עאוני בנא
"זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו". המשפט הזה נחרט בזכרוני מרוב שחזר על עצמו בסרטים המצריים שהטלוויזיה הישראלית, באצילותה, נהגה לשדר בימי שישי. המבוגרים במשפחתי טענו שהשב"כ בוחר את הסרטים, ושזו גם דרכו להעביר מסרים לנו, הערבים. כשהתחלתי ללמוד משפטים התברר לי שמדובר בעיקרון מרכזי גם בשיטת המשפט הישראלי – "חזקת החפות".
ובכל זאת, מדוע כה חשוב היה להעביר דווקא את המסר לפיו אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו? עם השנים נפתרה התעלומה. הבחנתי שבכל פעם שאזרח ערבי מגיע לשדה התעופה, נערכת לכבודו קבלת פנים שונה מזו שלה זוכים אזרחים לא-ערבים. קבלת הפנים, שלא היה בה כבוד לנוסע, כללה בדיקות משפילות, תשאול ארוך, חיפוש מדוקדק באחרון החפצים האישיים, לפעמים הורדת בגדים וליווי אישי עד לדלת הכניסה למטוס ולא אחת החמצת הטיסה.
הבנתי שהשב"כ רצה שנאמין במשפט ההוא מהסרטים דווקא משום שהוא לא מכבד אותו. למעשה, הוא מיישם את ההפך הגמור שלו: ערבי הוא בחזקת חשוד כל עוד לא הוכחה חפותו. בשונה מסדר הדברים הרגיל, שבו קודם מתבצעת עבירה ואחר כך מחפשים חשודים, כשמדובר בערבים, החשודים כבר כאן וכל שנותר הוא לאתר את העבירה שביצעו.
האזרחים הערבים הם תמיד חשודים, תמיד תחת מעקב ופיקוח. פוגעים בזכויותיהם לא על דבר שעשו אלא מפני שנולדו להיות מי שהם. לפני כחמש שנים עתרנו לבג"ץ באגודה לזכויות האזרח, וביקשנו שוויון בבידוק הביטחוני. המדינה השיבה שאין לה שיטה אחרת לביצוע הבדיקות מלבד זו שמבחינה בין אזרחים. לפי שיטה זו, מזהים קבוצת אזרחים בעלת שיוך לאומי מסוים כמסוכנת יותר, מדביקים לה תג "סיכון גבוה" ומשגרים את בניה ובנותיה למסלול ייסורים של בדיקות מחמירות. הקבוצה שנקבעה לפי שיטה זו, היא קבוצת האזרחים הערבים.
המדינה הודתה כבר בתחילת הדרך ששיטת הבידוק שלה פוגעת באזרחים הערבים. למרות שלא עמדו בפניה הרבה ברירות, יש לרשום זאת לזכותה – לא כל יום שומעים הצהרה רשמית וברורה שאזרחי ישראל אינם שווים. אלא שבאותה נשימה הודיעה המדינה שהיא לא מתכוונת לבטל את האפליה, וטענה ששוויון בבדיקות יעלה לה מיליונים ויפגע בזכויותיהם של שאר האזרחים. הרי חבל לטרטר ולהשפיל גם אותם, רק כדי להשיג שוויון לערבים. המדינה התאמצה ועשתה חישוב מדויק של מחיר השוויון: תור בידוק באורך של קילומטר וזמן המתנה של שלוש שעות.
חישובים מעין אלה הם, בעינינו, לא יותר מאשר תסריטי אימה דמיוניים שמטרתם להרתיע את מי שבידיהם הסמכות ואולי הנכונות להנהיג שוויון. הרי יש מדינות דמוקרטיות בעולם שמתמודדות עם סיכונים ביטחוניים ולא מפלות בין אזרחים. והן מפעילות מערכי בידוק שהמרחק ביניהם לבין החישובים שהציגה המדינה הוא שמים וארץ.
אך זה לא העיקר. מאחורי החישובים מסתתרת גישה שמעידה על זלזול בחומרת הפגיעה בזכותם של אזרחים לשוויון. זוהי גישה שמתייחסת לרמיסת כבודם של אזרחים ערבים כעניין כלכלי בלבד, ומניחה שאפשר לקנות תנאים נוחים לחלק מסוים מהאזרחים, באמצעות פגיעה באחרים. המסר של המדינה לציבור הוא: ניתן וצריך להשאיר על כנו את חוסר השוויון בין האזרחים, ולו רק בשל המחיר הכרוך בביטולו. זהו מסר מסוכן שלא רק עומד בניגוד לחובתה של המדינה לכבד את הזכות החוקתית לשוויון, אלא גם מסר לאזרחים הערבים, שהוא מעליב לא פחות מהעלבון בשדה התעופה.
כנראה שהמדינה עדיין לא הפנימה שמדובר כאן בשאלה מהותית יותר מכסף ותורים. זוהי שאלה שנוגעת למשמעות האזרחות של הערבים בישראל ולליבת הערכים שאמורים להנחות מדינה דמוקרטית, שומרת זכויות אדם, בהתנהלותה אל מול אזרחיה. לו הפנימה זאת המדינה, קרוב לוודאי שהיתה ממקדת את חישוביה במחיר האפליה וההשפלה, ולא במחיר השוויון.
בית המשפט צפוי להכריע בשאלות אלה בקרוב. נותר רק לקוות שהוא ישכיל לפסוח על המרחק שמפריד בין השפלה לשוויון, ויבהיר למדינה שהערבים הם אזרחים וזכויותיהם לא נמדדות רק בכסף. ואף שאינו מחויב בכך, נשמח גם באותה הזדמנות בית המשפט יורה לשב"כ להקפיד ולעמוד במסרים מהסרטים.
עו"ד בנא הוא מנהל המחלקה לזכויות המיעוט הערבי באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר הארץ ב-7.5.2012
