להאשים חוק שמעולם לא אפשרו את כניסתו לתוקף באחריות לדלדול מלאי הדיור הציבורי, דורש תעוזה יוצאת דופן. אבל השיא הוא להציע לציבור את החקיקה הזו כמענה למחאה החברתית
אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת לחוצפה ולציניות שבהן מנהלת הממשלה את מדיניותה הכלכלית-חברתית, הנה בא שר האוצר ומגיש, כמענה למחאה החברתית את הצעת החוק לביטול חוק הדיור הציבורי, החוק אשר היה אמור לאפשר לדיירים ותיקים בדיור הציבורי לרכוש את דירותיהם במחיר מופחת.
החוק נחקק לפני למעלה מעשור, ב-1998. מאז הממשלה, באמצעות חוק ההסדרים, שבה ומקפיאה אותו פעם אחר פעם. כעת, "מזהירים" במשרד האוצר שהחוק עלול להיכנס לתוקף בינואר 2013. דיירי הדיור הציבורי עוד עלולים להפוך לבעלי רכוש, רחמנא ליצלן.
זה פטנט ישראלי יוצא דופן: הכנסת מחוקקת, משרד האוצר (באישור הכנסת) מקפיא לאורך כמעט 15 שנים, ולבסוף כשנראה שאולי החוק, סוף סוף, ייכנס לתוקף – הממשלה פועלת לביטולו.
אם לא די בביטול החוק, הממשלה מנסה לאחז עיניים בטענה המחוצפת כאילו דווקא החוק הזה, החוק שהיה קפוא 15 שנים, הוא-הוא הסיבה לצמצום הדירות הזמינות לדיור ציבורי. מי שקורא את נוסח הצעת החוק יכול לקבל את הרושם שמדובר במענה מבורך וקשוב למחאה החברתית, מה גם שההצעה מופיעה בהמלצות ועדת טרכטנברג.
זה דורש תעוזה יוצאת דופן, להאשים חוק שמעולם לא אפשרו את כניסתו לתוקף, באחריות לדלדול מלאי הדיור הציבורי, ולקינוח – להציע לציבור את החקיקה האנטי-חברתית הזו כחלק מחבילת הצעדים שהיא המענה למחאה החברתית.
החלטות לחוד ומציאות לחוד
הסיבה האמיתית לייבוש הדיור הציבורי אינה החוק שעכשיו מציעים לבטל, אלא שזו הייתה מדיניות הממשלה ב- 30 השנים האחרונות. למרות שהחוק הוקפא, לאורך השנים קיימה הממשלה מספר מבצעים למכירת דיור ציבורי לדיירים ותיקים בהנחה. התכלית הגלומה בכך היא ראויה ביותר והיה בה כדי לבטא, במידה מסוימת, תיקון של עוול היסטורי של המדינה כלפי עולים, מרביתם מזרחים, שהגיעו לישראל משנות החמישים ואילך.
במקביל, קבעה הממשלה כי ההכנסות ממכירת הדירות בדיור הציבורי תיועדנה לחידוש מאגר הדירות. אלא שהחלטה לחוד ומציאות לחוד: כפי שמצביע עו"ד גיל גן-מור, ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח, תמורת מכירת כ-37,500 דירות התקבלו הכנסות בסך 2.75 מיליארד שקלים.
כמה מתוך הסכום הזה, שהיה אמור להיות מיועד לחידוש המאגר, הושקעו בכך בפועל? פחות מעשירית: 7.5%. והדובדבן: מבין דירות הדיור הציבורי שנמכרו, אחת מכל 15 דירות בכלל לא נמכרה לזכאים – אלא פשוט נמכרה בשוק החופשי, לכל המרבה במחיר.
צריך להגדיל את מלאי הדיור הציבורי בישראל פי עשרה
מה צריך לעשות? צריך לשנות את המדיניות. צריך להגדיל את מלאי הדיור הציבורי. לא בסיסמאות, במספרים: בישראל יש היום יחסית לגודל האוכלוסייה פחות שמינית ממספר הדירות בדיור ציבורי, בהשוואה למצב לפני 50 שנה – 9 דירות לכל 1,000 איש לעומת 70 שהיו אז. לשם השוואה, המספר המקביל באירופה נע בין 80 (אנגליה) לכמעט 140 (הולנד). כלומר – צריך, בערך, להגדיל את מלאי הדיור הציבורי בישראל פי עשרה.
אז כמה דירות דיור ציבורי חדשות המדינה בונה? כמעט כלום. למה? הממשלה מתנגדת. ולא שלא היו הצעות חוק לבניית דיור ציבורי שעלו בכנסת. היו המון. הממשלה דחתה את כולן. כמה דיור ציבורי בונים במדינות המערב? בצרפת, כ-12 אחוזים מהבנייה החדשה מיועד לדיור ציבורי; באוסטריה זה מגיע ליותר מ-25 אחוזים. אצלנו, שר הבינוי והשיכון מוביל יוזמה להקצאת חמישה אחוזים מהדירות במכרזי בנייה בקרקעות המדינה לדיור ציבורי – אלא שגם לכבשת הרש הזו הממשלה מתנגדת.
לסיכום: למכור את דירות הדיור הציבורי לדיירים ותיקים זו עשיית צדק, גם אם מאוחרת ומוגבלת. להאשים את המהלך הצודק הזה כאילו הוא האשם בכך שמלאי הדיור הציבורי דולדל, כאשר הממשלה מקפיאה לאורך 15 שנים את החוק בנדון ומנצלת למעלה מ-90 אחוזים מהתמורה שקיבלה עבור הדירות שמכרה למטרות אחרות – זו עזות מצח.
לא הדיירים הוותיקים אשמים, אלא מדיניות הממשלה. הנתונים מצביעים באופן חד משמעי על התוצאות ההרסניות של המדיניות הממשלתית בתחום הדיור הציבורי, ולבסוף, אחרי 30 שנות ייבוש, מהדיור הציבורי נשארו רק פירורים. עכשיו, הממשלה רוצה שזכאי הדיור הציבורי והדיירים הוותיקים יריבו על הפירורים הללו – ואת זה מציגים לנו כמהלך חברתי.
פורסם באתר nrg-מעריב ב-19.7.2012
