בישראל של 2010 הבעת מחאה או קיום הפגנה הפכה לעניין קשה יותר, מסוכן יותר ויקר יותר. חופש העיתונות מצטמצם, ועיתונאים נתונים לאיומים והתנכלויות. פעילים פוליטיים מוזמנים ל"שיחות אזהרה" ושורה של הצעות חוק מאיימות להפוך עמדות בלתי פופולאריות לבלתי-חוקיות.
לדברי עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח : "בשנתיים האחרונות יש יותר ויותר ביטויים בשטח לתפישה, כאילו דעות פוליטיות החורגות מהקונצנזוס, משמאל ומימין, מהוות סכנה, ומי שמעז להעביר ביקורת על רשויות השלטון נתפש כאיום. חופש הביטוי הוא זכות אדם בסיסית ומרכיב חיוני בקיומו של משטר דמוקרטי, והפגיעה בו מובילה בהכרח גם פגיעה בזכויות אדם נוספות."
דוח חופש הביטוי מתפרסם כפרק מתוך דוח מצב הדמוקרטיה של האגודה לזכויות האזרח, שפרקיו מתפרסמים בהדרגה באתר פרויקט דמוקרטיה. הפרקים שפורסמו עד כה עסקו בחינוך לזכויות אדם ובחופש האקדמי, בזכויות המיעוט הערבי ובמוסדות השלטון – הכנסת, הממשלה ובתי המשפט.
הפרק המלא: חופש הביטוי, המחאה והפעילות הפוליטית
PDF
WORD
להלן תקציר ממצאי הפרק.
בפרק קודם שכבר פורסם מתוך דוח הדמוקרטיה עמדנו על הפגיעה בחופש הביטוי באמצעות חקיקה. ביןהשאר, מוזכרות בהקשר זה הצעת החוק להרחבת האיסור על הסתה, כך שתאסור על ביטויים לשלילת דמותה של ישראל כיהודית ודמוקרטית; חוק הנכבה, חוק איסור החרם ועוד.
פגיעה בחופש ההפגנה
הפגנות מאפשרות לאזרחים להשמיע את דעתם ולהשפיע על מקבלי ההחלטות ועל אזרחים אחרים. חופש ההפגנה בפרט מאפשר לקבוצות מוחלשות בחברה, שלא נהנות על פי רוב מנגישות לאמצעי התקשורת ולמוקדי הכוח השלטוניים, להשמיע את קולן. הפגיעה בחופש ההפגנה התרחשה השנה במגוון צורות:
איסור על קיום הפגנות: כך אירע בכמה מקרים בולטים השנה; בין השאר, אסרה המשטרה לקיים מצעד חילוני בבני ברק ואף ניסתה למנוע את מצעד הימין באום אלפחם ואת מצעד הנשים במאה שערים – שני האחרונים התקיימו לבסוף, בעקבות התערבות בג"ץ; עיריית אור יהודה ביטלה עצרת למען גלעד שליט מחשש לביקורת על ראש הממשלה ובירושלים, פעלה המשטרה ללא סמכות כשניסתה לפנות את המאהל של המפגינה ורד לב מול הכנסת.
פגיעה בחופש התנועה ככלי למניעת מחאה: הצעד הזכור לרע מימי המאבק בהתנתקות, של חסימת דרכם של מפגינים או מי שחשודים כמפגינים, חזר גם הוא השנה: כך נחסמו מתפללים מוסלמים בדרכם מהצפון לירושלים, על רקע סדרה של הפגנות בבירה, וכך הציבה המשטרה חסימות בכניסה לאשקלון, בשל המחאה החרדית על החפירות במתחם בית החולים ברזילי. בשני המקרים, במקום להיערך להפרות סדר ולהתמודד אתן בחרה המשטרה לפגוע בחופש הביטוי והתנועה של אזרחים מוסלמים וחרדים שכל חטאם הוא השתייכותם הקבוצתית.
גביית תשלום על הפגנות: השנה נחשף כי על מנת לקיים הפגנה בתל אביב באחת משלוש הנקודות המרכזיות בעיר – רחבת הסינמטק, כיכר רבין ורחבת המוזיאון – דורשת עירייה תשלום של אלפי שקלים. הנושא נדון בימים אלה בבית המשפט העליון.
חקיקה נגד הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור: הצעת חוק ממשלתית צפויה לאסור על הפגנות מול בתיהם של נבחרי ציבור. עוד בטרם עבר החוק, מיישמת אותו המשטרה. כך בין השאר נאסר על פעילי ימין להפגין מול בתיהם או אפילו ביישובים בהם מתגוררים פקחי המינהל האזרחי, נאסרה הפגנה מול ביתו של הפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדלבליט, וכן נאסר גם קיומן של הפגנות במחאה על הקפאת הבנייה בהתנחלויות מול בתיהם של השרים ישי ואטיאס.
מעצר מפגינים ללא עילה חוקית: כך קרה לא אחת בהפגנות בשייח' ג'ראח, כאשר מפגינים נעצרו במהלך משמרות מחאה, שלא נדרש רישיון לקיומן, ושוחררו לאחר מכן תוך ביקורת חריפה של בית המשפט; כאשר שתי תושבות מיצהר נעצרו יחד עם ילדיהן כשחילקו כרוזים; ו כאשר פעילה יהודייה למען זכויות הבדווים בנגב עוכבה במהלך ביקור הזדהות עם תושבי הכפר אל עראקיב. חברי ועדת הפנים של הכנסת אף נחשפו לסרטון המתעד אלימות של שוטרים נגד מפגינים חרדים ביפו.
דיכוי הפגנות בשטחים: בשטחים הכבושים כל הפגנה פלסטינית, ובכלל זה מחאה לא-אלימה, מוגדרת כהפרת סדר בלתי חוקית. שימוש מופרז בכוח במהלך הפגנות בשטחים המלווה בהרוגים ובפצועים, הפך לדבר שבשגרה. השנה אף נחשף כי צה"ל מפזר הפגנות תוך ירי בקליעים שנאסרו לשימוש על ידי הפרקליט הצבאי הראשי. שורה של פעולות מצד הצבא נגד מארגני המחאה העממית בבילעין מעוררות חשש כי מטרתן לדכא את המחאה העממית.
הגבלת חופש העיתונות
עיתונות חופשית היא תנאי הכרחי לדיון ציבורי פתוח ולביקורת על מעשי השלטון ורשויות המדינה. מנגד, הגבלות על חופש העיתונות הן מאפיין מובהק של משטרים טוטליטריים ודכאניים. בשנתיים האחרונות אנו עדים לפגיעה בחופש העיתונות בישראל:
שימוש בצווי איסור פרסום להסתרת מעצרים: המקרה הבולט ביותר היה הסתרת דבר מעצרה של ענת קם, שדלף לחו"ל עוד בטרם הותר פרסומו בארץ; מאוחר יותר השנה נאסר גם פרסום דבר מעצריהם של אמיר מח'ול ועומר סעיד. מעצרו של "אסיר סודי" פורסם לזמן קצר ב- Ynet , אך הפרסום הוסר במהירות, וצו איסור הפרסום אודותיו עומד בעינו. בפניית האגודה לזכויות האזרח ליועץ המשפטי לממשלה בעניין זה, נכתב כי "מעצרים ומשפטיים חשאיים אינם קבילים במדינה דמוקרטית חופשית".
הגבלת סיקור תקשורתי לצרכים הסברתיים: לקראת אירועי המשט בעזה הודיע דובר צה"ל על הכוונה ליצור באזור "מיסוך אלקטרוני" במטרה למנוע שידור תמונות מהאירוע שעלולות לפגוע בהסברה הישראלית. כמו כן החרימו חיילים מהעיתונאי אלי אושרוב, ששהה על סיפון ספינת המחאה איירין, את הציוד ששימש אותו לתיעוד המשט.
התנכלויות לעיתונאים מצד צה"ל והמשטרה: כך למשל דיווח קלמן ליבסקינד ("מעריב") על התנכלות מצד הצבא עקב פרסומיו אודות הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט; מנכ"ל חדשות ערוץ 10, ראודור בנזימן, דיווח על איומים מטעם המשטרה, בשל סדרת תחקירים אודותיה; כתב האתר "בחדרי חרדים" דיווח כי נעצר בעודו מתעד הפגנה חרדית ביפו, וגם באשקלון הורחקו עיתונאים ואחד מהם אף עוכב לחקירה – ככל הנראה בשל חזותם החרדית. במכתב ששלחה השנה אגודת העיתונאים למפכ"ל המשטרה, התריעה כי המשטרה "מהלכת אימים" על עיתונאי ישראל.
חקיקה דרקונית נגד עיתונאים: תיקון לחוק העונשין שמקדם ח"כ עתניאל שנלר מיועד להטיל עונשים כבדים על עיתונאים שיקבלו מידע סודי ולא יעבירו אותו לרשויות. ההצעה מנוגדת לחלוטין לחופש העיתונות המקובל במדינה דמוקרטית והופכת עיתונאים לעבריינים בפוטנציה.
הפגיעה בחופש העיתונות – גם בהשוואה בינלאומית: ב- 2009, לראשונה מאז 1980, הוריד הארגוןFreedom House את דירוג חופש העיתונות בישראל מ"חופשי" ל"חופשי במידה חלקית"; ב- 2010 חזר הסטטוס "חופשי" אך תוך ציון כי הגבלות מסוימות על חופש העיתונות נותרו במקומן.
במדד חופש העיתונות של "עיתונאים ללא גבולות", ירדה ישראל בשנת 2009 47 מקומות, אל המקום ה- 93 בעולם; ב- 2010 עלתה ישראל אך מעט בדירוג, אל המקום ה- 86, תוך שמדינות רבות, בהן גם כאלה שאינן דמוקרטיות, מקדימות אותה.
זימון פעילים פוליטיים ל"שיחות אזהרה"
באופן שמזכיר כוחות ביטחון במשטרים טוטאליטריים, "מוזמנים" פעילים פוליטיים שאינם חשודים בהפרת חוק לשיחות אזהרה, במטרה להעביר להם מסר ברור כי הם "מסומנים". כך זומנו לשיחות כאלה פעילים תושבי ירושלים המזרחית, ופעילים תושבי אום אלפחם הוזהרו לקראת מצעד פעילי הימין באום אלפחם מפני קיום הפגנת-נגד. יונתן שפירא, שריסס כתובות גרפיטי חריפות על קיר בגטו ורשה, זומן ל"תשאול" בשב"כ, ובמתכונת דומה של הרתעה דיווח פעיל הימין אלעד מאיר כי בני משפחתו קיבלו שיחות טלפון מאיימות מהשב"כ בשל פעילותו הפוליטית.
אין כניסה למותחי ביקורת
חופש הביטוי אינו רק הזכות להתבטא אלא גם הזכות להיות חשופים למידע. בשנה האחרונה, נמנעה כניסתם לישראל של גורמים המזוהים כביקורתיים כלפי מדיניות ישראל. המקרה המפורסם ביותר השנה היה מניעת כניסתו של הבלשן נועם חומסקי בן ה-81, שידוע כמבקר חריף של מדיניות ישראל; כמה שבועות לפני כן גורש הליצן הספרדי איוואן פראדו, בנימוק שהוא חשוד בקשרים עם ארגוני טרור. כניסתה של כלת פרס נובל לשלום, מייריד מגווייר, נאסרה גם היא עקב השתתפותה במשט לעזה, וחוקרת אמריקאית בשם הת'ר ברדשאו הושפלה בדרכה לישראל רק משום שזוהתה בטעות כפעילת זכויות אדם בעלת שם זהה.
ארגוני זכויות אדם וארגונים לשינוי חברתי תחת מתקפה
המתקפה הציבורית על ארגוני זכויות האדם והקרן החדשה לישראל, הובילה במהרה לדה-לגיטימציה ממוסדת מצד פוליטיקאים ולהאשמת הארגונים הללו ב"סיוע לאויב ואף ב"בוגדנות". חמורה במיוחד היתה הודעה לעיתונות מטעם משרד החוץ, ובה ציטוט של סגן שר החוץ דני איילון: "אויבינו מגייסים רשת סוכנים הפועלים בשם 'פעילי זכויות אדם' על מנת להכפיש את ישראל בעולם".
השנה, התופעה אף התרחבה לעבר ארגונים שאינם בהכרח מזוהים כ"שמאל". כך למשל קראה חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי לקיים חקירת שב"כ נגד הארגונים התומכים בהגדלת תמלוגי הגז, חבר הכנסת ישראל חסון השווה את "אדם, טבע ודין" לחיזבאללה, לאחר שזכה לדירוג נמוך במדד הח"כים ה"ירוקים", ואילו חבר הכנסת מיכאל בן-ארי הגיש תביעת דיבה נגד שדולת הנשים בשל ביקורת שמתחו על נאום שנשא במליאה.
חופש ביטוי – לא לשחקנים
מחאת השחקנים שהודיעו כי יסרבו להופיע באריאל נתקלה במענה נחרץ: חברי הכנסת רונית תירוש ויריב לוין ניסחו הצעת חוק לפיה תישלל תמיכת המדינה מתיאטראות שיעסיקו אמנים המחרימים הופעות במקום כלשהו על רקע פוליטי; שרת התרבות לימור לבנת איימה להתערב בתכני הצגות התיאטרון והחלה לפעול לפגיעה במימון של מוסדות תרבות שיסרבו להופיע בשטחים הכבושים, עמדה שזכתה לתמיכת ישראל ביתנו וראש הממשלה נתניהו.
