את מצב זכויות העובדים הזרים במדינת ישראל נכון לאמצע שנת 2001 מאפיין הפער העצום בין הזכויות להלכה לזכויות למעשה. להלכה, יש לעובדים זרים זכויות רבות, במיוחד בתחום העבודה, אך למעשה זכויות אלה רחוקות מאוד ממימוש.
פער זה הוא תוצאה בראש ובראשונה של מדיניות ממשלתית, שחלקה חוסר-מדיניות. מזה מספר שנים כבר ברור לכל העוסקים בנושא, שעובדים זרים ומשפחותיהם הפכו לחלק קבוע מהנוף החברתי של מדינת ישראל. על אף מציאות זו, יחסה של המדינה ממשיך להתאפיין בעיקר בהתנערות מאחריות לאוכלוסיה זו. במקום להתמודד עם השאלה איך להתייחס לאוכלוסיה זרה משמעותית החיה במדינת ישראל, המדינה עוסקת בעיקר בשאלה כיצד להיפטר מהם.
עובדים זרים בהיתר – זכויות להלכה ולמעשה
זכויות בתחום העבודה
להלכה, חוקי העבודה חלים על כל עובד בישראל – גם על עובדים זרים וגם על עובדים זרים לא חוקיים: שכר מינימום, שעות עבודה ומנוחה, הגנת השכר, שעות נוספות, חופשה שנתית וכו`, וכן הסכמים קיבוציים. התיקון לחוק העובדים הזרים מינואר 2000 הוסיף זכויות נוספות, כגון הזכות לקבל את חוזה העבודה בשפה המובנת לעובד.
למעשה, זכויות העובדים הזרים מול מעבידיהם כמעט אינן ניתנות לאכיפה. קבוצת העובדים הזרים היא המנוצלת ביותר במשק הישראלי, ורווחת הפרת זכויותיהם בכל בתחומים. הניצול מתבצע באופן ישיר על-ידי המעסיקים וחברות כוח-אדם. למשל:
- שכר מינימום – על-פי נתוני משרד העבודה לשנים 1998-1997, קרוב ל- 70% מהעובדים הזרים הרויחו פחות משכר המינימום.
- הפרות של כל חוקי העבודה כלפי העובדים הזרים נפוצות ביותר: הלנת שכר, ניכויים בלתי חוקיים, אי-תשלום גמול שעות נוספות, ועוד.
- תשלום השכר בדרכים מתחכמות, המנוגדות לחוק הגנת השכר: למשל – העברת השכר לחשבון בנק שהעובד אינו יודע עליו ואין לו גישה אליו, כך שהוא אינו יכול לפקח על הסכום שהוא מקבל; תשלום השכר באמצעות חברה מתווכת, ללא פיקוח על הניכויים שמבצעת חברה זו משכר העובדים.
הפרת החוק היא בגדר נורמה, ומתקיימת גם אצל המעבידים הגדולים והמובילים בענפי ההעסקה של עובדים זרים.
הגורמים המאפשרים הפרות אלה:
פעמים רבות העובדים הזרים אינם מודעים לזכויותיהם, ולכן גם אינם יכולים לעמוד עליהן. גם אם הם מודעים לזכויותיהם, הם מתקשים לפעול בשל אי הכרת השפה, מנהגי הארץ, והדרכים הקיימות למיצוי זכויות.
גורמים נוספים הם תוצאה של מדיניות משרדי הממשלה: שיטת הכבילה, ואי אכיפה מנהלית של חוקי העבודה על מעבידים.
שיטת הכבילה
שיטת הכבילה היא מדיניות משרד הפנים להתנות את תוקף אשרת השהיה של עובד זר בכך שיעבוד אצל המעביד שקיבל עבורו את האשרה. המשמעות: עובד זר בהיתר כבול למעסיק אחד, ואם הוא עוזב את מעסיקו המאושר (מלשון אישור ולא אושר) הוא הופך לשוהה לא-חוקי, חשוף למעצר וגירוש.
בכך יצרה המדינה תלות של העובד הזר במעסיקו, מעל ומעבר לתלות הרגילה שקיימת ביחסי עובד-מעביד. עובד זר אינו תלוי במעביד רק לעבודה, כמו עובד ישראלי, אלא גם לעצם שהות חוקית בישראל. לכן, אפשרות מעשית של עובד זר לתבוע את זכויותיו מול מעבידו ולאיים על מעבידו בתביעה לבית הדין לעבודה באם לא ישולם לו שכרו, מוגבלת ביותר. אפילו קלף המיקוח היחיד של עובד מול מעביד – יכולתו לומר כי ימצא לעצמו מקום עבודה אחר אם לא ישופרו תנאי העבודה – מוגבלת.
תיאורטית, עובד יכול לעבור באישור של משרד הפנים, למעביד אחר. בפועל, פרוצדורה כזאת, של מעבר חוקי ומוסדר ממעביד למעביד, הונהגה רק בענף הסיעוד. גם בענף זה, הדבר הותנה בקבלת "מכתב שחרור" מהמעביד הקודם. ביתר הענפים, הוסדר רק ניוד העובד ביוזמת המעסיק: מעסיק שקיבל היתר להעסיק עובדים זרים וכבר אינו זקוק להם, רשאי להעבירם למעביד אחר, באישור משרד הפנים. לעובד שרוצה לעשות מעבר כזה, אין אופציה מקבילה.
המדינה עוד מחזקת את תלותו של העובד הזר במעסיקו, על-ידי כך שמשרד הפנים מחייב את המעביד להפקיד ערבות כספית כדי להבטיח את יציאת העובד מן הארץ בסוף תקופת העבודה. חיוב זה מביא מעבידים לנקוט באמצעים שונים כדי להבטיח עצמם מפני עזיבה לא-מבוקרת של העובד, כגון: החזקת דרכונו של העובד (בניגוד לחוק); ניכוי "ערבון" משכר העבודה של העובד (לעיתים אף רוב השכר), שאמור להיות משולם לו בסוף החוזה; גירוש פרטי, בלתי-חוקי, של עובד זר שהמעביד רוצה להיפטר ממנו, כדי שיוכל לקבל עובד אחר במקומו.
נוצר מצב בו המדינה מטילה על המעביד אחריות – לכך שהעובד יישאר אצלו וייצא מהארץ בסוף החוזה – שהמעביד אינו יכול לעמוד בה ללא נקיטה באמצעים בלתי-חוקיים.
בעקבות עתירה לבג"צ, שהוגשה ב- 1997 על-ידי מעבידים וחברות כוח-אדם (אליה הצטרפו האגודה לזכויות האזרח וקו לעובד ב- 1999 במעמד "ידידי בית המשפט"), הודיע משרד הפנים שיבטל את דרישת הערבות עם הקמת הקרן לעובדים זרים. לפי הסדר הקרן, חלק משכרו של העובד יופרש לקרן, יחד עם הפרשות מעביד, והעובד יקבל את הכספים שהצטברו לזכותו לאחר יציאתו מהארץ. יש קשיים רבים בהקמה של קרן זו כמו איך יקבל העובד את כספו עם סיום העסקתו, איך תנוהל הקרן וכד`, ולכן בינתיים לא הוקמה, ומדיניות הערבות ממשיכה להיות בתוקף, על אף שהמדינה הודתה בפני בית המשפט כי היא גורמת לפגיעה בזכויות העובדים ובינתיים לא מחלטת ערבויות.
התביעה לבטל את הסדר הכבילה אינה מגיעה רק מכיוונם של ארגונים הפועלים להגנה על זכויות העובדים. היא באה גם מצד גופים העוסקים בקידום המשק הישראלי, וגם חוקרים מתחום הכלכלה תומכים בצעד זה. הסדר הכבילה משמעו מתן זיכיון למעבידים מסוימים להעסיק עובדים זרים. הדבר מונע תחרות בין מעסיקים באותו ענף על העסקת עובדים זרים, ומוריד באופן מלאכותי את רמת השכר של העובדים. כך גדלה כדאיות העסקתם, ועלות העסקתם אינה משקפת את ערך עבודתם בשוק החופשי.
הסדר הכבילה הנוכחי משרת אך ורק שתי קבוצות: מעסיקים בעלי היתרים להעסיק עובדים זרים וחברות כוח אדם, וזאת על חשבון העובדים הזרים עצמם, על חשבון עובדים ישראליים שאינם יכולים להתחרות בעובדים הזרים, ועל חשבון המשק כולו.
האגודה לזכויות האזרח פנתה באוגוסט 2000, יחד עם ארגוני זכויות אדם נוספים, לשרי הפנים והעבודה, בדרישה לבטל את הסדר הכבילה. בעקבות הפנייה הוקמה ועדה בינמשרדית לבחינה מחדש של הנושא. הוועדה היתה אמורה לפרסם מסקנות ביניים בסוף חודש מרץ 2001, אך לא עשתה כן. בשלב זה מכינה האגודה לזכויות האזרח פניה לבג"צ בנושא.
אי אכיפה מנהלית של חוקי העבודה על מעבידים
המחלקה לאכיפת חוקי עבודה במשרד העבודה והרווחה אמורה לאכוף על מעבידים את קיום החוקים הנוגעים לזכויות העובדים. לפקחי המחלקה יש סמכויות לערוך בדיקות אצל מעבידים, לקנוס מעבידים שנמצאו מפרי חוק ולפתוח בהליכים פליליים נגדם. בשל שורת ליקויים, שרובם מנהליים וניתנים לתיקון, המערכת אינה ממלאת את תפקידה כראוי, והאכיפה המנהלית אינה אפקטיבית ברובה. בין הליקויים:
- סדר העדיפויות של משרד העבודה: תקופה ארוכה הוקדש מירב כוח-האדם לאיתור ומעצר של עובדים לא-חוקיים – במקום לפיקוח על תנאי ההעסקה של עובדים זרים חוקיים ולא חוקיים – דבר שאינו כלל בסמכותם של פקחי המחלקה. רק בעקבות התערבות היועץ המשפטי לממשלה נעצרה פעילות זו.
- מיעוט מפקחים: נכון לספטמבר 1997, הוקצו 10 מפקחים בלבד לפיקוח על תנאי עבודה של עובדים זרים, ו- 6 לפיקוח על תנאי הלנה. מאז איננו מקבלים נתונים ממחלקת האכיפה על מספר המפקחים המוקצים לנושא זה, אך נוכח מספר המפקחים הכולל, שעומד על כ- 70, ונוכח ריבוי התחומים שבהם הם אמורים לעסוק, ניתן להניח שהמספר המפקחים המוקצה לנושא זה היום אינו גדול בהרבה.
- אכיפה לא אפקטיבית ולא מרתיעה: לעיתים הסנקציה היחידה שננקטת נגד מעבידים שנמצאים מפרי חוק היא חיוב המעבידים לשלם הפרשי שכר, שהיו ממילא מחוייבים לשלם לפי חוק – סנקציה שכמובן איננה מרתיעה. הגשת כתבי אישום פליליים בגין הפרת חוקי מגן כלפי עובדים זרים היא נדירה.
לדוגמה: חברת סולל בונה, שהואשמה באי-תשלום שכר מינימום לעובדים זרים מסין. כדי שיוגש כתב אישום נגד החברה נדרשה הפעלת לחץ על-ידי האגודה לזכויות האזרח וקו לעובד במשך למעלה משנה. לאחר הגשת כתב האישום לא ניתנה כל הגנה לעובדים שהיו אמורים להעיד. חלקם מצאו עצמם חזרה בסין, אחרים סרבו להעיד במשפט, וכך הסתיים התיק בעסקת טיעון שבה הורשעה סולל בונה לפי הודאתה בהפרת חוק שכר מינימום ונקנסה בקנס נמוך. משרד העבודה היה צריך להיות מעוניין בפרסום פסק-דין זה – למען יראו וייראו מעבידים אחרים, שכן אם הועמדה חברת סולל בונה הגדולה לדין, כל מעביד חשוף לכך. במקום זה הגיע משרד הפנים להסכם ג`נטלמני עם סולל בונה שלא לפרסם את פסק הדין המרשיע, ופסק-הדין פורסם רק לאחר מאבק של האגודה לזכויות האזרח וקו לעובד.
לסיכום: התמונה העכשווית בכל הקשור למדיניות הממשלה בענין זכויות עובדים זרים בתחום העבודה עגומה ביותר. הגבלת כוחו של העובד הזר לממש את זכויותיו היא תוצאה של מדיניות הכבילה בצירוף עם אכיפה בלתי-אפקטיבית. כתוצאה מכך, הפרת זכויות עובדים זרים בהיתר היא הנורמה, לא החריג. עובדים זרים הם העיסקה המשתלמת ביותר למעבידים וחברות כח-אדם, תוצאה שהיא כמובן מנוגדת לחלוטין למדיניות הממשלה לצמצם את כדאיות ההעסקה של עובדים זרים כדי לצמצם את הביקוש להם. נוצר מצב מעוות: משרד העבודה, שלרשותו המשאבים והסמכויות החוקיות, אמור היה להיות הגורם המוביל את המאבק לצמצום מימדי ההפרה של חוקי העבודה, כאשר הארגונים הלא-ממשלתיים משלימים אותו. בפועל מובל המאבק על-ידי הארגונים הלא-ממשלתיים, ומשרד העבודה נגרר אחריהם, לעיתים כתוצאה מלחץ משפטי.
זכויות חברתיות
להלכה: המדינה מחוייבת, על-פי האמנה לזכויות כלכליות וחברתיות ועל-פי האמנה לזכויות הילד, להעניק לעובדים הזרים שירותים מינימליים, המוכרים כזכויות אדם.
- שירותי בריאות – המעבידים חייבים להסדיר ביטוח בריאות לעובדים זרים בהיתר.
- דיור – חובת המעביד לספק לעובדים מגורים הולמים.
למעשה:
- במקום להחיל על העובדים החוקיים את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, מטילה המדינה על המעביד להסדיר לעובד ביטוח בריאות פרטי, ואינה מפקחת כלל על ביצוע התחייבות זו. בפועל, העובדים בוטחו בפוליסות חסרות, לעובדים חולים לא חידשו את הכיסוי, והיתה בעייה בקבלת טיפול לאחר תאונת עבודה, עד להכרה בתאונה על-ידי הביטוח הלאומי. התוצאה היא מקרים רבים בהם נוכו דמי ביטוח רפואי משכר העובדים, אך טיפולים רפואיים, כשנזקקו להם, הם לא זכו לקבל.
בפברואר 2001 הוציא משרד הבריאות צו, שיסדיר את פעולות חברות הביטוח הפרטיות, וימנע את רוב ההתחמקויות של חברות הביטוח, שהובילו להוצאה מהארץ והפסקת טיפול של חולים "יקרים" מדי. הצו אמור להכנס לתוקף באוגוסט 2001, וחלק מחברות הביטוח כבר החלו לבטח עובדים על-פיו. חלק מן העובדים מבוטחים עדיין על-פי הפוליסות הישנות.
- גם בנושא מגורי העובדים, האחריות מוטלת על המעביד, ויש פיקוח מינימלי מצד המדינה. התוצאה היא לעיתים מגורים בתנאים קשים ביותר, של צפיפות והעדר תנאים סניטריים בסיסיים, יחד עם ניכוי סכומים חסרי-פרופורציה משכר העובדים עבור מגורים אלה.
התיקון לחוק עובדים זרים מינואר 2000
עיקר התיקון לחוק הוא בהוספת ובהבהרת חובות המעביד, שחלקן היו קודם במעמד של התחייבות בלבד: חובה למסור לעובד עותק של החוזה בשפתו, חובה לספק לו מגורים הולמים, חובה לדאוג לו לביטוח בריאות, וכו`.
יש בו אמנם מספר הוראות שיתכן שיביאו לשיפור במימוש זכויות העובדים הזרים בהיתר, בעיקר הוראות שנותנות כלים יותר אפקטיביים לפיקוח על המעבידים.
אך בכל מה שקשור לתנאי העבודה של עובדים זרים – ללא ביטול הסדר הכבילה, ללא שינוי מהותי באכיפה והקצאת משאבים נוספים, וללא מתן כוח בסיסי לעובד הזר לעמוד על זכויותיו מול מעבידו, החוק החדש לא ישנה את התמונה באופן משמעותי. לעובד הזר יהיו יותר זכויות לפי החוק, אך גם זכויות אלה לא ייאכפו באופן ממשי.
הפרות נפוצות אלו של זכויות העובדים החוקיים גורמות לכך שעובדים זרים רבים עוזבים את מעבידיהם החוקיים ומחפשים תעסוקה אחרת. רבים השקיעו כספים כדי לבוא ארצה, לקחו הלוואות ומישכנו רכוש (שלא לדבר על מחיר אנושי בעקירה לארץ זרה ובריחוק ממשפחה), והם לא יחזרו לארצם מרצונם לפני שירוויחו סכום שיצדיק את ההשקעה.
הפרדוקס הוא, שמבחינת תנאי עבודה מצבם דווקא טוב יותר מזה של העובדים החוקיים: הם חופשיים, ואין להם מה להפסיד מעזיבת מעביד שאינו נותן להם תנאים טובים ומעבר למעביד אחר. הם בוחרים לעצמם את מקומות המגורים, במרכזי הערים, וככלל, יש להם חיי קהילה מפותחים (להבדיל מעובדים חוקיים, שבדרך-כלל משוכנים בסמוך למקומות העבודה – באתרי בנין, במושבים חקלאיים מבודדים – ואין להם אפשרות לפתח חיי קהילה).
הבעיות קיימות בעיקר בתחומי הזכויות האזרחיות והזכויות החברתיות. כיוון שהעובדים ללא היתר שוהים בישראל תקופות ממושכות יותר, ולעיתים עם משפחות, נוצרים צרכים נוספים, בעיקר בתחומי הבריאות, חינוך הילדים והרווחה.
זכויות אזרחיות – זכויות מול המדינה
מעמד בישראל ומדיניות ההגירה
כיום יש בישראל מספר לא ידוע של משפחות החיות בארץ כבר שנים רבות, ובהן גם ילדים שנולדו ובגרו בישראל, והם חסרי כל מעמד חוקי. מדיניות ההגירה הנוכחית של מדינת ישראל אינה מותירה כל פתח תקוה למשפחות אלה: המדיניות היא לא להעניק מעמד קבע לאזרחים זרים, אם הם לא יהודים, זכאי חוק השבות או בני-זוג של ישראלים (בכפוף לחריגים מעטים ביותר).
על אף המציאות המשתנה, של מספרים הולכים וגדלים של אזרחים זרים ששוהים בישראל שנים רבות, שהיכו כאן שורשים ושאין להם כוונות לעזוב, לא נראה שהחלה התמודדות כלשהי של קובעי המדיניות בשאלת מעמדם העתידי של אנשים אלה.
מדינות כמו גרמניה, אוסטריה ושווייץ, שנקטו אף הן היו בגישה של קבלת עובדים אורחים לתקופה מוגבלת לפי צרכי שוק העבודה, נאלצו בסופו של דבר להודות בהתבססות של קהילות מהגרים, ולהעניק להם מעמד.
זכות להליך הוגן במעצר וגירוש בגין שהייה בלתי חוקית
עד כה – למעט הפסקה קצרה בתקופת ממשלת ברק – היה הציר המרכזי במדיניות הממשלה כלפי עובדים זרים צמצום מספר העובדים הזרים השוהים ללא היתר, דהיינו: גירוש. בכך גם הושקעו מירב המאמצים והמשאבים: הוקמה המנהלה לטיפול בעובדים זרים, ששמה מטעה, שכן התפקיד המרכזי שהוטל עליה, לפי החלטת הממשלה מאוגוסט 1996, הוא לא טיפול בעובדים הזרים אלא צמצום מספרם, כלומר, הגברת הגירוש.
על אף הצהרות שנשמעות מפי שרים ובכירים אחרים, בדבר הצורך בריכוז מאמצי האכיפה נגד מעסיקים ולא רק נגד עובדים זרים, הרי שבפועל, מירב משאבי האכיפה מוקצים לאיתור, מעצר וגירוש של עובדים לא-חוקיים, ולא לאכיפה כנגד מעסיקים.
גם האופן שבו מתבצעת מדיניות הגירוש מעיד על העדר מחשבה תחילה, ועל התנכרות קשה לבני האדם שנגדם מופעל הגירוש.
עד לפני כשנתיים, אנשים חסרי אמצעים, שהוצאו נגדם צווי גירוש, יכלו לשבת במעצר חודשים בהמתנה לגירוש, משום שלא היה מי שישלם על כרטיס הטיסה שלהם, והרשויות שמטפלות בגירוש לא הקימו שום מנגנון מימון. זרוע אחת של המדינה (שב"ס) מימנה את ישיבתם של אנשים אלה במעצר, ואילו זרוע אחרת (משרד הפנים), האחראית על ביצוע הגירוש, נמנעה מלדאוג לביצוע הגירוש, שלשמו אותם אנשים ישבו במעצר. רק לאחר שהאגודה לזכויות האזרח הגישה עתירה לבג"צ בנושא, נקבע הסדר למימון הגירוש תוך שבועיים. ההסדר אינו מתקיים במלואו, אך הוא הביא לשיפור משמעותי.
לפי המצב החוקי הקיים, לפי חוק הכניסה לישראל, אנשים יכולים להיעצר לצורך גירוש לתקופה בלתי-מוגבלת, ללא שתהיה כל ביקורת סדירה על מעצרם – לא מינהלית ולא שיפוטית. במשך מספר שנים, זה היה המצב. למעט מקרים חריגים – של פניות פרטניות לבג"צ – שום גורם לא בדק אם המעצר הוא מוצדק, ואם לא ניתן, למשל, לשחרר את העצור בתנאים עד ליציאתו מהארץ. זאת, בניגוד מוחלט למתחייב לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, האוסר על הגבלת חירות במידה העולה על הנדרש.
למרות מצב בלתי-נסבל זה, לא ניכרה כל פעילות ממשלתית יזומה של הרשויות המטפלות כדי לתקן את המצב ולהתאים את הליך המעצר והגירוש, שנעשה לפי חוק משנת 1952 (חוק הכניסה לישראל), לנורמות העכשוויות של המשפט הישראלי, ולמספר התופח של אנשים הנעצרים לצורך גירוש.
גם בנושא זה, רק עתירת האגודה לזכויות האזרח לבג"צ הצליחה להניע את המערכת הממשלתית לפעולה: הוכנה הצעת חוק ממשלתית להסדרה מפורטת של נושא המעצר והגירוש, והוקמה ערכאת ביקורת מינהלית מעין-שיפוטית על המעצר, כהסדר ביניים עד לחקיקה בנושא. ועדיין – יש בעיות קשות, הן בתפקוד של ערכאת הביקורת והן בהצעת החוק שהוכנה בנושא, שלא מחילה על מעצר זרים את הנורמות המקובלות במשפט הישראלי בדבר ההגנה על זכויות עצורים ובדבר הביקורת השיפוטית על מעצר מינהלי.
גם באופן שבו מבוצעים המעצרים לקראת גירוש, ישנן הפרות שגרתיות של חוק המעצרים (לרבות: מעצר ללא עילה, אי-מתן זכות התקשרות לעצור, פריצה בלתי-חוקית לבתים), שאינן מטופלות על אף התרעות חוזרות ונשנות של ארגוני זכויות אדם.
נדמה שמעולם לא נערכה מעולם בדיקה רצינית של שאלת האפקטיביות של מדיניות הגירוש, על אף שמושקעים בה משאבים רבים מאד. האם נבדק השינוי במספר השוהים הלא-חוקיים בתקופות של פעילות מוגברת לגירוש, לעומת תקופות אחרות? האם נבדק כמה מאלה שמגורשים, אחרי תקופות שהות ארוכות, חוזרים לארץ? האם נבדק כמה שנים של פעילות גירוש אינטנסיבית נדרשות עד שתחוסל אוכלוסיית השוהים הלא-חוקיים בארץ?
על-פי הערכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שוהים בישראל כ- 130,000 עובדים זרים לא חוקיים. אם תעמוד המדינה במכסת הגירוש הנוכחית (500 לחודש), ייקח 260 שנה לגרש את כל השוהים הבלתי חוקיים, זאת כמובן בהנחה, שלא ייכנסו חדשים…
הזכות להגנת המשטרה
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעניק הגנה על חירותו, על גופו, על כבודו ועל קניינו של כל אדם באשר הוא אדם. המשטרה היא הגוף העיקרי שמופקד מטעם המדינה להגנה על זכויות אלה, אולם המשטרה לא הפנימה את חובתה להגן גם על עובדים זרים, חוקיים ולא חוקיים. ככל שהדבר נוגע לעובדים הלא-חוקיים, המשטרה רואה במעצרם את תפקידה העיקרי. היא אינה מפרידה בין שאלת השהות הבלתי-חוקית לבין זכויותיהם כבני אדם להגנה מפני פגיעה בגופם, בחירותם או ברכושם על-ידי עבריינים. במקרים רבים, עובדים זרים שהגישו תלונות על עבירות חמורות, כגון אונס ותקיפה, נעצרו בעצמם על שהייה בלתי חוקית. כתוצאה מכך נמנעים השוהים הבלתי חוקיים להתלונן, והופכים טרף קל לעבריינים.
המשטרה הוציאה הנחייה שלא תעצור מי שמתלונן על עבירה אחרת, אך אינה עקבית בקיום ההנחייה.
זכויות חברתיות
חינוך
משרד החינוך הוא היחיד שקבע מדיניות ברורה: כל ילד בגיל חינוך חובה, ששוהה למעלה מ-3 חודשים בארץ, זכאי להירשם לגן ולבית ספר.
בריאות
עובדים זרים השוהים ללא היתר יכולים לבטח את עצמם בביטוח בריאות פרטי, אך רבים אינם עושים זאת, מתוך תקווה שלא יזדקקו לכך, או מתוך העדר אמצעים. מי שאינו מבוטח זכאי רק לטיפול חירום, מכוח חוק זכויות החולה.
לגבי ילדים, היתה בעיה מיוחדת: חברות ביטוח ככלל אינן מבטחות ילדים מתחת לגיל 3, וכלל אינן מבטחות ילדים חולים. כך שבפועל, רבים מהילדים, ודווקא אלה הזקוקים ביותר לטיפול רפואי, לא היו מבוטחים. ישראל חתומה על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, המחייבת מתן גישה לשירותי בריאות, והאוסרת להפלות ילדים לרעה בשל מעמד הוריהם. בכך שילדי עובדים זרים לא זכו לאותה גישה לשירותי רפואה שזוכים לה ילדים ישראליים, רק בשל כך שהוריהם אינם תושבים חוקיים, ישראל הפרה את איסור ההפליה לפי האמנה.
בהסתמך על אמנה זו, פנתה האגודה לזכויות האזרח, ביחד עם עמותת רופאים לזכויות אדם ועם המועצה הלאומית לשלום הילד, לשר הבריאות, והבהירה את חובתו להסדיר ביטוח בריאות לילדים שמתגוררים בישראל, בלי קשר למעמד הוריהם. בעקבות זאת, וכן בעקבות הצעת חוק פרטית באותה רוח שהוגשה ע"י ח"כ תמר גוז`נסקי, גיבש משרד הבריאות הסדר, שנכנס לתוקף בפברואר 2001. על-פי ההסדר, קופ"ח מאוחדת, שזכתה במכרז, תהיה המבטחת של הילדים הזרים. ילד יהיה זכאי לביטוח אם נולד בישראל ואמו שהתה בישראל לפחות 6 חודשים לפני הלידה, או אם הילד עצמו שוהה בישראל לפחות 6 חודשים לפני ההרשמה. הילד זכאי לשירותי חירום ממועד הרישום, וליתר השירותים אחרי 6 חודשים ממועד הרישום. אם נולד בישראל, הוא זכאי לכל השירותים ממועד הרישום. הרישום מותנה בתשלום חודשי ע"י הורי הקטין.
על אף ביקורות נקודתיות, ההסדר הוא בסך הכל טוב והמדינה יכולה להתגאות בו – כמעט נקודת אור יחידה בתחום הטיפול בעובדים זרים.
שירותי רווחה
עמדת משרד העבודה והרווחה, במישור ההצהרתי, שאין להפלות נגד עובדים זרים בקבלת שירותי רווחה, לא מתורגמת למדיניות ברורה בשטח, ובמיוחד לא למשאבים. כך שבפועל, למעט טיפול בילדים בסיכון ובנשים מוכות, שמטופלים באופן חלקי בלבד, אין מענה לצרכי רווחה נוספים, כמו טיפול בדרי רחוב וטיפול בהתמכרות לסמים ולאלכוהול.
ההתמודדות עם הבעיות בשטח הועברה לרשויות מקומיות, ללא מדיניות מרכזית או תקצוב מתאים. חלק מהרשויות נענות לאתגר – כמו עירית ת"א, שפתחה מרכז סיוע לעובדים זרים והקצתה מספר תקנים של עובדים סוציאליים לנושא, במימון עירוני. אך גם היא נאלצת למצוא פתרונות אד-הוק, בהעדר תמיכה ממשלתית, ורוב הצרכים נותרים ללא טיפול.
תמונת המצב היום של זכויות עובדים זרים בישראל היא עגומה למדי. הטיפול של הרשויות מתאפיין בחוסר-תאום, בכניעה ללחצים של בעלי אינטרסים כלכליים, בחוסר-אפקטיביות, אפילו במונחי היעדים המוצהרים של המדיניות, ובחוסר-רגישות לזכויות אדם.
