פליטים ומבקשי מקלט בישראל

נתונים מעודכנים על פליטים ומבקשי מקלט בישראל ועל התנהלות המדינה בנושא, מאת הפורום לזכויות פליטים.

נתונים

פליטים ומבקשי מקלט בישראל: במדינת ישראל שוהים כיום כ-9000 מבקשי מקלט ופליטים. כ-3000 מהם אזרחי סודן וכ-3000 אזרחי אריתריאה. נציבות הפליטים של האו"ם אוסרת לגרש מבקשי מקלט אלה לארצותיהם מחשש לחייהם שם.מבקשי מקלט מדרפור: מוצאם של כ-900 ממבקשי המקלט בישראל בחבל דרפור שבמערב סודן. האו"ם הכריז על המתרחש בדרפור בשנים האחרונות כאסון ההומניטארי הקשה ביותר המתרחש כיום בעולם.

מבקשי מקלט מדרום סודן: כ-2000 ממבקשי המקלט בישראל הינם מדרום סודן, שם התחוללה במשך כשני עשורים מלחמה שגבתה כשני מיליון קורבנות. בשנת 2005 נחתם הסכם שלום בין הצדדים, אולם האזור רחוק מלהיות יציב.

מבקשי מקלט מאזורים אחרים בסודן: מעטים הנם מאזורים אחרים בסודן כהרי הנובה וצפון סודן. חלק סבלו מהפרות של זכויות אדם בסיסיות, אחרים נחשדו בחברות בארגוני מורדים.

מבקשי מקלט מאריתריאה: כ-3000 ממבקשי המקלט בישראל נמלטו מאריתריאה, מדינה שתוארה על ידי דוח פנימי של משרד המשפטים בישראל כמדינה שבה "הפרות זכויות האדם והרדיפות הפוליטיות במדינה נרחבות וכוללות החזקת אסירים מצפוניים ללא אישום או משפט, רדיפות על רקע דתי, העלמה בפועל של אזרחים, שליטה מוחלטת על אמצעי התקשורת , גיוס כפוי של אזרחים לצבא ועוד"[1] .

מבקשי מקלט מקונגו ומחוף השנהב: למעלה מ-1000 מבקשי מקלט הנם אזרחי קונגו וחוף השנהב. מדינות אלה הוגדרו על-ידי ישראל כ"מדינות משבר" ואזרחיהן זכו להגנה קבוצתית זמנית. בקונגו מתנהלת גם כיום מלחמת אזרחים, שגבתה מאז 1994 למעלה מארבעה מיליון קורבנות, ולכן מבקשי המקלט ממדינה זו נהנים עדיין מהגנה זמנית. חוף השנהב הוכרזה לאחרונה על ידי האו"ם כמדינה בטוחה לשיבת אזרחיה, לאחר שמלחמת האזרחים בה הסתיימה.

מיקומם הפיזי של מבקשי המקלט: כ-1500 ממבקשי המקלט הנמצאים כיום בארץ עצורים בבתי סוהר. 1000 מהם מוחזקים באוהלים בכלא "קציעות" שבדרום הארץ, ואילו 500 נוספים מוחזקים במתקני כליאה שונים של השב"ס ומשטרת ישראל.
כ-7000 מבקשי מקלט ופליטים מוכרים מתרכזים בערים תל אביב ואילת. השאר מפוזרים במושבים, בקיבוצים ובערים שונות ברחבי הארץ.

מצבם הפיזי והנפשי: מרבית מבקשי המקלט הנם גברים צעירים ובריאים שהצליחו להימלט מארצם ולחצות ברגל את המדבר. בין מבקשי המקלט גם 400-200 נשים וכ-500 ילדים. בניגוד למצבם הפיזי, שהנו ברוב המקרים סביר, רבים ממבקשי המקלט סובלים מקשיים על רקע הטראומות הקשות שחוו.

לשם השוואה – מעט נתונים מהעולם: רק מעטים מבין מבקשי המקלט מגיעים לישראל

מדינות אפריקה העניות הן שקולטות את רובם המכריע של הפליטים בעולם. כך לדוגמא הפליטים הסודנים, על פי הדוח הסטטיסטי האחרון של האו"ם: 228,836 נמצאים בצ'אד, 212,857 – באוגנדה, 76,646 – בקניה ו-13,446 במצרים, מדינות השכנות לסודן, שממנה נמלטו. מדינות מפותחות קלטו אף הם פליטים סודנים: ארה"ב – 16,363 , אוסטרליה – 18,827 וקנדה – 6,230. [2]על פי אותו דוח 116,862 אזרחי אריתריאה הנם מבקשי מקלט בסודן.[3]

כיצד הגיעו מבקשי המקלט לישראל ומדוע אינם נשארים במצרים

כמעט כל מבקשי המקלט בישראל הגיעו דרך הגבול המצרי. מאז חודש אפריל 2007 עלה מספרם של הנכנסים לישראל דרך מצרים באופן משמעותי. מרביתם טוענים כי אם יגורשו, תישקף סכנה לחייהם או לשלומם הגופני. מצרים מעניקה הגנה מינימאלית בלבד לפליטים, המתמצה בהגנה מפני החזרה למדינת המוצא. פליטים טוענים שלעיתים אף הגנה זו אינה מתקיימת בפועל. כמו ישראל, גם מצרים לא נקטה בצעדים ליישום הוראות החוק הבינלאומי כחלק מהמערכת החוקית שלה. מצב זה מעמיד בסכנה את חייהם ואת חירותם של הפליטים. לעיתים קרובות מתפרסם באמצעי התקשורת מידע אודות מבקשי מקלט שניסו לחצות את הגבול לישראל ונורו למוות על-ידי חיילים מצריים, ובמקרה אחד אף נרצחו על ידי חיילים מצריים לאחר לכידתם[4]. פליטים שנעצרים במצרים מוחזקים בתנאים קשים ביותר, העולים כדי ענישה ויחס בלתי אנושי, תוך הפרה של אמנות בינלאומיות בדבר זכויות אדם.[5]

מצבם החוקי של מבקשי המקלט והפליטים בישראל

פליטים מוכרים על פי האמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951:

• מוגנים בפני גירוש עד שישתנה המצב בארצם באופן שיאפשר את חזרתם הבטוחה.
• מחזיקים במעמד תושב ארעי (א5) המוארך אחת לשנתיים, כפופים להליך בדיקה מחודשת של מעמדם ועלולים להידרש לעזוב את ישראל אם יימצא כי המצב בארצם השתפר ומאפשר חזרה בטוחה.
• אינם זוכים לכל סיוע שתכליתו השתלבות סבירה בחברה הישראלית. בניגוד למדינות אחרות, אין הליך להתאזרחותם.

מאז 1951 הוכרו בישראל כ-150 פליטים על פי האמנה, שזכו למעמד א5 לאחר בחינה אישית של נסיבותיהם המיוחדות על ידי האו"ם, ומאז 2001 – גם אישור בקשתם למקלט על ידי הוועדה המייעצת לשר הפנים בנושא מבקשי מקלט ופליטים. רק 70 מהם חיים כיום בישראל. השאר עזבו למדינות מערביות אחרות שבהן התאזרחו קרובי משפחותיהם.

מבקשי מקלט על פי אמנת הפליטים:

• מוגנים בפני גירוש עד לסיום הדיון בבקשתם על ידי הוועדה המייעצת לשר הפנים בנושא מבקשי מקלט ופליטים. אם נדחית בקשתם, רשאים להגיש ערעור, ומורשים להישאר בישראל עד לתום הדיון בערעורם.
• אינם מורשים לעבוד עד לריאיון ראשוני בנציבות האו"ם לפליטים. עקב העומס הרב המוטל על עובדי הנציבות, נאלצים להמתין חודשים ארוכים לקיום הריאיון, ובמהלך תקופה זו נדחקים לתעסוקה בלתי-חוקית. לאחר ריאיון ראשוני, ובמידה ובקשתם עונה על אמות-המידה של אמנת הפליטים, חלקם מקבלים מסמך הגנה של נציבות האו"ם לפליטים, המאפשר עבודה כחוק. מטעמים לא ברורים, אחרים מורשים להמשיך ולשהות בישראל כדין, אך לא ניתן להם מסמך ההגנה האמור, והנם נאלצים לקיים עצמם ללא רישיון עבודה. גם ברי-המזל שזוכים לרישיון עבודה, אינם זכאים לשירותי בריאות או לשירותים סוציאליים נוספים. הליך בקשת המקלט מסתיים עם החלטת שר הפנים, המתקבלת בעקבות המלצת הוועדה המייעצת.

כיום שוהים בישראל כ-9000 מבקשי מקלט. עקב העומס הרב על עובדי הנציבות מתעכב קיום ראיונות פרטניים, וכמעט שלא נערכים הליכים לקביעת מעמדם של המבקשים.

פליטים "הומניטאריים"[6]:

לצד מבקשי המקלט אשר עניינם אמור להיבחן באופן פרטני לאור אמנת הפליטים, שוהים בישראל גם מבקשי מקלט בני נתינויות שונות הזוכים להגנה קבוצתית מפני גירוש על בסיס מדינת מוצאם. הגנה זו, הניתנת בהתאם להמלצות נציבות הפליטים של האו"ם, מבוססת על עיקרון היסוד שלפיו אין לשלוח אדם למקום שבו צפויה לו סכנת חיים. בעבר ניתנה הגנה זמנית לנתיני ארבע מדינות שבהן השתוללו מלחמות אזרחים עקובות מדם: סיירה ליאון, ליבריה, חוף השנהב והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. עם התייצבות המצב בסיירה ליאון, ליבריה וחוף השנהב, הודיע משרד הפנים למבקשי המקלט כי בהעדר עילת מקלט על-פי האמנה, יצטרכו לעזוב את ישראל. מי שלא עזב במועד שנקבע, נעצר וגורש.
הפליטים ההומניטאריים מחזיקים באשרת עבודה מסוג ב1, שיש לחדש אחת לחצי שנה. פליטים אלה אינם זוכים לכל סיוע סוציאלי. הם שוהים בישראל, לעיתים במשך שנים ארוכות, ללא ביטוח רפואי, חינוך או הכשרה מקצועית. הגנה זמנית מעין זו מותירה את הפליט במצב קשה של חוסר וודאות ופוגמת ביכולתו לשקם את הריסות חייו.

בישראל קרוב ל-800 אזרחי חוף השנהב וקונגו הזוכים להגנה קבוצתית בישראל ואשרת עבודה. לאחרונה הכריזה הנציבות גם על התייצבות המצב בחוף השנהב. משרד הפנים התיר לכ-450 אזרחי חוף השנהב שהגיעו לישראל עד סוף שנת 2006 להישאר בארץ עד סוף שנת 2008.

התנהלותה של ממשלת ישראל כלפי מבקשי המקלט

מדינת ישראל חתמה על האמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, אך לא עיגנה אותה בחוק. בשנת 2001 גובש נוהל טיפול במבקשי מקלט ופליטים, ובו התייחסות מיוחדת ל"נתיני מדינת אויב" (הנוהל אינו מציין באלו מדינות מדובר, אך הרשויות מסרו כי סודן, למשל, נכללת ברשימה). הנוהל קובע כי "נתין מדינת אויב" לא יזכה למקלט בישראל או לרישיון שהייה מסוג כלשהו, וכי שאלת שחרורו ממעצר תידון בכל מקרה לפי נסיבותיו. למרות שמבקשי מקלט מסודן מבקשים הגנה בישראל החל משנת 2004, בקשותיהם כלל אינן מובאות בפני הוועדה המייעצת לענייני פליטים.

כיום: מאז חודש יולי 2007 הקשיחה מדינת ישראל את עמדתה כלפי מבקשי המקלט. ראש הממשלה הודיע כי יש לגרש מהארץ את כל מבקשי המקלט למעט 600 תושבי דרפור שהגיעו לישראל עד סוף שנת 2007. לטענת ראש הממשלה, אשר אינה נסמכת על בדיקה פרטנית של כל הבקשות שהוגשו, כל מבקשי המקלט האחרים הם "מסתנני עבודה". הרשויות גם עומדות על זכותן לגרש מבקשי מקלט בנוהל "החזרה חמה", מבלי לאפשר לנכנסים גישה להליכי מקלט או לנציבות הפליטים של האו"ם. באוגוסט 2007 גירשה ישראל למצרים 48 מבקשי מקלט. בין היתר הודו פרקליטי המדינה בתשובתם לבג"ץ כי לא קיימות כיום בטוחות נאותות לשלומם של המגורשים מצד ממשלת מצרים, כדי לאפשר את יישומו של הנוהל. לא למותר לציין כי גורלם של 48 מבקשי המקלט שגורשו על-ידי ישראל למצרים נותר בלתי ידוע עד היום. למרות זאת, ב-19.05.08 עבר בקריאה ראשונה בכנסת חוק ממשלתי למניעת הסתננות שמכשיר את נוהל "החזרה חמה" ואף מאפשר את מאסרם של מבקשי מקלט לשנים ארוכות.

בעבר: עד סוף שנת 2004, עת מספר מבקשי המקלט עמד על כאלף בקשות בשנה, שחררו הרשויות את מבקשי המקלט ממעצרם לאחר בחינה ראשונית של נציבות הפליטים של האו"ם. את נתיני מדינות האויב כסודן, סוריה, עיראק ואיראן, שחררו הרשויות, לבקשת נציבות הפליטים של האו"ם, לאחר תקופות מעצר ממושכות לחלופות מעצר בעת המתנתם לאיתור מדינה שלישית שתיאות לקלוט אותם. הנציבות הצליחה לאתר עד שנת 2004 מדינות קולטות לכ-55 אזרחי מדינות אויב שנכנסו לישראל במהלך השנים.

בראשית שנת 2006, בעקבות פיזור אלים של הפגנה של מבקשי מקלט סודנים בקהיר (אשר גרם להרג של כעשרים ושבעה מפגינים ולמעצרם של מאות אחרים), גדל מספר מבקשי המקלט הסודנים שהגיעו לישראל. הרשויות הגיבו בשורה של צעדים שמטרתם צמצום מספרם של מבקשי המקלט הנכנסים לישראל.

תחילה עצרו הרשויות את מבקשי המקלט מכוח החוק למניעת הסתננות, על מנת למנוע את האפשרות לשחרורם בתנאים. מאוחר יותר נאלצו, בעקבות עתירה לבג"ץ, לאפשר ביקורת מנהלית פנימית גם לעצורים מכוח החוק למניעת הסתננות. ביקורת פנימית זו הביאה לקראת סוף שנת 2006 לשחרורם לחלופות מעצר של למעלה משלוש מאות מבקשי מקלט מסודן. בראשית שנת 2007, כאשר לא נותרו עוד מקומות כליאה בכלא קציעות, החל צה"ל משחרר את מבקשי המקלט לרחובות באר שבע או הישר לעבודה במלונות באילת. בחודש יולי 2007 הוחלט להגדיל את מספר מקומות הכליאה בכלא קציעות ל-1000 מקומות, והחלו לכלוא גם נשים וילדים. באוגוסט 2007 גורשו בסמוך לאחר הגעתם, ללא כל הליך של שימוע או הזדמנות לבקש מקלט, 48 מבקשי מקלט, רובם נתיני סודן (ב"נוהל החזרה חמה"). ראש הממשלה הודיע על מדיניות משולבת, שלפיה יוענקו באופן חד פעמי אשרות תושב ארעי למשך שנה ל-498 פליטי דרפור, ומצד שני יגורשו כל מבקשי המקלט האחרים, שהוגדרו כ"מסתנני עבודה".

בראשית שנת 2007 החלו להגיע מבקשי מקלט מאריתריאה. הם הוחזקו חודשים ארוכים במעצר, למרות שנציבות האו"ם לפליטים חיוותה דעתה כי החזרתם לארץ מוצאם תחשוף אותם לסכנת עינויים ורדיפה. בחודש ספטמבר 2007 שוחררו מבקשי מקלט אלה על ידי המדינה לחלופות מעצר במושבים חקלאיים. זמן קצר לאחר שחרורם הגיעו תלונות על תנאי העסקה נצלניים ותנאי מגורים מחפירים. בעקבות ביקורת ציבורית ופניות חוזרות ונשנות אל הרשויות, החליט משרד הפנים להפסיק את השחרור לחלופות המעצר ולהעניק רישיונות עבודה לכ-2000 מבקשי מקלט מאריתריאה. במקביל נקבע כי כל מבקש מקלט מאריתריאה וסודן שיגיע לאחר 25.12.07 לא יקבל רישיון עבודה ויוחזק במעצר.

בפברואר 2008 החל מבצע מעצר וגירוש, במטרה לגרש 2100 ממבקשי המקלט מאפריקה עד סוף חודש מרץ. ב-25.03.08 הוחלט להעניק אשרות עבודה בתנאים מגבילים גם ל-600 מבקשי מקלט שהגיעו מאריתריאה בשנת 2008 תוך הכרזה כי משרד החוץ עמל על שילוחם לבורקינה פאסו או למדינה אפריקאית אחרת. בראשית אפריל 2008 פורסמה מדיניות שלפיה על מבקשי המקלט להעתיק את מקום מגוריהם צפונה מחדרה או דרומה לגדרה. מבקשי מקלט רבים בתל-אביב עוכבו על ידי המשטרה ושוחררו בתנאי שיעזבו את העיר.

המלצות

אנו קוראים למקבלי ההחלטות לגבש מדיניות המבוססת על חובותיה של מדינת ישראל על-פי אמנת הפליטים הבינלאומית אשר עיקריה:

1. לישראל זכות להגן על ריבונותה וגבולותיה, אך חלה עליה חובה למלא אחר דרישות האמנות עליה חתמה ולאפשר לכל מבקש מקלט המגיע אל גבולה גישה להליך בקשת מקלט הוגן ללא קשר למדינת מוצאו.
2. ביטול נוהל "החזרה חמה", נוהל בלתי חוקי המונע ממבקשי מקלט את זכותם לגישה למערכת המקלט בישראל ומעמיד את חייהם בסכנה
3. גיבוש הליך בחינת בקשת מקלט יעיל, בשיתוף עם נציבות הפליטים של האו"ם.
4. הימנעות ממעצר מבקשי מקלט.
5. כיבוד הזכות לחופש תנועה של מבקשי מקלט, הימנעות מהטלת מגבלות עליה והקמת מרכזי קליטה אזרחיים לאלה ממבקשי המקלט אשר אינם יכולים לכלכל עצמם בכבוד
6. מתן רישיונות עבודה לכל מבקשי המקלט לתקופה בה הם ממתינים להכרעה בדבר מעמדם, על-מנת להבטיח כי יוכלו לכלכל עצמם בכבוד.
7. הענקת זכויות חברתיות לכל מבקשי המקלט והפליטים שבתחום מדינת ישראל.
8. הענקת מעמד פליט לאותם פליטים שנקבע שהנם זכאים למעמד זה, בהתאם לאמנת הפליטים של האו"ם עליה חתומה מדינת ישראל.

מדינת ישראל, שהוקמה על ידי פליטים ולמענם, אינה יכולה להוסיף והתעלם ממצוקתם של מבקשי המקלט הבאים בגבולותיה.

________________

הפורום לזכויות פליטים כולל שבעה ארגוני זכויות אדם, הפועלים בשיתוף פעולה לקידום ההכרה בזכויותיהם של מבקשי מקלט ופליטים בישראל. הפורום הוקם בסיוע הקרן החדשה לישראל כדי לגבש מסמך מדיניות מעמיק, אשר יעסוק בכל ההיבטים הנוגעים להגנה על פליטים ועל זכויותיהם, כולל פתרונות לטווח ארוך. הפורום מבקש להצביע על הליקויים במדיניות הממשלה, ולהביא לתיקונם באופן ההולם את מחויבויותיה החוקיות והמוסריות של מדינת ישראל. מחויבויות אלה נובעות הן מחתימתה על האמנה הבינלאומית להגנה על זכויות פליטים והן מכיבוד ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם.

הפורום מורכב מהארגונים הבאים: האגודה לזכויות האזרח בישראל, מוקד סיוע לעובדים זרים, רופאים לזכויות אדם, התכנית לזכויות פליטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, אמנסטי אינטרנשיונל, א.ס.ף. ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט, והמרכז לפיתוח פליטים אפריקאים (ARDC).

 

---