האגודה לזכויות האזרח בישראל | א.ס.ף. – ארגון סיוע לפליטים | מוקד סיוע לעובדים זרים | המרכז לקידום פליטים אפריקאים | המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת | קו לעובד | רופאים לזכויות אדם | אוניברסיטת ת"א – הקליניקה לזכויות פליטים
פברואר 2010
לכבוד
חברי ועדת הפנים והגנת הסביבה
הכנסת
שלום רב,
הנדון: הצעת חוק למניעת הסתננות, התשס"ח-2008
אנו פונים אליכם לקראת הדיונים הבאים בוועדת הפנים והגנת הסביבה בעניין הצעת החוק למניעת הסתננות, התשס"ח-2008, בבקשה כי תתנגדו להצעת החוק בנוסחה הנוכחי. אנו סבורים, כי זו אחת ההצעות הקשות והמסוכנות אשר הונחו על שולחן הכנסת בשנים האחרונות.
יודגש, כי ארגוני זכויות האדם, החתומים על פנייה זו, שותפים להנחת המוצא, ולפיה למדינת ישראל הזכות לשמור על גבולותיה, לקבוע כללים ביחס לכניסה לישראל ולפקח על הבאים בשעריה לצורך שמירה על ביטחון המדינה ולמטרת יישומה של מדיניות ההגירה שתיקבע. יחד עם זאת, כמדינה שקמה כדי לספק בית לפליטים, ואשר היתה מעורבת מאוד בניסוח אמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, כל אמצעי הננקט על ידי המדינה חייב לקחת בחשבון את החובה המוסרית והמשפטית שלא לגרש אדם למקום שבו נשקפת לו סכנה, ושלא לכלוא פליטים ומבקשי מקלט לפרקי זמן בלתי מוגבלים.
הצעת החוק, כפי שהובאה לוועדה על ידי משרד המשפטים ומשרד הביטחון, אינה מבטיחה את מימושן של חובות משפטיות ומוסריות אלה. אף על פי שהיא מתיימרת להתמודד עם הסיכונים הביטחוניים בגבול הדרום, עיון מדוקדק בסעיפי ההצעה מגלה, כי היא אינה מוסיפה דבר בהיבט הביטחוני על החקיקה הקיימת היום, וכי רוב רובם של הנפגעים ממנה יהיו מבקשי מקלט, שהרקע לכניסתם לישראל כלל אינו ביטחוני. הצעת החוק אינה מבחינה בין "מסתננים" לבין "פליטים", "מבקשי מקלט" או "מהגרי עבודה"; היא מטילה עונשי מאסר כבדים ומאפשרת מעצר מינהלי חסר תוחלת של כל אדם ללא הבחנה; ההצעה מתעלמת מחובותיה של מדינת ישראל מכח האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 ומכח האמנה נגד עינויים, יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים משנת 1984, והיא מאפשרת גירוש של מבקשי מקלט ופליטים ללא בדיקת
הסיכון הנשקף להם, ממש כפי שנהגו רבות מן המדינות, כשפליטים יהודים הידפקו על שעריהן בתקופת מלחמת העולם השנייה.
יש לציין, כי רוב האנשים אשר "ייתפסו ברשתו" של החוק הם מבקשי מקלט מסודן או מאריתריאה, מדינות שאליהן אי אפשר בשלב זה לגרש איש, ושרשויות המדינה עצמן מכירות בכך, שהרקע להסתננותם אינו בטחוני.
האם החוק אכן נחוץ?
חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 מעניק כלים רבים ומגוונים לרשויות לטיפול ב"מסתננים" ובשוהים שלא כדין. חוק הכניסה לישראל מאפשר למדינה לעצור אנשים כדי לגרשם, ולהחזיק אותם במעצר כל עוד קיים חשש, כי נשקפת מהם סכנה כלשהי. למעשה, חוק הכניסה לישראל בנוסחו הנוכחי אוסר במפורש על משרד הפנים ועל בתי המשפט להורות על שחרורם של מי שעשויים לסכן את ביטחון המדינה או שלום הציבור (סעיפים 13ו(ב)(2) ו-13טו(א)(3) לחוק הכניסה לישראל).
גם חוקים אחרים, שנועדו לחול על מי ששחרורם מהווה בעיני המדינה סכנה לביטחונה, מספקים כבר היום את המנגנונים להחזקה במעצר של מי שייכנסו דרך הגבול ללא היתר ויימצא כי אכן נשקפת מהם סכנה כזו: חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979, וחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002. למעשה, שלושת דברי החקיקה המוזכרים מקיפים את כלל המקרים, בהם נשקף מאדם סיכון בטחוני, בין שהוא "מסתנן" ובין אם שלא. לא ניתן לחשוב על מקרה שבו תחול הצעת החוק למניעת הסתננות על אדם המהווה סיכון כזה, שבו אי אפשר היה להפעיל לגביו את האמצעים הקבועים באחד משלושת החוקים הנ"ל.
כפי שעולה אף מדברי ההסבר להצעת החוק, המדינה מבקשת להחמיר את ההסדרים לגבי "מסתננים", לעומת שוהים שלא כדין אחרים, שכניסתם לישראל נעשתה כחוק, מתוך הנחה שלהסתננות "אופי בטחוני" (ראו, למשל, דברי ההסבר לסעיף 15 להצעת החוק בהם נטען, כי יש לצמצם את עילות השחרור של "מסתננים" בשל האופי הביטחוני של התופעה). ואולם, מנסחי הצעת החוק עצמם הכירו בכך שרוב רובם של מי שייכלאו, יגורשו או יוענשו מכח החוק אינם מהווים "סיכון ביטחוני" וציינו בדברי ההסבר: "לגבי מרבית המסתננים לישראל בשנים האחרונות נמצא, לאחר בחינת נסיבות הסתננותם, כי לא היה רקע ביטחוני להסתננותם" (עמ' 548 להצעת החוק). כלומר: נוצר מצב אבסורדי, בו הממשלה טוענת שהחוק נדרש כדי להגן על בטחון המדינה, אך באותה נשימה מבהירה כי החוק יחול על מי שאינו מסכן את בטחון המדינה.
לאור העובדה, שחוק הכניסה לישראל וחקיקת הביטחון מספקים כבר היום את כל הכלים המינהליים הדרושים כדי להתמודד עם סכנה ביטחונית אינדיווידואלית, הנשקפת משוהה בלתי חוקי או "מסתנן", נראה כי ה"החמרה" המוצעת באה לשרת מטרות עונשיות מובהקות, ואין דבר בינן לבין ביטחון המדינה.
עיקר הבעיות בהצעת החוק:
התעלמות מהמציאות בשטח ? מבקשי מקלט ומהגרי עבודה
כאמור, כמעט כל מי שייתפסו ברשתו של החוק הם מבקשי מקלט, שלא נשקף מהם סיכון בטחוני כלשהו. הצעת החוק אמנם מאפשרת (בסעיף 12(א)) להעבירם למסלול המעצר שמתווה חוק הכניסה לישראל, אך אינה מחייבת העברה כזו, אינה קובעת את מועד ההעברה, ואינה קובעת נסיבות בהן יועברו עצורים למסלול זה. יוצא שככלל, וכברירת מחדל, הוראות חוק דרקוניות, שנועדו לכאורה להתמודד עם סיכונים ביטחוניים, יחולו בעיקר על מי שנמלטו מרדיפה או מרצח עם או על אחרים שמטרת כניסתם לישראל אין לה דבר וחצי דבר עם סיכונים ביטחוניים (ראו בעניין זה: דו"ח מבקר המדינה מיום 20.5.2008).
במסגרת הדיון הראשון בוועדת הפנים ציין המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שהציג את הצעת החוק, כי אין כוונה לעשות שימוש בחוק למניעת הסתננות ביחס למי שאינם מהווים סיכון ביטחוני, והצביע על סעיף 12(א) להצעה כמפתח להעברת עצורים, שאינם מהווים סיכון ביטחוני, אל מסלול המעצר ה"אזרחי", שמספק חוק הכניסה לישראל. ואולם, הצעת החוק למניעת הסתננות אינה כוללת מנגנון שיבטיח את קיומו של סעיף 12 הלכה למעשה. הצעת החוק אינה קובעת כיצד נבחנת השאלה האם נשקף סיכון מאדם; אינה קובעת לוח זמנים לקבלת ההחלטה האם להעבירו למסלול המעצר ה"אזרחי"; ואינה קובעת מי הוא הגורם האחראי לקבלת החלטה זו ולביצוע ההעברה ממסלול למסלול.
גם אם אין מקום לפקפק בכנות ההצהרות של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בדבר הכוונה להשתמש בסעיף 12 להעברת עצורים ממסלול למסלול, הרי שהיעדר מנגנון העברה, תוך השארת שאלת מנגנון המעצר בו ייעשה שימוש לשיקול דעת של גורם שכלל לא ברור מי הוא, מהווה מתכון למעצר בלתי מוגבל בזמן גם של אנשים מהם לא נשקף סיכון ביטחוני, ובהם פליטים.
הוראה עונשית מפלה
הצעת החוק מבקשת להטיל עונש כבד יותר על מי שנכנסו ללא היתר ומוצאם ממדינות מסוימות, שהוגדרו כמדינות עוינות. כך, למשל, על פליט סודני יוטל עונש קשה יותר בגין כניסתו ללא היתר רק משום שהגיע מסודן. אחד העקרונות הבסיסיים בדין הפלילי הוא, שענישה מוטלת על יסוד מעשיו של אדם ולא על יסוד הסטטוס שלו, שאינו נתון לבחירתו בדרך כלל. במקרה זה, הצעת החוק מבקשת להחמיר את ענישתם של אנשים מסוימים לא על בסיס מעשיהם, אלא על בסיס מדינת אזרחותם. יש בכך משום פגיעה חמורה בעקרון השוויון ובעקרון הענישה האינדיווידואלית. למעשה, הסעיף מאפשר להעניש אדם בשל ההנחה, כי עשה את המעשה המיוחס לו בנסיבות חמורות יותר, אך זאת מבלי לדרוש כי התביעה תוכיח זאת מעל לכל ספק סביר, כנהוג במשפט הפלילי, ואפילו אם אותו אדם יוכיח כי אין לכניסתו ללא היתר זיקה ביטחונית כלשהי. יתירה
מזו, ההתייחסות אל מדינת אזרחותו של אדם כמרכיב רלוונטי לעניין ענישתו היא אבסורדית במיוחד נוכח העובדה שרבים ממבקשי המקלט נרדפים על ידי מדינת אזרחותם.
מעצר וגירוש ללא הליך
צו הגירוש וצו המעצר נגד "מסתנן" יוצא, לפי הצעת החוק, מבלי שיתאפשר לאדם לטעון את טענותיו בפני הגורם המוציא את הצו. היחיד שבפניו יוכל האדם להשמיע את דברו הוא החייל או השוטר שיעצור אותו, אדם שאין לו הכשרה לבחון את טענותיו של ה"מסתנן", ושלרוב כלל אינו דובר את שפתו.
נוסף על כך, החוק מעגן את הפרקטיקה האסורה של "החזרה חמה", שמשמעותה גירוש מיידי ללא אפשרות להגיש בישראל בקשה למקלט. משמעותה של פרקטיקה זו היא כי ייתכן שפליטים יגורשו למקום בו צפויים להם סכנת חיים, עינויים או רדיפה, מבלי שטענותיהם בדבר הסכנה הנשקפת להם ייבדקו. דברי ההסבר אמנם משלמים מס שפתיים לחובה שלא לגרש אדם שנשקפת לו סכנה, אולם החוק אינו כולל את המנגנונים הבסיסיים הדרושים כדי להבטיח כי מבקש מקלט, שנשקפת לו סכנה, לא יגורש. ועדת האו"ם המפקחת על האמנה נגד עינויים ביקרה בחודש מאי 2009 את ההליך בו נוקטת כיום מדינת ישראל בגבול וקבעה שאם תאומץ הצעת החוק, תהא זו הפרת חובותיה של מדינת ישראל מכח האמנה נגד עינויים (בסעיף 23 להערותיה המסכמות). גם נציבות האו"ם לפליטים הזהירה במכתב למשרד החוץ מיום 26.11.09 כי היא רואה את האופן שבו ישראל מבצעת כיום החזרות חמות בגבול מצרים כעומד בסתירה לחובותיה הבינלאומיות של ישראל על-פי דיני הפליטים. הסיכון שפליט יגורש הוא גדול יותר בהליך הגירוש המקוצר ("החזרה חמה"), אולם גם בהליך הגירוש הרגיל שבהצעת החוק, לא קבועים מנגנונים שיבטיחו כי פליטים לא יגורשו.
מנגנון "ההחזרה החמה" המעוגן בסעיף 11 להצעת החוק, חושף, יותר מכל דבר אחר בהצעה, את מופרכות הטיעון הביטחוני העומד, לכאורה, מאחורי הצעת החוק. בהתאם למנגנון זה, אדם שייתפס בסמוך לגבול יוחזר מייד למדינה ממנה הגיע. האם באמת ניתן להניח שרשויות הביטחון של מדינת ישראל, שיעצרו בסמוך לגבול אדם שמטרת כניסתו היא פעילות חבלנית, תשחררנה את אותו האדם ותשלחנה אותו כלעומת שבא, על מנת שיוכל להמשיך בפעילותו המסכנת את מדינת ישראל? ההנחה הברורה היא שאדם כזה ייעצר לצורך חקירתו ויועמד לדין. מנגנון ההחזרה מכוון, אם כן, כל כולו למי שאינם מסכנים את בטחון המדינה, בהם פליטים שהחזרתם למקום ממנו באו ללא בחינת טענת המקלט שלהם תסכן את חייהם.
גם הצהרות משרד המשפטים, לפיהן בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף זה לא יוחזרו פליטים, אינן אלא מס שפתיים. מעבר לכך שהדבר לא נאמר מפורשות בהצעת החוק, הרי שגם לו היה הדבר מעוגן בסעיף זה, לא ניתן לצפות מחייל בגבול שיידע לזהות מיהו פליט ומי אינו פליט. ההבחנה בין פליטים לבין מי שאינם פליטים דורשת הכשרה מיוחדת וניסיון רב. היא עשויה לארוך זמן מה, ולצורך ההבחנה יש לערוך ראיון, ולפעמים אף
מספר ראיונות, הנמשכים שעות אחדות. משרד הפנים הכשיר קבוצה של מראיינים, שנבחרו בקפידה רבה ועברו הכשרה של חודשים, לקיים את ההליכים שנועדו לקבוע האם אדם הוא פליט. חייל או קצין, חרף כל רצונם הטוב, אינם יכולים להחליט בתנאי השטח שלאורך הגבול, לאחר תשאול קצר וללא הכשרה מספקת או מתורגמן, האם אדם הוא פליט והאם ניתן להחזירו בלי להעמידו בסכנה. מעבר לכך, לא ראוי להעמיד את חיילי וקציני צה"ל, המשרתים לאורך הגבול, בדילמות המוסריות המתלוות להחלטה שיש לקבלה באופן מיידי לפי הצעת החוק, בעניין הטיפול במבקשי מקלט.
מנגנון מעצר מינהלי פוגעני
נוסף על כך, הצעת החוק מבקשת לאפשר להחזיק עצור במשך 14 ימים ללא ביקורת שיפוטית. יש לציין שגם חוק הכניסה לישראל קבע בעבר הוראה דומה אולם נוכח הבעייתיות הקשה שבעניין זה, שונה החוק והיום הוא קובע שיש להביא את העצור בפני ביקורת שיפוטית בתוך 96 שעות לכל המאוחר. כמו כן יש לציין שבעבר, במעצרים פליליים, בית המשפט העליון קבע שגם פרק זמן של 4 ימי מעצר ללא ביקורת שיפוטית אינו חוקתי.
בנוסף, כפי שצוין למעלה, החקיקה הקיימת מסוגלת להתמודד כבר היום עם כל ההיבטים הביטחוניים של תופעת ההסתננות. הצעת החוק אינה מספקת הסבר כלשהו ל"צורך ביטחוני" כלשהו באחזקה כה ממושכת על "מסתננים" ללא ביקורת שיפוטית.
מעצר שרירותי גם ברמה המהותית
עילות השחרור שבהצעת החוק מצומצמות משמעותית מאלה שבחוק הכניסה לישראל, וללא הצדקה. כאמור, התואנה לכך היא "האופי הביטחוני של ההסתננות", אולם כאמור, גם הצעת החוק מכירה בכך שרוב רובם של ה"מסתננים" אינם מהווים סיכון ביטחוני, ומכל מקום גם חוק הכניסה לישראל קובע, כי אין לשחרר עצור שנשקפת ממנו סכנה.
להבדיל מחוק הכניסה לישראל, שמאפשר לשחרר אדם אם אין אפשרות מעשית לגרשו, לפי הצעת החוק, התמשכות המעצר ללא יכולת לגרש אינה מהווה עילה לשחרור מן המעצר המינהלי, גם כשלא נשקף מן האדם סיכון ביטחוני. פירושו של דבר הוא שבמקום סמכות מעצר מינהלי, שנועדה להוציא אל הפועל את הגירוש, מדובר בסמכות מעצר מינהלי, שלא מגשימה מטרה כלשהי למעט ענישה.
כמו כן, הצעת החוק קובעת, כי לא ישוחרר בשום מקרה אדם, שקיימת חוות דעת של השב"כ, לפיה במדינת מוצאו מתקיימת פעילות שמסכנת את ביטחון המדינה. גם במקרה זה מפירה הצעת החוק את עקרון היסוד לפיו אין להעניש אדם בגין מעשים של אחרים שאין לו כל קשר אליהם ואשר אינם בשליטתו. לפי הצעת חוק זו, כל הפליטים מדרפור, למשל, יוחזקו שנים במעצר, משום שמצד אחד לא ניתן לגרשם, ומצד שני לפי חוות דעת של השב"כ קיימים בסודן תאי אל-קאעידה (יש לציין כי היום גם בלונדון ובפריס קיימים תאי אל-קאעידה).
עבירת סיוע בלתי סבירה
הצעת החוק קובעת כי עונשו של אדם, שסייע לאחר "להסתנן" או שסייע לו "כדי להקל על הסתננותו או על שהותו שלא כדין בישראל", יהיה זהה לזה של ה"מסתנן" עצמו. מדובר בחריגה קיצונית ובלתי מוצדקת מדיני העונשין הכלליים, שלפיהם עונשו של מסייע לעבירה יהיה, לכל היותר, מחצית מהעונש על העבירה עצמה. כמו כן, עבירת הסיוע המוצעת אינה מוגדרת והינה רחבה מדי. האם, למשל, ארגוני הסיוע והאזרחים הרבים, שסיפקו מגורים ומזון למבקשי מקלט על מנת שאלה לא יתגוררו ברחוב ולא ירעבו, ייחשבו כמי שסייעו לשהייתם שלא כדין בישראל?
בעניין זה אין לקבל את הצהרות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ולפיהן אין כל כוונה להעמיד לדין חברות וחברים בארגוני סיוע. לשונה של הצעת החוק רחבה ואינה כוללת סייגים. הצהרות על כוונות גורמי התביעה כיום אינן בטוחות לעתיד לבוא. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה טען בדיון כי כל אדם שיירשם על-ידי משרד הפנים לא ייחשב עוד כמסתנן. טענה זו מתעלמת מן המציאות בשטח: בפועל, דוחה משרד הפנים רבים מבין המגיעים להירשם בטענה, כי לא הוכיחו את נתינותם הסודנית או האריתראית ובהחלטה זו מותיר אותם, לכאורה, במעמד של "מסתננים".
מעצר ילדים
במהלך השנתיים האחרונות הוחזקו במשך חודשים ארוכים מאות ילדי מבקשי מקלט במעצר מינהלי לפרק זמן בלתי מוגבל ובתנאים קשים ביותר באגפי אוהלים בכלא "סהרונים", הסמוך לכלא "קציעות". הצעת החוק, שנועדה לכאורה להתמודד עם "סיכון ביטחוני" תחמיר את מצבם של מבקשי המקלט הקטינים. ההצעה אינה כוללת מנגנונים מיוחדים המתאימים לקטינים, היא אינה קובעת את עקרון טובת הילד כעילת שחרור, היא אינה מחייבת מעורבות גורמי הרווחה בהליך המעצר, והיא למעשה מפקירה את הילדים לשירותיות הוראות המעצר הדרקוניות של הצעת החוק.
מה כן
כאמור בפתח הדברים, ארגוני זכויות האדם אינם חולקים על ריבונותה של מדינת ישראל להחליט מי יבוא בשעריה ואינם חולקים על זכותה להגן על ביטחונה. יחד עם זאת, הארגונים סבורים, כי אי אפשר תחת הכותרת של "מניעת הסתננות" ו"ביטחון המדינה", להכשיר מערכת פוגענית שאין לה דבר וחצי דבר עם מניעתה של הסתננות ועם שיקולי ביטחון.
הארגונים סבורים, כי החוק אינו נחוץ לאור החקיקה הקיימת, שיש בה כדי להתמודד באופן מלא עם שלל ההיבטים הביטחוניים של תופעת ההסתננות. ואולם, גם אם הכנסת והממשלה סבורות, כי יש מקום לחקיקה המכוונת באופן בלעדי לתופעה זו, אי אפשר להתייחס לסוגיה זו בלי לתת את הדעת להצהרותיה של הממשלה עצמה בדברי ההסבר להצעת החוק, לפיה הרוב המוחץ של ה"מסתננים" אינו בא לישראל על רקע ביטחוני כלשהו, ומבלי לתת את הדעת למציאות, שבה רוב הנכנסים לישראל הם מבקשי מקלט.
במסגרת חקיקה שתתייחס לכניסה לישראל שלא דרך מעברי גבול, יש צורך בהתייחסות לכלל היבטי התופעה. כדי שהצהרות משרד המשפטים בדבר הכוונה לעשות הבחנה בין "מסתננים", "פליטים", "מבקשי מקלט" ו"מהגרי עבודה" ובדבר הכוונה לקיים את החוק הבינלאומי ולהבטיח טיפול הומאני בפליטים תתממשנה, כל חקיקה שתתייחס לתופעה חייבת להגדיר במפורש את המונחים "פליט" ו"מבקש מקלט", לקבוע את אופן הטיפול השונה בהם, לקבוע מנגנונים שיבטיחו את הטיפול המתחייב בהם ולהפקיד את הסמכות להכריע בשאלה מיהו פליט בידי הגורמים המוכשרים לכך. זאת, תחת להעמיד את חיילי וקציני צה"ל במצבים בלתי אפשריים.
ההתייחסות לתופעת הכניסה לישראל בחקיקה חייבת להיעשות כמכלול ולא לשיעורין. אי אפשר לתת סמכויות מעצר וגירוש מרחיקות לכת, כשההבטחה להבחין בין "מסתננים" על רקע ביטחוני לבין אחרים נותרת בגדר הבטחה בעל פה, הנתונה לשיקול דעתם של הגורמים בשטח, אינה מעוגנת בלשון החוק, ואינה יכולה להיות מיושמת בפועל בהעדר מנגנון בחקיקה. רק במסגרת חקיקה שתתייחס באופן כולל ומקיף לכל ההיבטים הללו, לרבות חובותיה המוסריות והמשפטיות של מדינת ישראל ביחס לפליטים וביחס לאנשים הצפויים לסכנת עינויים אם יגורשו, ניתן יהיה להתייחס גם להיבטים העולים מהצעת החוק.
הפגיעות המתוארות הן רק חלק מהפגיעות הקשות והחמורות, שהצעת החוק מבקשת לעגן. אנו פונים אליכם בבקשה להתנגד להצעה, ולפעול על מנת להבטיח שמדינת ישראל תקיים את חובתה הבסיסית לנהוג בפליטים באנושיות ובכבוד וכדי למנוע את זילות הטיעון הביטחוני ואת השימוש הציני שנעשה בו למטרות שאין בינן לבין בטחון המדינה דבר.
בטרם חתימה נציין, כי ב-14 בפברואר 2010, דנה הממשלה בעניין גיבוש חוק המעגן את מדיניות ההגירה לישראל. בתום הדיון החליטה הממשלה להקים צוות בראשות ראש הממשלה ושר המשפטים ובהשתתפות שרים ונציגי משרדי ממשלה, שיגבש תזכיר חוק בנושא הגירה לישראל. המדיניות שתגובש, כך הוחלט, תאפשר למדינת ישראל להגשים את האינטרסים הלאומיים שלה, תוך שמירה על זכויות האדם. בין יתר הנושאים, עליהם על הצוות לתת דעתו, ולהציע פתרונות חקיקתיים: כניסתם של מסתננים, פליטים ומבקשי מקלט לישראל ומתן המעמד לאלו שהוכרו כפליטים. לטעמנו, על ועדת הפנים והגנת הסביבה לדחות את דיוניה בעניין הצעת החוק למניעת הסתננות עד לגיבוש המלצות הצוות.
