מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996
חברה שוויונית היא חברה, המאפשרת שיתוף ושילוב מלא של כל בני ובנות החברה בקרבה. חברה שוויונית אינה מרחיקה מתוכה את מי שנחשב בעיניה חריג ושונה, ונותנת מענה הולם לצורכיהם השונים של אנשים עם מוגבלויות, שיאפשר להם עצמאות מרבית וכבוד בכל תחומי החיים.
אין אנו מוסמכים, ואין אנו רשאים, להבדיל באיזו צורה שהיא בערכו של האדם – בין עשיר לבין עני, בין שלם בגופו לבין בעל מום, בין בריא בנפשו לבין לקוי בשכלו. כל בני האדם, באשר נבראו בצלם אלוהים, שווים הם בערכם ובסגולתם.
השופט מנחם אלון1
אנשים עם מוגבלויות הם קבוצת מיעוט גדולה בישראל. ההערכה היא כי ל- 10% מן האוכלוסייה מוגבלות כלשהי בתחום הגופני, השכלי, הנפשי או הרגשי, המשפיעה בדרך משמעותית על תפקודם באחד מתחומי החיים העיקריים. קבוצה זו כוללת אנשים שנולדו עם מוגבלות, או מי שהפכו מוגבלים במהלך חייהם כתוצאה מתאונה, מחלה, פגיעה במהלך שירות צבאי או פגיעה אחרת.
לאנשים שנכותם נגרמה במהלך שירות צבאי ("נכי צה"ל"), הסדרים שונים באופן משמעותי מאלה המוקנים לנכים אחרים, ככל שהדבר נוגע להטבות ולקצבאות הניתנות להם מן המדינה. יחד עם זאת, מצבם אינו שונה בנקודה העיקרית הנוגעת לזכויות אנשים עם מוגבלויות והיא: עד כמה מאפשרת החברה בישראל – הציבור ומוסדות המדינה – שילוב ושיתוף מלא של אנשים עם מוגבלויות בחברה, בכל תחומי החיים.
אין בישראל חוק המבטיח את הזכות לשוויון של אנשים עם מוגבלויות. התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה2 , שהתקבל ביוני 1995, והרחיב את איסור ההפליה בעבודה, מחמת גזע, דת, לאום, גיל והשקפה, לא הוחל על נכות.
בחודש מארס 1996 עברה בקריאה ראשונה בכנסת הצעת חוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. חוק זה יבטיח, לאחר שתושלם חקיקתו, את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות בדיור, תעסוקה, נגישות למקומות ציבוריים, תרבות ופנאי ועוד.
חוקים אחדים מבטיחים זכויות ספציפיות לאנשים עם מוגבלויות, אבל אין בישראל איסור על הפליית אדם בשל מוגבלותו.
יש לקדם חקיקה שתבטיח את הזכות לשוויון של אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה, בדיור, בנגישות מלאה למקומות ציבוריים ולשירותים הניתנים לכלל הציבור.
התפתחויות בחקיקה
בשנים האחרונות חוקקה הכנסת חוקים אחדים הקובעים זכויות מסוימות לאוכלוסיות מוגדרות. ביניהם:
- חוק חינוך מיוחד – המבטיח את זכותם של ילדים עם צרכים מיוחדים לחינוך מיוחד (על כך נרחיב בהמשך).
- חוק איסור הפליית עוורים המלווים בכלבי נחייה, התשנ"ב – 1992, האוסר להפלות אדם עיוור בכניסה למקום ציבורי או בתחבורה ציבורית בשל היותו מלווה בכלב נחייה.
- חוק הקלות לחירש, התשנ"ב – 1992, הקובע כי רבע משידורי הטלוויזיה המקוריים – שאינם משודרים בשידור חי – בכל אחד מערוצי הטלוויזיה, חייב להיות מלווה בכתוביות, ושעל רשויות השידור לשדר מהדורת חדשות שבועית אחת, לפחות, בתרגום לשפת הסימנים3 .
- חוק חניה לנכים, התשנ"ד – 1993, לפיו זכאי אדם נכה להחנות מכוניתו (הנושאת תג נכה) במקום אסור לחניה, במגבלות מסוימות.
גימלאות
אדם נכה, שמחמת נכותו אינו מסוגל להשתכר, זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי גימלת נכות כללית4 , והורים לילד נכה זכאים לקבל גמלה עבור ילדם. גמלת נכות מלאה ליחיד עומדת (נכון לינואר 2001) על 1,863 ש"ח בלבד.
יצוין, כי נכים שנכותם נגרמה במהלך שירות צבאי – וכן נכים שנפגעו כתוצאה מפעולת איבה -מקבלים גימלה גבוהה יותר מנכים המקבלים גמלת נכות כללית.
אנשים נכים, הזקוקים לעזרת הזולת בביצוע פעולות יומיומיות, זכאים לגמלה נוספת – לסיוע ולעזרה בבית ("גמלת שירותים מיוחדים"). נכים שהם מוגבלים בניידותם זכאים לגמלת ניידות5 . אדם, שאינו משתכר, הזכאי לקיצבת שירותים מיוחדים וקיצבת ניידות – יכול לקבל רק אחת מהן. זהו מצב בלתי סביר בעליל, שכן מדובר בשני צרכים חיוניים שאין ביניהם כל קשר. התביעה מאדם נכה, הזקוק לסיוע בשני תחומים אלה, להסתפק בגימלה אחת בלבד, פוגעת קשות ביכולתו לקיים אורח חיים תקין.
חינוך מיוחד
חוק חינוך מיוחד, שנחקק בשנת 1988, קובע כי כל ילד בעל צרכים מיוחדים זכאי לחינוך מיוחד. חוק החינוך המיוחד מזכה ילד כזה – נוסף ללימוד והוראה שיטתיים – גם בטיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בדיבור, ריפוי בעיסוק, טיפולים פסיכולוגיים, יום לימודים ארוך, שנת לימודים מוארכת ועוד.
חוק חדש, שנכנס לתוקף בשנת הלימודים תשנ"ו, קובע, לראשונה, סטנדרט להסדרי בטיחות בהסעות ילדים נכים בחינוך המיוחד6 . לגבי ילדים מפגרים הוחל לאחרונה בהפעלת מועדוניות (על-ידי משרד העבודה והרווחה), בהן מטופלים הילדים אחרי שעות הלימודים במוסדות החינוך המיוחד ועד שלוש וחצי אחר-הצהריים7 .
הזכויות המוקנות לפי חוק החינוך המיוחד היו אמורות לחול בהדרגה במשך שבע שנים החל ממועד חקיקתו. למרות זאת, תחילת יישומו של החוק נדחתה שנה אחר שנה בגלל סיבות תקציביות, ויישומו הרשמי החל רק בשנת הלימודים תשנ"ב (כך שהוא יחול על כל חלקיו החל משנת תשנ"ט).
בשנת 1994 הוכנה במשרד החינוך "תוכנית אב" ליישום החוק והוגדלו באופן משמעותי המשאבים המופנים ליישום החוק, דבר המצביע על שינוי חיובי במימוש זכויות הילדים הזכאים לשירותים המפורטים בו.
שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל
בחוק החינוך המיוחד הוראה מפורשת להעדיף השמת ילד בחינוך הרגיל על-פני השמתו בחינוך המיוחד. החוק קובע כי השמת ילד חריג בחינוך הרגיל בנסיבות אלו צריכה להיות מלווה במתן תמיכה ותגבור לאותו ילד במסגרת הרגילה. למרות העיקרון הקבוע בחוק, נמשכה עד לאחרונה הפניית ילדים רבים למסגרות החינוך המיוחד, ללא הצדקה.
מדיניות משרד החינוך בעניין זה זכתה לביקורת, בין היתר, בדו"ח מבקר המדינה מס` 43 (משנת 1993) ממנו עולה כי מתחילת שנות השבעים חל גידול רב במספר התלמידים המופנים למסגרות של החינוך המיוחד ("כיתות מקדמות") בבתי הספר הרגילים.
מערכת החינוך היתה אף היא מודאגת ממגמה זו של הפניית תלמידים – המסוגלים ללמוד בחינוך הרגיל – למסגרות החינוך המיוחד, ומהמתאם (קורלציה) הגבוה בין שיעור הילדים טעוני הטיפוח בבית ספר מסוים לבין שיעור התלמידים הלומדים בכיתות החינוך המיוחד. על מנת להתמודד עם מציאות זו ולתקן אותה יזם משרד החינוך בסוף שנת 1993 את התוכנית לשילוב ילדים מתקשים או בעלי ליקויי למידה קלים במסגרת החינוך הרגיל, במגמה להביא לצמצום הדרגתי של מספר התלמידים, המופנים לחינוך המיוחד8.
לפי התוכנית אמור להצטמצם מספר התלמידים, המופנים למסגרות החינוך המיוחד בשליש בתוך שלוש שנים (10% בכל שנה). זאת באמצעות חיזוק מערכת החינוך הרגיל, ובמיוחד מתן כלים ומשאבים למורים בחינוך הרגיל על-מנת שיוכלו לתת מענה לילדים בעלי צרכים מיוחדים. וכן טיפוח הסובלנות כלפי השונה או החריג בקרב תלמידים.
אף שהתוכנית מופעלת זו השנה השנייה, לא עלה בידינו להשיג נתונים שיבהירו אם אכן הצטמצם מספר התלמידים המופנים לחינוך המיוחד.
למרות ש"הזכות לשילוב" מובטחת בחוק החינוך המיוחד, החינוך הרגיל אינו ערוך עדיין לקליטה טובה של ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות הרגילות. יש לחזק מערכת זו בדרך שתאפשר שילוב מירבי של ילדים עם צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגיל.
כללי
אין בישראל חוק, המבטיח לאדם עם מוגבלות זכות לדיור או סיוע בדיור מעבר לזכויות של כל אזרח במדינה. עם זאת, בתנאים מסוימים זכאים אנשים נכים לסיוע מוגדל לצורך רכישת דירה או לדיור בשכירות מסובסדת.
המדינה לקחה על עצמה אחריות להקמת מסגרות דיור מוגנות למי שאינם מתפקדים באופן עצמאי (בעיקר אנשים עם נכות פיזית קשה, פיגור או נכות התפתחותית). עד לשנים האחרונות מסגרות הדיור המוגנות כללו סוגים שונים של מוסדות.
בעבר נמשכה תקופת ההמתנה לקבלת סידור חוץ-ביתי מסוג זה זמן רב, ולעתים המתינו משפחות ארבע שנים ויותר. בישראל כ- 25,000 אנשים מפגרים, ורק כרבע מהם (כ-6,3509 ) מתגוררים מחוץ לבית. בשנת 1994 התחייבה שרת העבודה והרווחה "לחסל" (בלשונה), במהלך שנת התקציב 1995, את תור הממתינים לסידור חוץ-ביתי, ואכן בפברואר 1996 אמרה השרה בכנסת: "אני גאה ומתרגשת לומר כאן שהתור אכן חוסל.10 " ככל הידוע לנו התור אומנם צומצם באופן משמעותי, אך עדיין יש אנשים מפגרים הממתינים לסידור חוץ-ביתי.
דיור בקהילה
כחלק מהגישה המנסה לשלב אנשים עם מוגבלויות בחברה, התפתח בעולם המערבי דפוס מגורים המכונה "דיור קהילתי", הבא להוות תחליף למשפחה הטבעית. מסגרת זו היא יחידת מגורים עצמאית, שדייריה משתמשים בשירותי הקהילה ומקיימים קשר בלתי-אמצעי עם בני-אדם אחרים בסביבתם (שכנים, מוכרים בחנויות וכדומה). בכך מתאפשר להם לקיים אורח חיים נורמלי, בעוד שאנשים החיים במוסד באים במגע כמעט אך ורק עם אנשי-מקצוע שונים העובדים במוסד (מטפלים, עובדים סוציאליים וכדומה).
מסגרות הדיור קהילתי בישראל הוקמו ומופעלות, רובן ככולן, על ידי גורמים פרטיים, כגון ארגונים ציבוריים לזכויות נכים ועמותות של הורים, ולא על-ידי הגורמים הממלכתיים. משרד העבודה והרווחה, המופקד על נושא זה, החל בשנים האחרונות לפעול להקמת מסגרות מצומצמות יותר לאנשים עם מוגבלויות, אולם לא אימץ את התפיסה – הרווחת כיום בין הגורמים המקצועיים – של שילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה במסגרות כמו-משפחתיות ומעדיף לשכנם במסגרות – המכונות "מיני-מוסד" – שבהן עשרה אנשים ומעלה. גישה זו בולטת במיוחד במה שנוגע למי שמוגדרים כ"סיעודיים".
כיום תלויה ועומדת בבג"צ עתירה בעניין זה (בג"צ 4759/95), שהגישו עשר משפחות יחד עם ארגון "בזכות". כך למשל, בסקירתה בפני ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ב- 23.10.95 התעלמה השרה נמיר מנושא הדיור בקהילה והתייחסה לדיור מוסדי בלבד.
לדברי מנהלת האגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה, מתוך 1,100 פתרונות דיור חוץ-ביתיים, שניתנו מאמצע שנת 1993 ועד היום, למעלה מ- 350 הם פתרונות של דיור בקהילה והוסטלים. במהלך שנת 1996 מתוכננות להיפתח מסגרות דיור בקהילה עבור 270 בני-אדם בגילאים שונים, ביניהן שני פרוייקטים של דיור בקהילה באשדוד ובאבן-יהודה, המיועדים, כל אחד, לעשרים בני-אדם מפגרים "סיעודיים"11 .
העדפת מגורים בקהילה על פני דיור מוסדי לאנשים עם פיגור מהווה הצהרת מדיניות פורמלית של משרד העבודה והרווחה. יחד עם זאת, פיתוחן של מסגרות אלו הוא איטי ביותר ואין יוזמה מספקת מצד הרשויות למימוש הזכות לנורמליזציה.
משפחות, המבקשות לשכן את בן-המשפחה בדיור בקהילה, נתקלות לעתים קרובות בקשיים ובמחסומים מטעמן של הרשויות (כמו גם מצד שכנים). בעניין זה התקבל ביוני 1995 תיקון חקיקתי חשוב: בתיקון לחוק התכנון והבנייה נקבע, כי מסגרת מגורים, שבה חיים אנשים נכים או אנשים עם פיגור, תיחשב כ"מגורים" לכל דבר ועניין, מבלי שיהיה צורך לקבל אישור ל"שימוש חורג", הנדרש לגבי מוסד. אם המסגרת היא דירה בבניין יוגבל מספר הדיירים בה לשישה. אם מדובר בבית בודד – לא יוגבל מספר הדיירים בו. תיקון זה הוא צעד חשוב להקלה בפיתוח מסגרות דיור קהילתיות לאנשים עם צרכים מיוחדים.
תחום התעסוקה הוא מן הבעייתיים ביותר לאנשים עם מוגבלויות. חלקם של אנשים עם מוגבלויות בקרב הבלתי מועסקים גדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה, ורבים מועסקים במסגרות של מפעלים מוגנים או מפעלי עבודה שיקומיים (שהשכר הממוצע בהם בשנת 1995 היה כ- 500 ש"ח), שבהם לא בא לידי ביטוי הפוטנציאל התעסוקתי שלהם.
המוסד לביטוח לאומי מכשיר לתעסוקה אנשים נכים, המסוגלים להשתלב בעבודה, אולם למי שסיים הכשרה לא מובטחת תעסוקה, ואין מדיניות המתמרצת מעסיקים להעסיק אנשים עם מוגבלויות במקומות עבודה רגילים (כגון השתתפות כספית בהתאמות נדרשות של התנאים הפיסיים במקום העבודה או השתתפות חלקית בשכרו של העובד בחודשים הראשונים לעבודתו – תוך התחייבות של המעביד להעסיקו לתקופה מוגדרת מראש, כמקובל לגבי עולים חדשים, למשל).
כפי שצוין לעיל, החקיקה, האוסרת הפליה בתעסוקה, אינה חלה על הפליה בשל נכות או מוגבלות. כיום מעביד בישראל, המפלה עובד או מועמד לעבודה בשל נכות, אינו נתון לסנקציות חוקיות כלשהן.
שילוב בתעסוקה
יונתן אוליאל, כבן 37, נשוי ובעל משפחה, הוא נכה בשיעור של 70% כתוצאה משיתוק מוחין. אוליאל סיים בית-ספר תיכון. בגלל נכותו לא גוייס לצה"ל, אולם הצטרף ביוזמתו לגרעין נח"ל ועבד בקיבוץ שנתיים, שהיו עבורו, כהגדרתו: "שנות שירות למדינה".
בשלב ההכשרה המקצועית קיבל אוליאל תמיכה רבה ממחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי. הוא למד במכינה הקדם-אקדמית, ואחר-כך במשך שנה בחוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית. מאוחר יותר למד תיכנות מחשבים במימון מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי.
לאחר שסיים את לימודיו, בשנת 1987, החל במסכת ארוכה של חיפוש עבודה במקצועו. "בכל מקום ששאלתי על עבודה", הוא אומר, "נתקלתי בקירות ובאנשים אטומים, שלרוב התרשמו מההליכה הבלתי-יציבה שלי תוך התעלמות מוחלטת מכישורי המקצועיים". למעלה משש שנים חיפש עבודה, ולמרות שבכמה מקרים עבר את המבחנים המקצועיים בהצלחה מרובה, לא התקבל לעבודה. פקידי המוסד לביטוח לאומי ניסו, לטענתם, לסייע לו ולא הצליחו. ככל שחלף הזמן נוצר פער בין הידע המקצועי שלו לרמה הנדרשת בשוק.
ב- 1994, בהתערבות ארגון "בזכות" (המרכז לזכויות אדם של בני-אדם עם מוגבלויות), הסכים המוסד לביטוח לאומי לממן לאוליאל קורסים מתקדמים בתיכנות, אותם סיים בהצלחה, וב- 1995, בעקבות חיפושים אינטנסיוויים, התקבל לעבודה בחברת המחשבים "סופטל", והוא מועסק שם עד עתה.
זהו מקרה, שמייצג את הקשיים, בהם נתקל אדם נכה המבקש לעבוד לפרנסתו. לסיפור הזה יש "הפי אנד" בזכות נחישותו של אוליאל כמו גם בזכות חברת "סופטל", שהיתה פתוחה לקבלת מועמדותו, ללא קשר לנכותו. למרבה הצער, רוב המקרים אינם מסתיימים כך.
על ממשלת ישראל לאמץ מדיניות ברורה לתמרוץ ועידוד שילובם של אנשים עם מוגבלויות במקומות עבודה רגילים. כמו כן יש להסדיר בחוק איסור הפליה בתעסוקה על בסיס נכות או מוגבלות.
נגישות למקומות ולשירותים ציבוריים
תנאי הכרחי לשילובם של אנשים עם מוגבלויות בחיי החברה והציבור הוא הבטחת נגישות פיזית מכובדת ועצמאית למקומות ומבנים ציבוריים, באמצעות סידורים מיוחדים, ובכללם: התקנת מישורים משופעים (רמפות) במקום מדרגות, דלתות רחבות, מעליות, חדרי-שירותים לנכים, הסדרת מקומות חניה לנכים ועוד.
שני חוקים, המסדירים חניה לנכים12, מיושמים באופן חלקי בלבד: אומנם מוקצים מקומות חניה לנכים במקומות ציבוריים ובצידי המדרכות, אולם קיימת בעיה חמורה של אי אכיפת האיסור – על כלל הציבור – לחנות במקומות אלה. גם החוקים הנוגעים להסדרת גישה אינם נאכפים כראוי13 . כך, למשל, חוק התכנון והבנייה והתקנות שהוצאו מכוחו קובעים, אומנם, כי תנאי לקבלת היתר בנייה הוא עמידה בדרישות טכניות, אשר יאפשרו לנכים נגישות למבני ציבור, אולם הסדר זה רחוק מלהשביע רצון.
ראשית, התקנות לא מטילות חובה להבטיח נגישות מלאה לכל מבני הציבור, אלא יש הבחנה בין שני סוגי מבנים ציבוריים. כך לגבי מבני ציבור מסוג ב` – ביניהם, למשל, בתי מלון, מתנ"סים, בתי ספר ועוד – קיימת חובה להסדיר נגישות לקומה אחת לפחות, ולא למבנה כולו.
שנית, החוק מתייחס רק למבנים שנבנו מאז 1972, ולא למבנים ישנים יותר, זאת על אף שמוסדות רבים, המשרתים את הציבור, שוכנים במבנים ישנים. ושלישית – קיים פער עצום בין הוראות החוק והמציאות בשטח: האכיפה לקויה ביותר14 ומקומות ציבוריים רבים מאוד – וביניהם כאלה המיועדים באופן מובהק לשרת אנשים נכים – אינם נגישים לנכים.
"תכלית החקיקה היא לאפשר את שילובו של הנכה בחברה. מטרתה לאפשר לנכה להשתתף באופן מלא בחיי החברה בכל תחומי החיים."15
מבדיקה, שערכו ארגוני הנכים, עולה כי במבני ציבור רבים ברחבי הארץ – מרפאות קופות החולים, סניפים של המוסד לביטוח לאומי, לשכות רווחה, מועצות מקומיות, אולמי אירועים, בנייני משרדים, מוזיאונים ועוד – אין סידורים המאפשרים גישה לנכים.
התפתחות חשובה בתחום זה היתה בחודש מארס 1996, כאשר בג"צ קיבל עתירה שהגיש ילד נכה מהיישוב רעות, וחייב את הרשות המקומית להתקין במבני הציבור ביישוב סידורי גישה לנכים.
יש לפעול באופן יסודי לשינוי הסביבה הציבורית, כך שאדם עם מגבלות גופניות יוכל להיכנס לכל מקום ציבורי ולעשות שימוש באותם אתרי תיירות, תיאטראות, קניונים, חנויות, מסעדות ויתר השירותים הציבוריים מהם נהנה הציבור כולו.
