האגודה לזכויות האזרח פנתה אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה שתיעשה הערכה מחודשת של מדיניות ההעמדה לדין הננקטת כלפי בדואים בגין בנייה ביישובים הבלתי-מוכרים בנגב, לאור ראייה כוללת של המציאות, העובדתית והתכנונית, שבה מתבצעת הבנייה הבלתי-חוקית. בפנייה מסבירה עו"ד דנה אלכסנדר כי המדיניות הנוכחית, שמכוחה ננקטים הליכים פליליים ומוצאים צווי הריסה שיפוטיים ומינהליים נגד אלפי משפחות, החיות בתנאי מצוקה קשים ושאין להן חלופת מגורים סבירה אחרת, נוגדת עקרונות הומניטריים בסיסיים וזכויות יסוד, והיא אף אינה מקדמת את תכליתו של חוק התכנון והבנייה שאותה נועדה לשרת.
22 ביוני 1997
לכבוד
ד"ר אליקים רובינשטיין
היועץ המשפטי לממשלה
משרד המשפטים
רח' צלאח א-דין 29
ירושלים
שלום רב,
הנדון: מדיניות האכיפה של חוק התכנון והבנייה נגד תושבי הנגב הבדואים
פניה זו באה במטרה לנסות להביא לתיקון עוול רב-שנים שנגרם לתושבי הנגב הבדואים, בין היתר על-ידי מערכת אכיפת החוק. בקשתנו היא שתיעשה הערכה מחודשת של מדיניות ההעמדה לדין הננקטת כלפי בדואים בגין בנייה בישובים הבלתי-מוכרים בנגב, זאת לאור ראיה כוללת של המציאות, העובדתית והתכנונית, בה מתבצעת הבנייה הבלתי-חוקית. המדיניות הנוכחית, מכוחה ננקטים הליכים פליליים ומוצאים צווי הריסה שיפוטיים ומינהליים נגד אלפי משפחות, החיות בתנאי מצוקה קשים ושאין להן חלופת מגורים סבירה אחרת, נוגדת עקרונות הומניטריים בסיסיים וזכויות יסוד, והיא אף אינה מקדמת את תכליתו של חוק התכנון והבנייה שאותה נועדה לשרת. הכל, כפי שיפורט ויוסבר להלן.
היקף הבעיה
א. הבעיה הנדונה בפניה זו נוגעת לאוכלוסיה של למעלה מ-40,000 אזרחים, החיים בישובים בלתי-מוכרים בנגב. ישובים אלה נמצאים מחוץ לתחום של כל תכנית מיתאר מקומית, וכל בנייה בהם היא איפוא בלתי-חוקית. אין בידינו נתונים עדכניים מדוייקים בדבר מספר התיקים הפליליים אשר תלויים נגד בדואים בנגב בגין בנייה בלתי-חוקית, שכן בקשותינו ממשרד הפנים לקבל נתונים אלה לא נענו עד היום. אולם על-פי נתונים שהובאו בדו"ח של ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא המגזר הבדואי בישראל, שהוגש בחודש פברואר 1996, היו קיימים באותו מועד 1,300 צווי הריסה נגד מבנים בלתי-חוקיים בנגב (עמ' 12 לדו"ח). על פי נתונים בלתי-רשמיים שנמסרו לנו על-ידי גורמים מוסמכים העוסקים בנושא, תלויים ועומדים היום נגד בדואים בנגב כ-700-800 צווי הריסה מינהליים, ועוד כ-1700-1600 צווי הריסה שיפוטיים.
הקשר בין תכנון ואכיפה
ב. טענתנו הבסיסית היא, כי עבריינות הבנייה בסדר הגודל המתואר בקרב האוכלוסיה הבדואית בנגב איננה תוצאה של זלזול המוני בחוק או של חוסר-ידיעת החוק, אלא של מחדל תכנוני מצטבר, אשר הפך את הבדואים בנגב לעבריינים בעל כורחם.
ג. חוק התכנון והבנייה בנוי משני נדבכים: הנדבך הראשון כולל את הקמת מוסדות התכנון ועריכת תכניות המתאר לסוגיהן. הנדבך השני עוסק ברישוי הבנייה על פי התכניות, ואמצעי אכיפה וענישה, שנועדו לשמור על המסגרת התכנונית, כפי שנקבעה בנדבך הראשון. לנדבך השני, ובמיוחד לחלק העונשי שבו, אין זכות קיום עצמאית ללא מימוש הנדבך הראשון. החובה לערוך תכניות מיתאר לבנייה חוקית מוטלת על רשויות התכנון, לא על האוכלוסיה. אין להפעיל איפוא את הפרק העונשי בחוק על מי שלא קיימת לגביו מסגרת תכנונית הולמת לבנייה חוקית, בשל מחדלי רשויות התכנון. אכיפת חוק התכנון והבנייה בנסיבות אלו אינה צודקת וחוטאת למטרת החוק.
ד. במקרה של האוכלוסיה הבדואית בנגב החיה בישובים הלא-מוכרים, מחדל תכנוני מתמשך, כפי שיתואר להלן, הוא שעומד ביסוד הבנייה הבלתי-חוקית הרווחת. עבור אוכלוסיה ילידית זו, אשר היתה חלק מהארץ עוד בטרם קמה מדינת ישראל, לא קיימת היום מסגרת תכנונית, ההולמת באופן מינימלי את צרכי המחיה שלה, והמאפשרת לה קיום מכובד תוך שמירה על תרבותה. אכיפת חוק התכנון והבנייה נגד אוכלוסיה זו וענישתה, תוך עוורון למציאות שבה האוכלוסיה פועלת, שהיא תולדה של מדיניות רשויות התכנון כלפיה לאורך שנים, מהוות שימוש לרעה בסמכויות על פי חוק התכנון והבנייה, ופגיעה קשה בזכויות אדם.
המחדל התכנוני
ה. את תולדות התכנון עבור האוכלוסיה הבדואית בנגב ניתן לתאר בקיצור רב: בשנת 1952 רוכזו על ידי הצבא כל תושבי הנגב הבדואים בקצהו הצפון-מזרחי של הנגב, באזור המכונה "אזור הסייג", תוך גירוש תושבי הנגב המערבי והדרומי מאדמותיהם. באזור הסייג, שהוגדר שטח צבאי סגור, חיו הבדואים תחת ממשל צבאי עד לשנת 1966. בתקופה זו לא הוכנו כל תכניות לישוביהם. רק באמצע שנות הששים נתנו השלטונות את דעתם לצורך להכין תכניות התיישבות עבור אוכלוסיה זו, ומשנת 1965 עד לשנת 1975 הוחלט על הקמת שבעה ישובים עירוניים, בהם תיושב כל האוכלוסיה הבדואית בנגב. שבע עיירות תוכננו והוקמו, ללא כל שיתוף של נציגי האוכלוסיה לה יועדו.
ו. תכנית שבע העיירות התיימרה להעביר ולרכז אוכלוסיה שלמה בעלת אורח חיים, תרבות ומיומנויות כפריים וחקלאיים, לתוך ישובים עירוניים ועירוניים למחצה. התכנית אף התעלמה מקיומם של ישובים ותיקים, הקיימים ברצף עוד מלפני קום המדינה (דוגמת דרג'את, אל-סייד, אבו כף, אל- הוואשלה), והטילה גם על תושבי כפרים אלה לעקור לעיירות המתוכננות. לא ניתנה לבדואים כל אפשרות חוקית להתגורר בישובים כפריים קטנים. לשם ההשוואה, לאוכלוסיה היהודית בנפת באר-שבע בלבד (בה ממוקמת האוכלוסיה הבדואית בנגב) 104 ישובים כפריים חוקיים ומוכרים, בעלי תכניות מיתאר, שאוכלוסייתם הממוצעת היא 340 נפשות לישוב (על-פי נתוני השנתון הסטטיסטי לנגב, 1995). ההפליה בהתייחסות התכנונית אל האוכלוסיה הבדואית בנגב זועקת לשמים.
ז. הוועדה הבינמשרדית לבנייה בלתי-חוקית במגזר הערבי ("ועדת מרקוביץ") – שאף היא לא שמעה נציגים בדואים כלשהם – לא חלקה על נכונות התפיסה התכנונית הנ"ל, ורק המליצה, בדו"ח מאוגוסט 1986, להקפיא ביצוע של צווי הריסה במשך ארבע שנים, במהלכן יאושרו תכניות המתאר של שבע העיירות ויינקטו פעולות להאצת איכלוסן.
ח. בפועל, למעלה ממחצית האוכלוסיה הבדואית בנגב לא התיישבה בעיירות, על אף לחצים המופעלים עליה ללא הרף בצורת אמצעי אכיפה וענישה לפי חוק התכנון והבנייה. למעשה רוב הבדואים שהתיישבו בעיירות היו "פלאחים", דהיינו מחוסרי קרקעות.
העדר חלופת מגורים סבירה
ט. שבע העיירות שהוקמו הן מוקדי עוני, חסרות תשתית תעסוקתית, ללא תשתית שירותים (מלבד בתי ספר, שיש בהם מחסור מתמיד בכיתות לימוד), ובעלות תשתיות פיזיות ירודות ביותר (באף אחת מהעיירות אין מערכת ביוב). בדירוג לפי רמה חברתית-כלכלית, שביצעה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1995, דורגו רהט ותל-שבע, שתי העיירות הבדואיות שנכללו בדירוג, בשני המקומות האחרונים מתוך 188 רשויות מקומיות בישראל. כמו כן, נוצרו בעיירות בעיות חברתיות קשות, הנובעות מאי-התאמה בין החיים העירוניים למבנה המסורתי של החברה הבדואית, ערכיה ועיסוקיה.
י. יתר על כן, כפי שכבר מודים היום ברשויות העוסקות בתחום, אין היום אפשרות מעשית ליישב את כל הבדואים בנגב בשבע העיירות המתוכננות. ראש המינהלה לקידום הבדואים בנגב, מר דוד שושני, אמר לאחרונה מפורשות, בפגישה עם נציגים בדואים בה השתתפה החתומה מטה, כי היום, גם אם כל הבדואים בישובים הבלתי-מוכרים ירצו להתיישב בעיירות, אלה אינן מסוגלות כלל לקלוט אותם. ברהט בלבד, אמר, כ-2000 זכאים בני המקום שאין די מגרשים להקצות להם. התקציבים המוקצים לפיתוח העיירות ולהגדלת כח הקליטה שלהן אינם עומדים ביחס סביר לצרכים של עיירות אלו, ואפילו אינם מדביקים את קצב הגידול הטבעי שלהן.
יא. אנו מוצאים איפוא, כי לגבי רבים מהבדואים המתגוררים בישובים הבלתי-מוכרים, לא קיימת חלופת מגורים סבירה. חלופה זו אינה קיימת הן מבחינת התושבים עצמם – שזכותם לבחור בצורת ישוב כפרית אינה נופלת מזו של תושבי הנגב היהודים – והן מבחינת העיירות – שאינן מסוגלות היום לקלוט את מרבית תושבי הישובים הבלתי-מוכרים, אפילו אלה היו מעוניינים בכך. המצב של העדר חלופת מגורים סבירה נובע באופן בלעדי ממחדלי רשויות התכנון בנוגע לבדואים בנגב, כפי שתוארו לעיל.
הכרת הרשויות באי-הלימת התכנון הקיים
יב. רשויות שונות כבר הכירו בכך כי מדיניות התכנון, לפיה ירוכזו כל הבדואים בשבע עיירות מתוכננות, אינה ראויה, אינה עונה על צרכי האוכלוסיה ואינה בת-יישום. משרד הבינוי והשיכון הכריז באוגוסט 1995 על מדיניות חדשה של הוספת ישובים כפריים לישובים העירוניים הקיימים, מתוך "הכרה בעובדה, שחלק מהבדואים מבקשים לשמור על צביון אורח חייהם". הממשלה הקודמת החליטה (החלטה מס' 840) על הקמת ישובים נוספים לבדואים בנגב ועל בדיקת האפשרות של הקמת ישובים חקלאיים. ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא המגזר הבדואי בישראל, בראשות ח"כ מנע, שהגישה המלצותיה בפברואר 1996, אף היא קבעה, כי "הפתרון של בעית הבדואים בנגב אינו יכול להיות פתרון כפוי. מדינה דמוקרטית אינה יכולה לכפות על חלק מתושביה דגם אחד ויחיד של ישוב, הוא הישוב העירוני או העירוני למחצה". הוועדה המליצה על הקמת ישובים כפריים בנוסף לשבע העיירות (עמ' 22, 24 לדו"ח). כמו כן, קיימות תכניות שונות בשלבי הכנה, מטעם הרשויות, אשר מציעות להכיר בישובים כפריים או באשכולות של ישובים כפריים של הבדואים, כגון תכנית אב מתאר ופיתוח מטרופולין באר שבע, הנמצאת בשלבי הכנה מתקדמים, ותכנית שהוכנה על-ידי המינהלה לקידום הבדואים והוגשה לוועדת השרים לענייני הבדואים (בראשות שר התשתיות הלאומיות). בתשובה להתנגדויות שהוגשו על-ידי בדואים לתכנית מיתאר מחוזית למחוז הדרום (ת.מ.מ. 4 שינוי מס' 14), הנדונה בימים אלה במועצה הארצית לתכנון ובנייה, אמר מתכנן מחוז הדרום, כי "כיום מקובל על עורכי ת.מ.מ. 4 יותר מבעבר שפתרון העיור של הבדואים ב-7 עיירות הוא פתרון חלקי ויש לחפש עבור מגוון של פתרונות, בתוך העיירות, מחוץ לעיירות, ישובים כפריים ואולי עוד עיירה נוספת", ודברים אלה באו לביטוי גם בהמלצות שהגיש חוקר ההתנגדויות למועצה הארצית (27.8.96).
מדיניות האכיפה
יג. על אף כל זאת, גלגלי אכיפת החוק אינם נעצרים, וכתבי אישום מוגשים תוך התעלמות מהמציאות שתוארה לעיל. תושבי הישובים הלא-מוכרים ממשיכים להיגרר לבתי משפט, להצטוות להרוס את בתיהם (שהם לעיתים רק צריפים ופחונים), לקרוס תחת עול הקנסות ולפעמים לשבת במאסר. זאת, גם כאשר אין להם חלופת מגורים סבירה, כאמור לעיל, והרשויות, לרבות רשויות התכנון, אף מכירות בכך שמעבר לעיירות אינו מהווה פתרון מעשי או הולם לכלל האוכלוסיה המתגוררת בישובים הלא-מוכרים.
יד. למעשה, האוכלוסיה הבדואית החיה בישובים הבלתי-מוכרים נענשת פעמיים: פעם אחת בכך שהיא אינה נהנית ממסגרת תכנונית מוסדרת לישוביה הכפריים, בשל מחדליהן של רשויות התכנון כלפיה; ופעם שניה בכך שמוטלות עליה סנקציות עונשיות, בצורת צווי הריסה, קנסות ומאסרים, על הבנייה שלא במסגרת תכנית כדין.
טו. מדיניות האכיפה עליה הצהירה המדינה בשנת 1992 לבית המשפט העליון, בתשובה לעתירה שהוגשה בענין (בג"צ 2678/91 אל צנעה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'), היא כי לא ננקטים הליכים לפי חוק התכנון והבנייה נגד בדואים בגין בנייה בלתי-חוקית, אלא לאחר שהוברר, כי הוצע לבני אותו פלג או שבט סידור הולם באחד מישובי הקבע. מדיניות זו אינה מיושמת בפועל. אילו היתה מיושמת, היה צריך להימנע מלנקוט בהליכים במקרים רבים, בהם אין לתושבים אלטרנטיבה הולמת, בשל העדר מגרשים פנויים בעיירה, או בשל אי-הלימת העיירה לתרבותם ואורח חייהם הכפרי של התושבים. חלופה אשר מחייבת תושבים לוותר על אורח חייהם ועל מסורתם, אינה יכולה להיחשב "סידור הולם", מבחינה תכנונית או מבחינה אנושית.
טז. כמה דוגמאות ימחישו כיצד בפועל ננקטים הליכים פליליים בגין בנייה בלתי-חוקית, בלי כל קשר לשאלת קיומו של דיור חלופי הולם לתושבים. נקיטת ההליכים במקרים אלה, בהם אין לתושבים אופציה מלבד בנייה בלתי-חוקית, אף אינה תורמת לחיסול עבריינות הבנייה:
- משפחת אבו-ענזה, המונה כ-150 נפשות, התגוררה בקרבת העיירה חורה, בריכוז לא מוכר. בשנת 1990 הוגשו נגד בני המשפחה כתבי אישום על בנייה בלתי-חוקית. בני המשפחה היו מוכנים לעבור למגורים באחת העיירות, למעט תל-שבע. הרשויות המטפלות עמדו על כך שהם יעברו לתל-שבע דווקא, והובטח להם שיקבלו שם מגרשים לבניית מגוריהם באופן חוקי. ההליכים המשפטיים נמשכו חמש שנים, ובסופם הוטלו על בני המשפחה קנסות של 10,000 ש"ח לכל ראש משפחה, או ששה חודשי מאסר. כן הם הצטוו להרוס את בתיהם. בראשית חודש יולי 1996, נכנעו התושבים דלי-האמצעים ללחצים, ומחשש לקנסות נוספים, הרסו כליל את בתיהם, ועברו בעל כורחם לתל-שבע. עד היום לא קיבלו בני משפחת אבו ענזה מגרשים לבנייה בתל שבע. בני המשפחה התמקמו בשולי העיירה, שם הקימו פחונים, שאף הם מהווים בנייה בלתי-חוקית. הם אינם מחוברים לרשת המים או החשמל של תל שבע, וחיים בתנאי דלות מחפירים. את הקנסות שהוטלו עליהם טרם סיימו לשלם, והמועד בו יוכלו להתיישב ולבנות כדין על המגרשים שהובטחו להם לא נראה באופק.
- שבט אבו-קווידר, המונה כ-2,000 נפשות, מתגורר בישוב כפרי אשר קיים למעלה מ-100 שנים, ומצוי ב"אזור הסייג". מזה שנים ננקטים נגד בני השבט הליכים פליליים בגין בנייה בלתי-חוקית, ובמהלך שבע השנים האחרונות הרסו תושבים עשרות בתי-מגורים בעקבות הליכים אלה. גם היום קיימים צווי-הריסה שיפוטיים נגד כחמישים בתים, שביצועם נדחה לשנה הבאה. בנוסף לצווי-ההריסה הוטלו על התושבים קנסות. לשבט אבו-קווידר הוצע לעבור לעיירות שגב-שלום או תל-שבע. התושבים מסרבים לעבור למגורים בעיירה, בשל רצונם לשמור על מסגרת החיים הכפריים, והם מבקשים הכרה חוקית בישוב שלהם, במקום בו הוא נמצא, או למצער, בשטח סמוך. על אף הלחצים הכבדים המופעלים על התושבים, באמצעות הליכים פליליים לפי חוק התכנון והבנייה, תושבים שהרסו את בתיהם לא עזבו את הישוב, אלא הקימו אוהל במקום בו היה ביתם. עם חלוף הזמן, מתלווה לאוהל בנייה קשיחה יותר. ההליכים הפליליים אינם משיגים איפוא את מטרתם לחסל את הבנייה הבלתי-חוקית, כל עוד לא מוצע לתושבים פתרון מגורים הולם המוסכם עליהם.
- מחמד חמאד ת'אבת הוא אבי משפחה מורחבת המונה כששים נפשות. המשפחה שייכת לשבט אל-סייד, ומתגוררת במקבץ של בתים בכפר אל-סייד הוותיק. הכפר אינו מוכר וכל הבנייה בו היא בלתי-חוקית. בחודש מרץ 1996 הוגש כתב אישום נגד ת'אבת בגין שלושה מבנים שנבנו, לטענת התביעה, על ידו. הנאשם מיוצג ע"י עו"ד איהאב חסן מהמרכז המשפטי של אגודת הארבעים. במהלך המשפט, העביר ראש המינהלה לקידום הבדואים בנגב בקשה לתובע, שיידחה המועד להוכחות. ראש המינהלה נימק את הצורך בדחייה בכך, שעם שבט אל-סייד "מתנהל מו"מ למעבר לישוב קבע", ו"עד היום אין לנו שטח זמין להציע לנדון להקמת ביתו בישוב קבע". כלומר, נגד משפחת ת'אבת נפתחו הליכים פליליים בגין בנייה בלתי-חוקית, על אף שהרשות האחראית להסדרת התיישבות הבדואים בנגב מודה בפה מלא כי אין היום למשפחה זו (ומן הסתם, אף ליתר בני השבט) חלופת דיור אחרת.
יז. ראיה נוספת לכך, ששאלת הדיור החלופי לבדואים בנגב אינה נשקלת כלל על-ידי התביעה לפני נקיטת הליכים פליליים נגדם, היא השימוש הנפוץ שנעשה בהליכים אלה בעורכי דין פרטיים המקבלים הסמכה כתובעים. תובעים אלה מקבלים את חומר החקירה ישירות מהיחידה לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים, ללא תיווך הפרקליטות, ומקבלים תשלום על כל תיק שהם מנהלים. ברור כי לתובע כזה אין אינטרס לשקול אם קיים ענין לציבור בהעמדה לדין, בהתחשב בחלופות המעשיות למגורים שעמדו או שעומדות בפני החשודים בבנייה הבלתי-חוקית. כך מוגשים כתבי אישום גם כאשר ההעמדה לדין היא בלתי-צודקת בעליל, ולא תשרת את מטרת חוק התכנון והבנייה, שכן במקום המבנים שיהרסו יקומו חדשים. דווקא בסוגיה זו, בה קיימת בעייתיות כה גדולה בהעמדה לדין, בחרה התביעה הציבורית להוציא מידיה את שיקול הדעת בדבר ההצדקה בנקיטת הליכים פליליים.
הצורך בשינוי מדיניות התביעה
יח. בניית בתי-מגורים היא פעילות טבעית וצפויה. אי-החוקיות שדבקה בפעילות זו, בישובי הבדואים בדרום, נובעת לא ממעשים חריגים של התושבים, אלא ממדיניות מפלה של רשויות השלטון כלפי הבדואים בנגב, שכתוצאה ממנה לא קיים תכנון הולם שיספק לבדואים את המסגרת החוקית לאותה בנייה טבעית.
יט. על הרקע המתואר, נקיטת הליכים פליליים ומינהליים נגד בדואים בנגב בגין בנייה בלתי-חוקית, ללא התחשבות בנסיבות התכנוניות והעובדתיות בהן מבוצעת בנייה זו ובחלופות העומדות לרשות התושבים, מהווה שימוש לרעה בסמכויות האכיפה לפי חוק התכנון והבנייה, שלא למטרה לשמה נועדו. השילוב בין תכנון, אשר מפלה את הבדואים לרעה ואינו עונה לצרכיהם הבסיסיים, לבין אכיפה בלתי-מתפשרת של חוק התכנון והבנייה נגדם, פוגע פגיעה קשה בזכותם לקיום בכבוד, לשוויון ולחירות בקביעת אורח חייהם. אלה זכויות יסוד המעוגנות במשפטנו, ובעיקר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המדיניות המתוארת כלפי הבדואים אף פוגעת בזכויות אדם בסיסיות המעוגנות באמנות בינלאומיות עליהן חתומה מדינת ישראל: הזכות של מיעוט אתני לקיים את תרבותו (סעיף 27 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות) והזכות לרמת חיים נאותה ודיור נאות (סעיף 11 לאמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות).
כ. חשוב מכל: הפעלת שורת הדין נגד הבדואים, תוך התעלמות מכך שהועמדו, שלא בטובתם, בפני בחירה בלתי-אפשרית ובלתי-הוגנת בין בנייה בניגוד לחוק, לבין ויתור על אורח חייהם, מסורתם ואדמתם, ותוך הפלייתם לרעה לעומת יתר אזרחי המדינה שרשאים לחיות בישובים כפריים חוקיים, פוגעת פגיעה קשה בחוש הצדק האנושי אשר חייב להנחות את מערכת אכיפת החוק.
כא. בקשתנו היא איפוא לקיים חשיבה מחודשת בדבר מדיניות התביעה כלפי תושבי הישובים הבלתי-מוכרים בנגב. בדיון במדיניות האכיפה הראויה, יש להתייחס גם לנושא צווי ההריסה המינהליים, שבאחריות משרד הפנים, שכן אותם שיקולי מדיניות צריכים להנחות את האכיפה הפלילית והאכיפה המינהלית כאחד. אנו סבורים כי מדיניות האכיפה אינה יכולה להמשיך להתבצע במנותק מהמחסור בפתרונות תכנוניים חוקיים וסבירים עבור אוכלוסיה זו, מחסור שהרשויות האחראיות עצמן מכירות בקיומו. יש להימנע מפתיחת הליכים פליליים ומינהליים בגין בנייה בלתי-חוקית בישובים הבלתי-מוכרים בנגב, ולהסכים לעיכוב ביצוע צווי הריסה תלויים ועומדים, עד לגיבוש תכנית מוסכמת שתתן לתושבי ישובים אלה פתרונות דיור סבירים וחוקיים.
כב. נסיים בציטוט מדו"ח שחובר על-ידי צוות המעקב של תכנית המיתאר הארצית (ת.מ.א. 31), מטעם המועצה הארצית לתכנון ובנייה, והוגש בחודש מרץ 1997:
"הטיפול בהתישבות הקבע של הבדואים בנגב הינו בבחינת מחדל מתמשך. אין שום הגיון להמתין עד שהבעיה תתפוצץ ותהפוך לנושא פוליטי מרכזי במדינה, על כל המשמעויות הנילוות לפיצוץ מעין זה. כל המתנה נוספת מרחיבה את הבעיה, מייקרת את הפתרונות האפשריים ועלולה להוליך לדרך שאין ממנה חזרה. לפיכך מוצע כי המועצה הארצית לתכנון ובנייה תאמץ מדיניות עקרונית לטיפול בושא ותמליץ בדחיפות בפני הממשלה ליצור את הגופים הדרושים לביצוע המדיניות ותעמיד לרשות הנושא את התקציבים הנדרשים."
דברים אלה, שכוונו אל רשויות התכנון, חייבים לעורר אף את רשויות האכיפה לקיים בחינה מחודשת של מדיניותן, שכן פעולותיהן נגד האוכלוסיה הבדואית בנגב הן בין הגורמים המרכזיים לזעם ולתסכול המצטברים בקרב אוכלוסיה זו.
נודה להתייחסותך בהקדם, ונברך כמובן על פגישה עמך כדי לדון בנושא זה.
בכבוד רב,
דנה אלכסנדר, עו"ד
העתקים:
השר אריאל שרון, יו"ר ועדת השרים לעניני הבדואים, המשרד לתשתיות לאומיות
השר אלי סוויסה, משרד הפנים
מר דוד שושני, ראש המינהלה לקידום הבדואים בנגב
מר נתן רום, מנהל היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה, משרד הפנים
