במדינות שונות, בין שהזכות לדיור מעוגנת בחוקה ובין שלא, ישנם חוקי דיור, שקובעים מהן החובות של אותה מדינה בתחום הדיור. חוקים אלו מחייבים את המדינה לקבוע מדיניות ברורה ויעדים למימוש. במדינות שבהן מעוגנת מדיניות הדיור בחוק, אין הממשלה רשאית לקצץ בחריפות בהוצאות הדיור ולחדול מקיום החובות המוטלות עליה בחוק, באופן שרירותי או בחדרי חדרים; אם רוצה הממשלה לשנות את מדיניותה בתחום הדיור, היא תעשה זאת באמצעות שינוי החוק, דבר שילו?וה בדיון ציבורי גלוי ובביקורת שיפוטית. לעומת זאת, במדינה שבה מדיניות הדיור עמומה ומוסדרת בעיקר בנהלים פנימיים, יכולה הממשלה לשנותה בקלות וללא דיון ציבורי.
בניגוד למדינות מפותחות אחרות, בישראל אין מדיניות דיור ברורה ומפורסמת, והממשלה שומרת על עמימות רבה בכל פעולותיה בתחום הדיור. אין פלא שקיימים מעט מאוד חוקים שיש בהם ללמד על מדיניות מחייבת, וכי הממשלה נמנעת מלקדם חקיקה המעגנת את הזכות לדיור.
אין זה אומר שכלל אין חקיקה שעוסקת בדיור, אלא שחקיקה זו מצויה בסעיפי חוק פזורים ובלתי סדורים. ישנם, למשל, סעיפי חוק שמג?נים על אדם מפני פינוי מדירת מגורים יחידה ללא דיור חלופי. סעיפי חוק אחרים מעגנים את זכויותיו של דייר מול המדינה שמשכנת אותו בדיור ציבורי, או מול בעל הבית בשכירות פרטית. ישנם סעיפי חוק שמקנים הגנות מסוימות ללווים, כדי למנוע את איבוד הדירה לנושה. סעיפי חוק אחרים מחייבים הנגשה של דיור לבעלי מוגבלויות, וישנם גם סעיפי חוק שקובעים סדרי עדיפויות בסיוע לדיור לקבוצות מסוימות. אך אין חוקים שמצביעים על מדיניות ברורה, ואשר מבטיחים את הזכות של תושבי המדינה לדיור נאות.
אחת הדרכים שבהן הממשלה שומרת על עמימות במדיניות הדיור שלה, היא בשימוש נרחב בנהלים פנימיים. קביעת מדיניות הסיוע בדיור לאוכלוסיות מוחלשות, למשל, מצויה כולה בנהלים פנימיים של משרד השיכון. בין נהלים אלו מצויים גם נהלים הקובעים מי יהא זכאי לסיוע בדיור ציבורי ומי יהא זכאי לקצבאות השתתפות בתשלום שכר הדירה, ובאילו תנאים. נהלים אלו משפיעים באופן ישיר על חייהם של מאות אלפי אנשים. חרף זאת, הם משתנים לעתים מזומנות על פי רצון הממשלה, ללא דיון ציבורי או ביקורת של בית המחוקקים או בתי המשפט, ולרוב גם אינם זוכים לפרסום אפקטיבי.
קישורים:
עו"ד גיל גן-מור, הנדל"ניסטית – הפרה של הזכות לדיור על-ידי מדינת ישראל, האגודה לזכויות האזרח, יולי 2008
