איור: אלון ברייארמתוך דוח האגודה לזכויות האזרח, בין מימוש לייבוש: שיטות ממשלות ישראל לצמצום השירותים החברתיים, אפריל 2012
להלן תקציר הפרק. לטקסט המלא לחצו כאן (pdf)
תפיסת העולם החברתית-כלכלית של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, המבקשת להקטין את ההוצאה החברתית למינימום, היא גישה שהתפתחה במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים ויושמה במדינות שונות ברחבי העולם. מולה עומדת תפיסה שדוגלת במימון ממשלתי משמעותי כדי לקדם מטרות חברתיות. בלב הסוגיה עומדת השאלה מהו היקף השירותים הציבוריים שמספקת הממשלה לציבור יחסית להכנסותיה. כלומר, איזה היקף מהפעילות הכלכלית ממומן ומבוצע באופן ציבורי ואיזה באופן פרטי.
התפיסה שדוגלת בהוצאה ממשלתית גבוהה התפתחה לאחר המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בשנת 1929, שתוצאותיו היו הרות אסון לכלכלה במדינות רבות בעולם. מימדי המשבר הובילו לדרישה גוברת שהממשל ינקוט התערבות פעילה בשוק. מדינות שונות בעולם אמצו את הדרך הדוגלת בהוצאה ממשלתית גבוהה על שירותים חברתיים ובמעורבות ממשלתית בהסדרת השווקים.
אולם בעקבות המשברים הכלכליים של שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת התגברו הקולות הביקורתיים, שגרסו כי מעורבותה הישירה של המדינה בכלכלה היא מקור כל הרעות והסיבה לאי היציבות הכלכלית. לגישתם של כלכלנים כמילטון פרידמן ופרידריך האייק, כדי להבטיח יעילות כלכלית על המדינה לא להתערב בנעשה בשוק ואף להגן על מעמדו של השוק החופשי כעקרון-על.
תפיסה זו, התפיסה הניאו-ליברלית, סוברת כי שאיפתו של הפרט למקסם את תועלתו האישית תביא בהכרח למקסום הרווחה החברתית, ולכן כדי להגיע לתועלת מקסימלית יש להעביר את האחריות להבטחת צורכי האזרחים ורווחתם לידי השוק החופשי, במהלך הדרגתי של שילוב של מנגנוני שוק תחרותיים בשירותים החברתיים. מבחינה זו, את מקומה של אחריות המדינה צריכה לתפוס האחריות האישית.
המשבר הכלכלי של שנת 2008, שזכה לשם משבר הסאב-פריים, נתפס ככישלון התפיסה הניאו-ליברלית. בעקבותיו פרסמו כלכלנים רבים ביקורת נוקבת על האמונה המוחלטת בשוק חופשי.
התפיסות החברתיות-כלכליות המתנגשות האלו מבוססות על תפיסות שונות ביחס לחברה, לפרט, ליחסים ביניהם, לזכויות האדם ולמושגי האחריות האישית והאחריות הקולקטיבית. בעוד הניאו-ליברלים טוענים כי האינדיבידואל הוא ישות שלמה אשר פועלת ומתקדמת עצמאית באופן תדיר, מתנגדיהם – בעיקר תומכי מדינת הרווחה המודרנית הנהוגה במערב אירופה – טוענים שיכולתו של אדם לקדם את האינטרסים שלו באופן אינדיבידואלי היא תוצר של מערכת כללים וכוחות חברתיים. כלומר, שיכולתו של הפרט לקדם את עצמו תלויה קודם כל בחינוך ובשירותי הבריאות שהוא מקבל מהמדינה, במידת ההגנה על זכויותיו כעובד ובסיוע שניתן לו כדי לקדם את עצמו בשוק תחרותי.
מכאן צומח הקונפליקט המרכזי שבין הניאו-ליברלים למתנגדיהם, המתמצה בשאלה: מהי אחריותה של המדינה? האם היא אחראית להגן על השוק מפני התערבויות חיצוניות על מנת לייצר את התנאים האופטימאליים לאספקת השירותים החברתיים, או שמא היא אחראית למימוש זכותו של הפרט ליהנות באופן אופטימאלי משירותים אלו?
אנו מציעים להשקיף על מדיניות ממשלתית מכל סוג שהוא מנקודת המבט של זכויות חברתיות וכלכליות, אשר עשויה לספק לדוגלים באידיאולוגיות חברתיות-כלכליות שונות אמת מידה מוסרית לבחינת החלטות הממשלה ביחס להוצאותיה הציבוריות ולמעורבותה בשוק. שכן חינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ורווחה אינם מוצרי צריכה אלא זכויות יסוד המגיעות לכל אחד מאיתנו. שיטות כלכליות שונות יכולות להביא באופן צודק למימוש חזון זה, אולם הניסיון מוכיח כי הפקרת זכויות אדם אלו לכוחות השוק אינה אחת מהן.
