרחוב על-ידי המעסיק שאין לו עוד צורך בעובד – הוא הופך באותו רגע לעבריין השוהה באופן בלתי חוקי בארץ, המושלך למאסר ולאחר מכן מגורש מן הארץ.

17.3. העותרים יטענו, כי קביעת תנאי זה באשרה, לפיו הופך העובד לבלתי חוקי אם מופסקת העסקתו ע"י המעביד הרשום ("הסדר הכבילה"), היא חסרת סמכות ובלתי חוקתית.

מדיניות הממשלה ומשרד הפנים בעניין עובדים זרים

18. מדיניותה המוצהרת של המדינה ושל שר הפנים היא צמצום הדרגתי של מספר העובדים הזרים השוהים במדינה באופן חוקי ובלתי חוקי כאחד. ודוק`: צמצום ועשיית סדר, ולא ביטול מוחלט – מהיום למחר – של העסקת עובדים זרים. אין חולק, שהמשק הישראלי אינו יכול לתפקד כיום ללא עובדים זרים. המחלוקת היא לגבי מספר היתרי ההעסקה לעובדים שעל המדינה לתת למעסיקים, וזהות העובדים הצריכים לקבל את רשיונות הישיבה בהתאם למספר ההיתרים המצומצם.

19. מדיניות הממשלה עוצבה בשורה של החלטות, האחרונות שבהן היו כדלקמן:

19.1. החלטת הממשלה מס` 554 מיום 05.08.01, הקובעת כי מכסת היתרי ההעסקה של עובדים זרים בענף הבנייה תעמוד על 45,000 לשנת 2001, ו- 40,000 עובדים לשנת 2002, ובענף החקלאות תעמוד על 22,000 לשנים 2001 ו- 2002.

19.2. החלטת הממשלה מס` 642 מיום 02.09.01, המבקשת לצמצם את מכסת היתרי ההעסקה של עובדים זרים ב- 10,000 כל שנה, כך שבשנת 2003 יהיו בכל המשק (להוציא את ענף הסיעוד) 52,000 עובדים זרים, ב- 2004 – 42,000 וב- 2005 – 32,000.

19.3. החלטת הממשלה מס` 1141 מיום 24.12.01, הקובעת כי מכסת היתרי ההעסקה של עובדים זרים בכל ענפי המשק (להוציא סיעוד) תעמוד על הבנייה תעמוד בשנת 2002 על 45,000.

19.4. בעקבות החלטת הממשלה הנ"ל, הוציא המשיב 2 הודעה רשמית (עת10/ להלן), ובה מסר על מדיניות של "שמיים סגורים", קרי: עצירת הבאתם של עובדים זרים כלשהם, ומיצוי "השוק המקומי" של עובדים זרים לשם הספקת העובדים לבעלי המספר המצומצם של ההיתרים.

19.5. דיווח על מחויבות הממשלה למדיניות "השמיים הסגורים" ולמיצוי השוק המקומי של העובדים הזרים עלה על סדר היום הציבורי. כך, לשם הדוגמא:

19.5.1. ב`הארץ` (מהדורת האינטרנט המעודכנת ליום 16.01.01), נמסר, כי שר העבודה והרווחה "הודיע בדיון כי חקלאים הממתינים לקבל עובדים שהוקצו להם בהיתר חייבים לגייס אותם מתוך מלאי העובדים הזרים הנמצאים בישראל בהיתר משום שהוא לא יתיר להביא עובדים נוספים".

19.5.2. ב`הארץ` (מהדורת האינטרנט המעודכנת ליום 21.01.01), מובאים דבריו שר העבודה מישיבת הממשלה כי אין צורך להביא לישראל עובדים זרים נוספים מאחר שכבר היום בחקלאות, לטענתו, 30 אלף עובדים זרים, ובכל מקרה, אפשר להפנות לחקלאות עובדים זרים מאלה שכבר נמצאים בישראל.

העתקי הכתבות מצורפים ומסומנים עת9/א` ו-ב`.

20. בעקבות החלטת הממשלה האחרונה (1141) והחלטת השר בעניין יישומה, קיבלה התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, אשר הגישה עתירה לבג"ץ בעניין מכסת העובדים הזרים (בג"ץ 8722/00 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ` ממשלת ישראל ואח`) רשות לתקן את עתירתה.

20.1. עתירה זו תוקפת את החלטות הממשלה בעניין צמצום מכסת ההיתרים להעסקת עובדים זרים.

20.2. בתוך כך הוציא בג"ץ ביום 07.01.02 צו ביניים דביניים, האוסר על גירושם של העובדים אשר החזיקו ברשיון ישיבה עד ליום 31.12.01 עת1/ לעיל.

20.3. כיום, למיטב ידיעת העותרות, מתנהל בחסות צו הביניים הנ"ל מו"מ בין התאחדות הקבלנים לבין הממשלה להשגת הסדר של פשרה, אשר יאפשר הבאת עובדים זרים במכסה מסוימת.

21. מדיניות הממשלה בעניין צמצום מספר היתרי ההעסקה אינה מעניינה של עתירה זו. העותרות אף מסכימות, שמן הראוי ליתן את רשיונות הישיבה – בהתאם למספר ההיתרים שייקבע – לאלו שנמצאים בישראל ולא לייבא עובדים נוספים מחו"ל. יש די והותר עובדים הנמצאים כיום בארץ, אשר הובאו ללא צורך או מצאו עצמם ללא עבודה מסיבות אחרות שאינן תלויות בהם, והיכולים להיות מועסקים באופן חוקי תוך הבטחת מלוא זכויותיהם.

22. פתרון זה גם מתחשב באחריות המדינה לעובדים אשר יובאו לארץ לאחר שקבעה את נחיצותם באופן פרטני. רק לאחר שאלו יועסקו ויתברר המחסור האמיתי, ניתן יהיה לשוב ולשקול את ההיקף הראוי של ייבוא עובדים נוספים. בשלב זה, ייבוא עובדים נוספים אך יממן את המתווכים וה"מאכערים" למיניהם (כמפורט לעיל), ומאידך יפגע הן בעובדים שיגיעו והן בעובדים השוהים בישראל כיום.

23. לענייננו חשוב ההיבט הבא במדיניות הממשלה: הפסקת הבאת עובדים זרים מחו"ל ומיצוי השוק המקומי – העובדים הזרים השוהים היום בישראל – לשם מתן רשיונות עבודה בהתאם למספר ההיתרים עליו יוחלט.

מדיניות הממשלה ומשרד הפנים – ספציפית לעניין עובדים זרים סינים

24. במסגרת מדיניות חדשה זו זכו העובדים הסינים להתייחסות מפורשת. נסיבותיהם המיוחדות המפורטות בהרחבה בעתירה זו וההכרה באחריות המדינה למצבם – ולו הכרה באחריות עקיפה – הביאה את המשיב 2 לקבוע מדיניות ספציפית לגביהם.

25. במסגרת מדיניות זו התחייב משרד העבודה והרווחה באופן מפורש וספציפי להסדיר את שהייתם בארץ של העובדים הסינים דוגמת העותרים אשר הגיעו לארץ כדין:

25.1. בהודעה לעיתונות ביום 01.01.02 מסר המשיב מס` 2 (באמצעות דובר המשרד) כדלקמן:

"משרד העבודה והרווחה מתחייב להשיג מקום עבודה לכל הסינים בעלי ההיתרים השוהים בארץ".

העתק ההודעה מצורף ומפורסם עת10/.

בדיון בועדת בכנסת לבעיית העובדים הזרים ביום 15.01.02 חזר והביע שר העבודה את זעזועו מהתגלית של הסינים המובטלים, וחזר ואמר:

"כל סיני בעל ויזה יכול לבוא להירשם בשירות התעסוקה וישובץ מיד לעבודה".

]עד לחתימת העתירה לא עלה בידי העותרים לקבל את פרוטוקול הישיבה, והוא יומצא מייד עם הגעתו לידיהם[.

26. מדיניות ספציפית זו כלפי העובדים הסינים תואמת את המדיניות הכללית לבטל או לצמצם ייבוא עובדים חדשים מבחוץ ומיצוי כוח האדם שנמצא בתחומה – עובדים שנכנסו אליה כדין ותוקף רשיון הישיבה שלהם טרם פג.

בקשות שירות התעסוקה לקבלת עובדי בנין סינים דוגמת העותרים

27. לאור מדיניות מוצהרת זו של המשיבים עצמם, המחייבת העסקת עובדים זרים הנמצאים בארץ ואשר רשיון הישיבה שלהם טרם פג על-פני יבוא עובדים חדשים, ולאור התחייבותו המפורשת של המשיב 2 להסדיר את בעייתם של העובדים הסינים, נראה על פניו, כי הענקת רשיונות עבודה לעותרים תואמת דווקא את המדיניות ומשרתת אותה.

28. ואמנם, בחלופת מכתבים בין `קו לעובד` (העותרת מס` 37) לבין מנכ"ל המשיב מס` 3 – הגוף המופקד על ביצוע מדיניות המשיב 2 בעניין מתן היתרים להעסקת עובדים זרים – חזר האחרון על המדיניות ועל הכוונה המפורשת לשבץ את עובדי הבנין הסינים למקומות עבודה:

28.1. ביום 30.11.01 כתב מר עדי לקשר, מטעם `קו לעובד`, למנכ"ל שרות התעסוקה, מר בוכריס, ובירר את האפשרות להעסיק עובדים זרים שנמצאים בארץ, וזאת לאור המחסור החמור בעובדים בענף החקלאות.

28.2. ביום 04.12.01 ענה בוכריס למר לקשר, ובסוף המכתב כתב:

"יש החלטה של שירות התעסוקה, משרד החקלאות ומשרד הפנים להשתמש בשלב הראשון, במאגר העובדים הקיים בארץ על מנת לתת מענה לחקלאים".

28.3. ביום 16.12.01 ביקש מר בוכריס ממר לקשר – במענה למכתבים נוספים מהאחרון – להמציא לו בדחיפות את שמות העובדים ואת שמות מעסיקיהם בכוונה שנמצא "את הדרך לאפשר לעובדים הללו לאתר מקום עבודה חלופי".

28.4. ב- 24.12.01 ביקש מר בוכריס רשימות נוספות ממר לקשר, "בכדי לבחון אפשרות קליטתם בעבודה אצל מעסיקים אחרים". במכתבו זה אף הצטרף להמלצתו להקפיא את הכניסה של עובדים זרים חדשים בענפי הבניין והחקלאות.

העתקי המכתבים מצורפים ומסומנים עת11/א`-ד`.

29. לא זו אף זו: ביום חמישי 16.1.02, הגיע – בהתראה קצרה ביותר – סמנכ"ל שירות התעסוקה למשרדיה של `קו לעובד`, וביקש לקבל לידיו רשימה של עובדי בניין סינים אשר נמצאים בארץ בהיתר (כלומר, תוקף רשיון הישיבה שלהם טרם פג), על-מנת שייבחן שיבוצם באופן מיידי בעבודה. מנהלת `קו לעובד` העבירה לידיו, בשלב זה, רשימה ראשונה של עשרים שמות (ובה חלק מבין העותרים בעתירה דנן).

העתק פרוטוקול הפגישה מצורף ומסומן עת12/.

30. המדובר בעובדים במעמד זהה למעמדם של העותרים (ואמנם, ברשימה שהועברה לסמנכ"ל המשיב 2 היו כלולים חלק מהעותרים), אשר רשיונות הישיבה שלהם טרם פגו.

31. בקשות רשמיות אלו מצד שירות התעסוקה לקבלת רשימות עובד