לא רק שאסור להתנות החלטה על טיפול רפואי באישור של סמכות דתית, אלא שהחיוב לקבל אישור כזה פוגע בפרטיות המטופל, בכבודו ובזכותו לשוויון
כמה מקרים שהתרחשו בחודשים האחרונים עלולים להעיד כי משרד הבריאות מתחמק מהתמודדות עם משימה לא נעימה: לקבוע נהלים לפעולת בתי חולים דתיים ולאכוף את יישומם. במקום זה הוא מותיר מרחב פעולה גדול להתערבות הלכתית בוטה בטיפול רפואי, תוך פגיעה קשה בזכויות מטופלים בבתי חולים אלו. בעיקר, כמה לא מפתיע, נפגעות זכויותיהן של מטופלות נשים. על הדרך, הרופאים בבתי חולים אלה מפרים כל נורמה של אתיקה רפואית, ואף את חוק זכויות החולה.
לפני כארבעה חודשים פנינו למשרד הבריאות בתלונה על אירוע חמור שאירע, לפי הפרסום בכלי התקשורת, בבית החולים לניאדו בנתניה. לפי הפרסום, חולה גוססת ומונשמת, שלא יכלה לדבר, ביקשה לכתוב בשבת כמה מילים. האח האחראי בחדר טיפול נמרץ לא איפשר לה לעשות זאת, בטענה שבבית החולים אסור לכתוב בשבת, גם למי שאינו יכול לדבר או לתקשר בדרך אחרת. באותו לילה הלכה האישה לעולמה.
במקום להזדעק ולפעול לאלתר כמתחייב מתפקידו ולהורות לצוות בית החולים לחדול מיד ממדיניות פסולה וכופה זו, משרד הבריאות טען שאין צורך בכך, שכן "קיימת פסיקה מפורשת של רב בית החולים כי כאשר מדובר בחולה מונשם ללא יכולת תקשורת מילולית, יש לאפשר לו לכתוב בשבת".
מאז נחשפו בתקשורת סיפורים נוספים מבתי חולים שונים. כך, לפי תחקיר ששודר בערוץ 10, בבית החולים לניאדו ובבית החולים שערי צדק לא מבצעים הפריות חוץ-גופיות לנשים רווקות או שאינן נשואות ברבנות; לפי דיווח ב-ynet, בבתי החולים מעייני הישועה ולניאדו מתנים קשירת חצוצרות באישור רב בית החולים; ויש בתי חולים שמסרבים לבצע הפלות אלקטיביות. הגדיל לעשות בית חולים בעיר מרכזית, שאסר על מתנדבים לבוא בשבת לחבק תינוקות פגועים ונטושים מחשש שיחללו את קדושתה בנסיעה לשם.
המקרים הללו נוגעים במישרין להתערבות הלכתית בטיפול רפואי, בחסות בית החולים ותחת כנפי משרד הבריאות, שנדמה שמסרב לבצע את תפקידו. החלטה על טיפול רפואי היא ענין שבין המטופל לרופאו. לא רק שאסור להתנותה באישור של סמכות חיצונית כלשהי, אלא שעצם החיוב לקבל אישור כזה פוגע קשות בפרטיות המטופל, בכבודו כאדם ובזכותו לשוויון. לא במקרה, המקרים הללו נוגעים בעיקר להתערבות בוטה ומשפילה באוטונומיה של נשים על גופן בכל הנוגע להחלטות בתחום הפריון.
יש להדגיש כי מדובר במוסדות ציבוריים, הממומנים ומפוקחים על ידי מדינת ישראל באמצעות משרד הבריאות, והנותנים שירות לכלל האוכלוסייה בסביבתם – יהודים ושאינם יהודים, דתיים וחילונים. תפקידה של המדינה הוא לקבוע את הממשק שבין שמירה לגיטימית על צביונו של בית החולים כמוסד המשרת אוכלוסייה דתית, ובין החובה לתת טיפול רפואי הולם ושוויוני כחוק ולשמור על זכויות האדם של כלל הבאים בשעריו. כשמשרד הבריאות משאיר את קביעת המדיניות במוסדות רפואיים ציבוריים לרבני בתי החולים ולהנהלותיהן הוא מפקיר אותנו – את שלומנו, את פרטיותנו ואת כבודנו.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
פורסם במעריב ב-27.8.2017
