הנני מתכבדת להביא בפני הוועדה הנכבדה את עמדת האגודה לזכויות האזרח בנושא איסור פרסום פרטים מזהים של חשודים, כגון שמם ותמונתם. עמדת האגודה לזכויות האזרח היא כי האיזון הראוי בין האינטרסים השונים העומדים על הפרק צריך להביא לקבלת עמדה פוזיטיבית, התומכת באיסור פרסום שמם של חשודים ככלל, כל עוד החשוד אינו מבקש אחרת. זאת, בכפוף לחריג אשר יאפשר לבית המשפט להתיר את הפרסום, אם קיים אינטרס ציבורי מיוחד, כגון הצורך בקידום החקירה, תפקידו הציבורי של החשוד או טיבה ונסיבותיה של העבירה המיוחסת לחשוד.
האינטרסים העומדים על הפרק הינם ברורים למדי: חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת ועקרון פומביות הדיון, מחד, פגיעת הפירסום בכבוד האדם, בשמו הטוב, בזכותו לפרטיות וכן בחזקת החפות הנתונה לו, מאידך.
שלב החקירה הינו השלב ההתחלתי במסגרת ההליך הפלילי. כדי לפתוח בחקירה נגד אדם, די ברמה ראייתית נמוכה למדי של חשד סביר לביצוע מעשה עבירה (כאשר המשטרה אינה מקפידה, לעיתים, אף על עמידה בדרישה זו). עבור חלק גדול ביותר מהחשודים שלב התחלתי זה הינו גם השלב הסופי (כך, על פי נתוני המשטרה, המתייחסים לשנים 1994-1993, רק כ- 25% מהחשודים אשר נעצרו, הועמדו, בסופו של דבר, לדין. סביר להניח כי אחוז ההעמדות לדין מקרב החשודים הלא עצורים הוא אף קטן יותר).
אולם עצם הפרסום אודות חקירת המשטרה כבר מכתים את החשוד בכתם של עבריין. הציבור הרחב אינו מבחין בין חשוד לבין אשם, ונוטה לסבור כי "אין עשן בלי אש". כתוצאה מכך, נפגעים חפים מפשע רבים בשל זיהויים כעבריינים. בחלק גדול מהמקרים "העונש" היחיד שיקבל אותו חשוד חף מפשע הינו פרסום שמו ואולי אף תמונתו בכלי התקשורת. "עונש" זה יכול להסב נזק בלתי הפיך לשמו הטוב ולכבודו ולפגוע אף בבני משפחתו. התמונות המביכות, שבהן נראים חשודים, העוטפים את פניהם בחולצתם או בכל חפץ אחר כדי להסתתר מעדשת המצלמות, מראות בני אדם בעליבותם הגדולה ביותר ומביאות להשפלת כבודם. איסור על פרטים מזהים של חשודים יכול אף להביא לעקירת הנוהג הפסול של המשטרה לבקש את שחרורם בערובה של חשודים מפורסמים בבית המשפט תוך חשיפתם המכוונת לאמצעי התקשורת במקום לשחררם בתנאים המתבקשים בתחנת המשטרה.
יתירה מכך; פרסום שמו של החשוד פוגע גם בזכותו להיחשב כחף מפשע עד להרשעתו. תפקידה של חזקת החפות היא להגן על אדם מפני התייחסות אליו כאל אשם, כל עוד לא הורשע בדינו, ובין היתר, גם על "שפיטתו המוקדמת" בידי אמצעי התקשורת.
מנגד, האינטרס הציבורי בקיומו של חופש ביטוי ובקבלת מידע אמיתי ומלא נפגע באופן מוגבל בלבד. חירותו של אדם להתבטא וליצור יכולה לבוא על סיפוקה במידה רבה באמצעות היכולת לדווח על עצם עובדת התנהלותה של חקירה פלילית וכן באמצעות ההיתר לפרסם את שם הנחקר, במידה שיוחלט על הגשת כתב אישום כנגדו. גם האינטרס הציבורי בקבלת מידע, כל עוד לא נועד לספק יצר של "מציצנות" גרידא, יכול לבוא באופן זה על סיפוקו, אם באותם מקרים, שבהם יש עניין ציבורי מיוחד בגילוי פרטים מזהים של החשוד, יהיה בית המשפט מוסמך, כאמור, להתיר פרסום כזה.
הגשת כתב אישום צריכה, לדעתנו, להוות ככלל את קו פרשת המים, המתיר פרסום פרטים מזהים של אדם. האינטרס הציבורי בקבלת המידע הינו דומיננטי יותר, כאשר ההליך הפלילי מגיע לשלב מתקדם יותר של הגשת כתב אישום כנגד אדם. ההחלטה על הגשת כתב אישום מתקבלת, באופן רגיל, על סמך ראיות מבוססות בהרבה מאשר אלו, המשמשות להחלטה על זימונו של אדם לחקירה כחשוד, כעולה גם משיעור ההרשעות הגבוה של נאשמים. לאדם יש גם אפשרות להידבר עם רשויות התביעה (גם אם לא על דרך של "שימוע" פורמלי) ולהשמיע את טיעוניו בפניהן בטרם ההחלטה על הגשת כתב האישום כנגדו. באופן כזה, מצטמצמת בהרבה הפגיעה האפשרית בחפים מפשע עקב פרסום שמם. לאדם אף ניתנת בשלב זה שהות רבה יותר להתאושש ממצב "ההלם" ההתחלתי ולהיערך מבחינה נפשית לאפשרות של פרסום פרטים אודות משפטו באמצעי התקשורת, באופן המפחית את הפגיעה בכבודו.
טענה אפשרית נוספת כנגד ההסדר המוצע נוגעת לחשש, שלפיו המשטרה תשתמש באפשרות חשיפת שמו של החשוד בהיתר בית המשפט בשל צורכי החקירה ככלי סחיטה לאלץ חשודים לשתף עמה פעולה, כך ששכרה של ההגנה על זכויות חשודים ייצא בהפסדה. אולם נראה כי אין בטענה זו כדי להכריע כנגד הפוטנציאל הרב הטמון בהסדר להגנה על כלל אוכלוסיית החשודים. לרשות המשטרה עומדים במילא "כלים" בלתי לגיטימיים רבים כדי להניע את החשוד לשתף עמה פעולה. אין אף יסוד להניח, כי בתי המשפט לא יבחנו בתחום זה את בקשת המשטרה להתיר את זיהוי החשוד על פי שיקולים עניניים.
מהטעמים המפורטים, עמדת האגודה לזכויות האזרח היא כי האיזון הראוי בין האינטרסים הנוגדים מחייב לתמוך בכלל, האוסר על פרסום פרטים מזהים של חשודים בסייגים שצויינו לעיל.
רינת קיטאי, עו"ד
