טלי ניר
פרשת הילדים יוצאי אתיופיה שלא התקבלו לבתי הספר בפתח תקווה, מסעירה את המדינה כבר שבועות ארוכים. הרעיון שלילדים לא יימצא מקום לימודים – מזעזע את כולנו. ברור לכל שהשכלה בית ספרית היא דבר בסיסי כל כך, שבלעדיו אין לילד סיכוי ממשי להתפתח ואפשרות להגשים את עצמו כשיהיה אדם בוגר.
כולנו מתקוממים על האפליה והפגיעה בילדים רק על שום צבע עורם, ומתקשים לקבל את אוזלת היד של משרד החינוך מול מנהלי בתי הספר באם המושבות. ובאמת, במצב הדברים הנוכחי משרד החינוך לא עומד במשימתו הראשונה: לאפשר לכל ילד לממש את זכותו וחובתו לחינוך.
אלא שפתח תקווה אינה המקום היחידי שבו משרד החינוך מועל בתפקידו. בירושלים המזרחית ישנם כיום כ-5,500 ילדים שלא לומדים בכלל. למרה הצער, הנושא הזה אינו מגיע לדיון ציבורי ולא מעורר את הזעקה שצריך היה לעורר.
תושבי ירושלים המזרחית, שמספרם מגיע היום לקרוב ל-300 אלף בני אדם, נשכחו על ידי המדינה. ב-1967 הם סופחו חגיגית לירושלים והוענקו להם תעודות זהות כחולות. אלא שמאז ההכרזה החגיגית הזו, שהתקבלה בהתלהבות בעיקר בגלל הגדלת ירושלים בשטח עצום של 70 אלף קילומטרים, שכחנו שהפלסטינים במזרח ירושלים הם בבית שלנו.
החוק הישראלי חל בירושלים המזרחית ומחייב את המדינה לספק לתושבים שם את אותם שירותים שניתנים לכל אזרח אחר במדינה. מה שקרה בתחום החינוך במזרח הבירה, רק מדגים את קצה הבעיות של התושבים שם היום.
מאז סיפוח ירושלים המזרחית עשו משרד החינוך ועיריית ירושלים מעט מאוד כדי לקדם את מערכת החינוך במזרח העיר. במשך שנים ארוכות פשוט לא בנו כיתות לימוד, למרות שהאוכלוסיה גדלה מאוד: פי ארבעה וחצי מאז הסיפוח. מחסור בכיתות לימוד גדל כל הזמן ועל פי דו"ח מבקר המדינה האחרון, כיום עומד המחסור על 1,000 כיתות לפחות. ההערכה היא שעד לשנת הלימודים 2011 צפוי המחסור לעמוד על לפחות 1,500 כיתות.
התוצאות הן קטלניות עבור הילדים. מבדיקה שערכה האגודה לזכויות האזרח יחד עם עמותת "עיר עמים", מתברר של-35 אלף ילדים לא נמצא כיום מקום בחינוך העירוני. טפסים רשמיים של משרד החינוך ועיריית ירושלים מודיעים רשמית לפונים: "למרות כל הניסיונות והמאמצים שעשינו כדי לקלוט את ילדכם בבית ספר של העירייה, לא הצלחנו למצוא לו מקום באף בית ספר עירוני. על כן, אנו מתנצלים מאוד שלא יכולנו להיענות לבקשתכם ומאחלים הצלחה לילדכם".
כמו בעוד מקרים שבהם המדינה מועלת בחובתה כלפי אזרחיה, אל הוואקום הציבורי נכנס המגזר הפרטי: יזמים זריזים הקימו בתי ספר פרטיים בתשלום, שהם עסקים לכל דבר. בלית ברירה, רבים מההורים עושים מאמץ ושולחים את הילדים לבתי ספר פרטיים, על אף שזו מעמסה כלכלית מאוד כבדה על התושבים; 67% מהמשפחות בירושלים המזרחית חיות מתחת לקו העוני.
יש כמובן את אלו שלא יכולים לשלם את שכר הלימוד בבתי הספר הפרטיים.
כ-5,500 ילדים, בהערכה זהירה מאד, אינם רשומים באף מסגרת חינוכית, ציבורית או פרטית. ירושלמים פוגשים אותם בשוק, שם הם עובדים בסחיבת עגלות, או בצמתים, שם הם עוסקים ברוכלות.
גם מי שלומד לא מאוד נהנה: עיריית ירושלים עצמה מדווחת כי מחצית מהכיתות שהיא מפעילה אינן תקניות.
הסירוב להעניק לילד את זכותו לחינוך הינו פגיעה חמורה ביותר בזכויותיו הבסיסיות לחינוך, להתפתחות ולמימוש עצמי, ועומדת בסתירה לחוק לימוד חינם. כן כן, תלמידים יקרים, היום נלמד כי משרד החינוך, זה שאחראי להפוך אתכם לאזרחים טובים ושומרי חוק, מפר את החוק בעצמו.
לכן, נחוץ דיון ציבורי דחוף. בלעדיו מקבלי ההחלטות ימשיכו במחדל המתמשך. יש להרים קול זעקה ולהבהיר כי לא רק לילדים יוצאי אתיופיה מגיע ללמוד, אלא לכל ילד. שאלו את עצמכם: האם אנו חברה שמוכנה להבטיח רק את לימודיהם של יהודים, או נכון יותר שכולם ילמדו? מה יבטיח יותר את העתיד של כולנו?
המאמר פורסם באתר ynet ב-7.9.09
