במקום האצת התכנון, מוטב שהמדינה תתמקד בהאצת בניית דיור ציבורי ודיור בהישג יד, גם למעמד הביניים וגם לאוכלוסייה מעוטת ההכנסה
הצעת חוק "הותמ"ל" מקודמת במהירות בכנסת, כשמטרתה המוצהרת היא להאיץ תכנון של מתחמים מיוחדים למגורים בקרקעות מדינה (500 דירות ויותר), באמצעות ועדת תכנון מיוחדת.
רבות כבר נכתב על הבעייתיות בוועדה נוספת "עוקפת תכנון", שמוסמכת לחרוג מתוכניות מתאר ארציות ומחוזיות, ממשיכה את הפרבור על חשבון שטחים פתוחים, עוקפת את השלטון המקומי ומקשה על הציבור להשתתף בהחלטות, שגורליות לאיכות חייו ולזכויותיו. המחירים הכבדים של תכנון מהיר מהסוג שמייצרת הותמ"ל ידועים, אך אם נשלם את כל המחירים האלה, מה תהיה התועלת לאזרחים? לשאלה זו עדיין אין מענה.
הותמ"ל הוצגה לראשונה כביטוי לתוכנית הלאומית לדיור של מפלגת יש עתיד, שהצהירה על מתחמים גדולים להשכרה מוסדית, הכוללים תמהיל שבו לצד דירות במחירי שוק, דיור בהישג יד ודיור ציבורי. ואולם בהצעת החוק אין התייחסות כלשהי לסוג המגורים, אוכלוסיית היעד או מחירי הדיור. למעשה, לפי לשון הצעת החוק, תתאפשר במסגרתה הקמת מתחמים של וילות לאוכלוסייה עשירה, או שכונות סגורות של אוכלוסייה אמידה.
בנוסח החוק המוצע כיום, לא רק שהותמ"ל אינה מחויבת לכלול ב"תוכנית מועדפת לדיור" דיור בהישג יד או דיור ציבורי, באופן אבסורדי ייתכן שהותמ"ל אפילו לא תהיה מוסמכת לעשות כן, לאור חוות דעת של משרד המשפטים, שלפיה יש צורך בחקיקה מפורשת כדי להסמיך ועדת תכנון לעסוק בדיור מוזל.
שר האוצר, יאיר לפיד, טוען כי אין מקום לדון בנושא הדיור המוזל בחוק תכנוני, וכי הפתרונות החברתיים יימצאו מקומם, אם בכלל, רק אחרי אישור התוכניות, כלומר בעת שיווק הקרקע ליזמים, ולפי שיקול הדעת של רשות מקרקעי ישראל. אך אם יש כוונה לשווק חלק מהדירות בתוכניות שבהן תדון הותמ"ל לדיור בהישג יד, יש לעגן זאת בהוראות התוכניות שבהן הותמ"ל דנה, ואשר מעמדן כחוק, ולא להותיר את הדבר להחלטות עתידיות של רשות מקרקעי ישראל.
בניגוד לתפישה של לפיד, מתן פתרון מגורים הולם לשכבות האוכלוסייה השונות הוא נושא תכנוני מובהק. ליבת התכנון אינה רק התעסקות בהיבט כמותי או כלכלי, אלא דווקא בשיפור הרווחה החברתית וחלוקה צודקת של משאבים. התעלמות מנושאים תכנוניים מובהקים, כמו דיור בהישג יד, והעברת הדיון בהם, אם בכלל, לשלב שיווק הקרקע, אינה נותנת את המשקל הראוי לשיקולים החברתיים, שהם חלק בלתי נפרד מתכנון צודק.
בנוסף, גישה זו ממוססת ועוקפת את עקרונות היסוד שעליהם מושתתת מערכת התכנון – חשיבה כוללת, איזון בין אינטרסים מתנגשים, שקיפות ושיתוף ציבור – שכן החלטות שיווקיות מתקבלות ברשות מקרקעי ישראל, בפורום סגור, מוטה פיתוח, ללא אפשרות לציבור להיות מעורב בקבלת ההחלטות.
במשרד האוצר אף טוענים כי גם אם השכונות יהיו לאוכלוסייה אמידה, בשיטת "החלחול" ישפיע הדבר בסופו של דבר גם על מעמד הביניים ומעוטי ההכנסה. גם טענה זו יש לדחות. ההיצע התכנוני כיום הוא רחב והמחסור בדירות הוא בשל חסמים בהוצאת התוכניות לפועל. את אלה החוק לא פותר.
החוק גם לא מחייב שתיבנה אף לא יחידת דיור אחת. הוא מותיר לכוחות השוק את ההחלטה מתי לבנות, ולא סביר שתאגידי הנדל"ן יציפו את השוק בדירות אם יחששו שרווחיהם ייפגעו. בנוסף, ללא תמהיל מאוזן, היווצרות מרחב מגורים מקוטב – של ערים לעשירים לצד ריכוזי עוני – היא סכנה ממשית לחוסן החברתי ומתכון ודאי להגדלת פערים בחברה.
לכן, במקום האצת התכנון, מוטב שהמדינה תתמקד הן באופן ישיר והן באמצעות רגולציה תכנונית ותמריצים בהאצת בניית דיור ציבורי ודיור בהישג יד, גם למעמד הביניים וגם לאוכלוסייה מעוטת ההכנסה. את חוק הותמ"ל, בנוסחו הנוכחי, מוטב לגנוז.
הכותב הוא ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח ונציגה בקואליציה לדיור בר־השגה
