מיכלית מים באל-עקבה.
צילום: ירון קלנרבג"ץ 650/16 צביח נ' שר הביטחון
עו"ד: שרונה אליהו חי
ביום 25.1.2016 עתרו האגודה לזכויות האזרח יחד עם תושבות ותושבים מהכפר אל-עקבה ועם עמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון לבג"ץ, בדרישה לחבר את הכפר לרשת אספקת המים.
אל-עקבה הוא כפר פלסטיני בצפון בקעת הירדן, המונה למעלה מ-200 נפשות. כתוצאה ממדיניות ישראל בתחום המים בשטחי הגדה המערבית, נפגעה קשות יכולתם של תושבי הכפר להפיק מים ממקורות המים הטבעיים בבקעה, והם נאלצים לרכוש מים מכפרים סמוכים ולשנע אותם אל הכפר בעלויות גבוהות. בניסיון לחסוך במים התושבים מסתפקים בצריכת מים הנמוכה משמעותית מהכמות המינימלית המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי, תוך פגיעה בבריאותם, בפרנסתם ובזכותם לחיות בכבוד. המִנהל האזרחי עומד בסירובו לחבר את הכפר לרשת המים בטענה שלא ניתן לחבר לתשתיות ישוב ללא אופק תכנוני, אולם במקביל סירב שוב ושוב להיענות לניסיונותיהם של התושבים להסדיר את התכנון והבנייה בכפרם ולאשר את תוכניות המתאר שהגישו.
זכות היסוד למים מעוגנת במשפט ההומניטרי הבינלאומי, במשפט זכויות האדם הבינלאומי, והוכרה זה מכבר גם במשפט החוקתי הישראלי. בעתירה נטען כי סירובו של המפקד הצבאי לחבר את הכפר אל-עקבה למים פוגעת קשות בזכויותיהם של תושבי הכפר אל-עקבה לקיום בכבוד, לבריאות ולפרנסה וביכולתם לנהל אורח חיים תקין על אדמותיהם, ועומדת בניגוד מוחלט לחובותיו כלפי האוכלוסייה המוגנת בכפר.
בנובמבר 2016 העתירה נמחקה לבקשתנו, לאור קיומו של הליך מקביל לקבלת היתר לצינור שהניחו התושבים.
פסק הדין, 30.11.2016
רקע
אל-עקבה הוא כפר פלסטיני בצפון בקעת הירדן, המונה למעלה מ-200 נפשות. בכפר חיה עוד מהתקופה העות'מנית קהילה שמתפרנסת בעיקר מחקלאות ומרעיית צאן על אדמות שבבעלותה. לאורך שנים ניסו תושבי הכפר לקבל מהמִנהל האזרחי אישור לתכניות מתאר שהגישו, אולם ניסיונותיהם להסדיר את התכנון והבנייה בכפר כשלו פעם אחר פעם. המנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למרבית המבנים בכפר, אף שבפועל מימש צווים ספורים בלבד. על אף הקשיים הרבים שעמדו בדרכם, הצליחו מנהיגי הכפר לספק לתושביו מענה בתחומי ההשכלה, הרפואה והתעסוקה, ואף הקימו בו רשת תמיכה חברתית חזקה.
בעבר, מקורות המים של התושבים היו מי גשמים שנאגרו בבורות הבתים. בחודשי הקיץ הקשים נהגו התושבים לעבור להתגורר בסמוך למעיינות טבעיים באזור, ועם הגשם הראשון חזרו אל הכפר. מאז כניסת כוחות צה"ל לאזור, וכתוצאה ממדיניות ישראל בתחום המים בשטחי הגדה המערבית, נפגעה קשות יכולתם של תושבי הכפר, כמו גם יתר התושבים הפלסטיניים בבקעת הירדן, להפיק מים ממקורות המים בבקעה: נהר הירדן, המעיינות הטבעיים בבקעה, ומי תהום מאקוויפר ההר המזרחי.
כתוצאה מכך הוחרפה מצוקת המים בכפר אל-עקבה, והתושבים נאלצו להתחיל לרכוש מים מכפרים סמוכים ולשנע אותם אל הכפר. עלות המים הנרכשים גבוהה פי שלושה מעלותם בכפר שבו הם נרכשים, שכן היא כרוכה בהוצאות גבוהות על שאיבת מים, נסיעות, תחזוקת המשאית והוצאות נוספות. עלות המים היקרה מהווה חלק נכבד מהוצאות המשפחה ועל כן התושבים עושים כל מאמץ על מנת לחסוך במים, והם מסתפקים בצריכת מים הנמוכה משמעותית מהכמות המינימלית המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי. החיסכון הקיצוני במים גורם לפגיעה בבריאותם ובפרנסתם של תושבות ותושבי הכפר, וביכולתם לחיות חיים בכבוד. בנוסף, המים שהם שותים נמצאו כלא בטוחים לשתייה ועלולים לפגוע בבריאות, בעיקר של הילדים.
חרף בקשות חוזרות ונישנות של העותרים אל המִנהל האזרחי, הוא עומד בסירובו לחבר את הכפר לרשת המים בטענה שלא ניתן לחבר לתשתיות ישוב ללא אופק תכנוני. דהיינו, מחד גיסא המנהל האזרחי דוחה את ניסיונותיהם של התושבים להסדיר את התכנון והבניה בכפר, ומאידך גיסא דוחה את בקשותיהם להתחבר למים על בסיס היעדרה של תכנית מתאר לכפר. ניסיונות אחרים מצד התושבים להקל על מצוקת המים החריפה בכפר, כגון הקמת ברכה לאגירת מי הגשמים, נתקלו בידו הקשה של המנהל, שהרס את הברכה.
המציאות הקשה שעמה נאלצים התושבים להתמודד בולטת במיוחד לאור המצב בהתנחלויות בבקעת הירדן, שנהנות מזמינות ומנגישות של מים איכותיים ובטוחים לשתייה במחיר הקבוע בישראל, ומכמויות אדירות של מים לצריכה חקלאית במחיר מוזל, המאפשרות קיומה של חקלאות פורחת, משגשגת ורווחית. אפילו מאחזים בלתי חוקיים והתנחלויות שטרם הוסדרה להן תכנית מתאר חוברו על ידי המנהל האזרחי למים זורמים.
האגודה לזכויות האזרח ייצגה בעבר את תושבי הכפר אל-עקבה בעתירה אחרת לבג"ץ, שבה דרשנו מצה"ל להפסיק את האימונים באש חיה בשטח הכפר. כבר בשנת 1979 הוכרזו אדמות הכפר כשטח צבאי סגור, הוקמו מספר בסיסי צבא בסביבתו, והחלו להתקיים אימונים על אדמות הכפר ובסביבתו. הנוכחות הצבאית הגדולה השפיעה קשות על יכולתם של התושבים להמשיך לחיות חיים תקינים באזור, עד כדי פגיעות בנפש.
העתירה נכתבה בסיוע עמוס לאור
