איור: אלון ברייארמתוך דוח האגודה לזכויות האזרח, בין מימוש לייבוש: שיטות ממשלות ישראל לצמצום השירותים החברתיים, אפריל 2012
להלן תקציר הפרק.
לטקסט המלא לחצו כאן (pdf)
תיאור השיטה
חלק מרכזי בהנהגת מדיניות חברתית-כלכלית דורסנית הוא התמודדות עם ההתנגדויות שעשויות לקום למדיניות זו. במהלך השנים טיפלו ממשלות ישראל בהתנגדות להתנערותן מאחריות חברתית בדרכים שונות. עיקרן היה ריסוק המתנגדים שאפשר היה לרסק וחיבוק המתנגדים החזקים, בעיקר קבוצות סקטוריאליות מסוימות, כדי להבטיח "שקט תעשייתי".
כך, המתנגדים למדיניות החברתית-כלכלית תויגו דרך קבע כ"בלתי רציונליים", וקבוצות מוחלשות – עניים, ערבים, חרדים – הוצגו כ"פרזיטים" וכ"בטלנים", ונטען נגדם שהם "לא מתאמצים מספיק" ו"מביאים יותר מדי ילדים שנולדים לתוך עוני". הדה-לגיטימציה ועידוד הגזענות כלפי קבוצות אלו הביאו לשני "הישגים" הכרוכים זה בזה: במקום שהשיח הציבורי יעסוק בכשלי המדיניות החברתית-כלכלית, הוסטו הדיון והאש כלפי המוחים, והממשלות לא נדרשו עוד לשנות ממנהגן.
יעד אחר לריסוק היו התארגנויות העובדים, שבכוחן היה לשמש כמגן בפני שחיקת זכויות העובדים ושכרם. כדי לשנות את יחסי הכוחות בין המעסיקים למועסקים, נעשו צעדים רבים שנועדו לשבור את העבודה המאורגנת והוחלו כללים חדשים על יחסי העבודה במשק. שינויים אלה, ובהם הפרטת החברות והשירותים הממשלתיים והעסקה עקיפה באמצעות חברות כוח אדם, החלישו את כוחם של העובדים, שחקו את זכויותיהם והעמיקו את הפערים הכלכלים בחברה.
מנגנון נוסף לריסוק ההתנגדות נעשה באמצעות מדיניות הרווחה: שימוש נרחב במה שמכונה "קצבאות קטגוריאליות", הניתנות לאוכלוסיות מסוימות על בסיס מוצא אתני, מוצא לאומי ושירות צבאי. השיעור הגבוה של קצבאות מסוג זה בישראל לא רק מיסד את אי-השוויון בחברה אלא אף העמיק אותו, ויצר פירוד בין קבוצות מוחלשות שונות. פירוד זה מקשה על מאבקים חברתיים בנושאים שאינם סקטוריאליים, ומאפשר לממשלות להמשיך במדיניותן החברתית-כלכלית שנים ארוכות מאוד.
לטקסט המלא של הפרק לחצו כאן (pdf)
