סמי מיכאל. צילום: תום רביבסמי מיכאל
מדור לדור התנסנו, אנו היהודים, בחוויה המחרידה של בקשת מקלט. היו מדינות אטומות לב אשר נעלו את שעריהן בפנינו ושבורי לב שבנו אל המוקד, אל הכלבים בדמות אדם אשר קרעו את בשרנו, אנסו את נשותינו ורצחו את ילדינו. היו אומות שברוחב לב פתחו את שעריהן לפנינו, וזכינו להיות שותפים בחווית השגשוג והקיום בצוותא.
מאז ומתמיד הבנו את כאב הבית האבוד והיטבנו להעריך את השער החדש הגואל שנפתח למעננו. כאשר שמעתי לראשונה כי כולאים אצלנו בני אדם שאיבדו הן את הבית והן את המולדת, נזכרתי ביאושם של אמהותינו ואבותינו הפליטים כאשר התייחסו אליהם כאל גורמים עוינים, חשודים, מסוכנים ולכן גם משוללי זכויות אדם.
בהגיעם לישראל נשלחים עתה מבקשי המקלט למעצר מנהלי ללא משפט מתוקף חוק ההסתננות. רובם מגיעים מאריתריאה ומסודן אחרי ששרדו פגיעות מחרידות בסיני. נכון, בעיית הפליטים היא סוגייה סבוכה, אך להתמודדות עמה אנו מחוייבים להתקין נהלים שיגנו על הזכויות הבסיסיות של בני אדם השוהים בישראל ב'הגנה זמנית'. מצד אחד מדינת ישראל נמנעת מנקיטת צעדי גירוש כנגד מבקשי המקלט מתוך ידיעה כי נשקפת להם סכנת מוות באם ישובו אל מולדתם, וטוב שכך היא נוהגת. מצד אחר, היא כולאת אותם ללא הגבלת זמן, כליאה שמהווה פגיעה מפורשת בזכויות אדם. למעשה מסרבת ישראל להעניק למבקשי המקלט מעמד של פליט לפי ההגדרה של אמנת הפליטים, למרות שחתמה על האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים ואף היתה בין מנסחיה. כה מצער להיווכח כיצד היא מתכחשת לה עתה.
לאחרונה התבשרנו כי בהשוואה למדינות המתועשות המאוגדות בארגון OECD ישראל מדורגת במקום נמוך בתחומים רבים, כמו דיור, חינוך, בטחון תעסוקתי ומעורבות אזרחית ועוד. אפשר שגם במדד הטיפול במבקשי מקלט מדורגת ישראל בתחתית הסולם ביחס למדינות המתועשות האחרות. מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא כי ישראל היא המדינה היחידה מבין המדינות המתועשות שעושה שימוש גורף ב'הגנה קבוצתית זמנית' אשר נהוגה לרוב במדינות לא מתועשות.
מקובל עליי שדרוש שיקול דעת אך חמלה היא ערך עליון. האם מתקני כליאה הם התשובה הנכונה במצב זה? פליטים אינם בעלי חיים נגועים ומסוכנים. פליטים הם בני אדם צמאים, רעבים, תשושים ונואשים אך עדיין נושאים בליבם שביב של תקווה, עדיין מפללים הם לזכות בפגישה עם בני אנוש שיושיטו להם יד עוזרת. אנו תקוותם האחרונה. איזו אטימות לב כרוכה בתיעול הסבל האנושי הזה אל חומותיו של בית-כלא?
כאדם וכיהודי אני מזדהה עם אכזבתם וכאבם של מבקשי המקלט ואיני מסתיר כי אני נכלם בגין חומות הכלא הסוגרות על שברי אדם.
עד היום אני נושא בליבי הערכה לאיראן אשר העניקה לי מקלט ב-1948, כאשר התדפקתי על שעריה. לא זו בלבד שהיא הצילה אותי מסכנת מוות אלא גם חיזקה את האמון שלי בסולידריות האנושית, שכה חסרה לנו היום.
המאמר התפרסם באתר הארץ ב-2.6.2013
