סהרונים

כבר חצי שנה שהילדים כלואים באוהלים בכלא קציעות. הם ברחו מארצותיהם מוכות המלחמות והאלימות והתגלגלו לכאן, מקווים שמישהו יסכים לתת להם מקלט. הם לא העלו בדעתם שיגמרו בכלא. אבל איכשהו בישראל יותר קל לכלוא ילדים פליטים מאשר להקים מנגנון מסודר שיטפל בהם

טלי ניר

כבר חצי שנה שהילדים כלואים באוהלים בכלא קציעות. הם בני כל הגילים, מכמה חודשים ועד שבע- עשרה. כשסופרים אותם מגיעים למעל מאה נשמות רכות. בלילות הם מנסים לישון על המיטות הצבאיות הצרות שהוקצו להם, אבל כל כך קר שכמעט בלתי אפשרי להירדם. האוהלים אינם חוסמים את הרוח העזה שנושבת במדבר ואין אמצעי חימום מספיקים. בימים הם מסתובבים בחוסר מעש, מקסימום צופים בסרטי מלחמה בערוץ היחידי בטלוויזיה שמשדר בערבית.

במקלחות אין תמיד מים חמים, אז האמהות שלהם מחממות קצת מים בקומקום החשמלי ועושות להם מקלחת עם דלי. השירותים והמקלחות תמיד מלוכלכים – יותר מדי כלואים על פחות מדי מתקנים. אין אף ארון או מדף לחפצים אישיים. אין צעצועים, אין ספרים ואין לימודים. אין גם כמעט אף אחד שמתעניין בהם.

הם ברחו מארצותיהם מוכות המלחמות והאלימות, סודן ואריתריאה, יחד עם קרובים והתגלגלו לכאן, מקווים שמישהו יסכים לתת להם מקלט. הם לא העלו בדעתם שהם יגמרו בכלא.

רק שעה ורבע מבאר שבע נמצא המקום שרובנו לא שמענו עליו – המקום שמדינת ישראל הקימה עבור ילדים פליטים, מבקשי מקלט. איכשהו במדינת ישראל יותר קל לכלוא ילדים פליטים באוהלים ארעיים מאשר להקים מנגנון מינהלי מסודר שיטפל בהם. וזאת למרות שישראל התחייבה להקים מנגנון כזה, כשחתמה על האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים עוד בשנת 1954.

למעשה, עד היום לא גיבשה ישראל מדיניות עקבית בכל הנוגע להענקת מעמד למבקשי מקלט ולהחזקתם בפרק הזמן בו הם ממתינים להכרעה בגורלם. ההחלטה העקרונית היחידה בעניין הזה היתה בשנת 2001, כאשר נקבע שבקשות למקלט מדיני בישראל יוגשו למשרדי נציבות האו"ם לפליטים בישראל, ושהערכת הנציבות היא שתשמש בסיס לבחינה של ועדה ממשלתית, ואחר כך של שר הפנים, שמוסמך להכריע אם להעניק לפליט מקלט מדיני או לא.

אבל בחודשים האחרונים, עם התגברות זרם הפליטים מאפריקה, חלה קריסה כמעט מוחלטת של מנגנון ההכרעה בגורלם. נציבות האו"ם הקטנה בישראל מונה רק חמישה מראיינים ואינה עומדת בקצב הבקשות. בכל המדינות המערביות מכירים במגבלות נציבות האו"ם, לכן הקימו מנגנונים מינהלים לבחינת הבקשות של מבקשי מקלט – כפי שהתחייבו באמנת הפליטים; ישראל היא המדינה המערבית היחידה ללא מערכת משלה.

התוצאה היא מאות פליטים שעניינם לא מוכרע. בעבר, כאשר הגיעו לישראל קבוצות של מבקשי מקלט ממדינות כמו ליבריה, סיירה לאון וחוף השנהב, שגירוש אליהן משמעו סכנת חיים, העניקה ישראל הגנה קבוצתית לפליטים ונתנה להם רישיונות ישיבה זמניים. בעניינם של הפליטים מסודן ישראל החליטה לשנות מדיניות, למרות שהיא מכירה בכך שלא ניתן לגרשם, כיוון שגירושם יעמיד אותם בסכנת מוות.

עד חודש יולי האחרון התעלמה ישראל מזרם הפליטים החדש ונמנעה ממעצרם של ילדים מבקשי מקלט ואימהותיהם ממדינות אלו. כשלוש מאות ילדים מבקשי מקלט והוריהם הגיעו לישראל במחצית הראשונה של 2007 וניתן להם להתגורר, לעבוד וללמוד בארץ. אולם ביולי הודיע משרד ראש הממשלה על גירוש כל ה"מסתננים", להוציא אלה שלא ניתן יהיה להחזירם מיד, אשר יושמו במשמורת. וכך יצא לדרך פרויקט מעצר הילדים רחב ההיקף הראשון במדינת ישראל. המשרד לביטחון פנים לקח את המשימה על עצמו.

ללא עבודת הכנה וללא כל תשתית להבטחת צורכי הילדים הוקמו המתחמים בקציעות, שזכו לכינוי "הסהרונים". עו"ד יונתן ברמן, שעתר בשבוע שעבר בשם ארגוני זכויות אדם לבג"ץ נגד מעצרי הילדים, וניתן לו לבקר במתחמים, שאל את הסוהרים למהות השם. אחד הסוהרים השיב בפשטות: זהו שילוב של "צהרון" ו"בית סוהר".

אגב, באוסטרליה ניסו את הפטנט הזה של מעצר ילדים פליטים בעבר, בתנאים טובים יותר. עם התמשכות המעצר מספר עצום של ילדים והוריהם ניסו להתאבד ופגעו בעצמם פיסית. מומחים שבדקו אותם דיברו על צלקות נפשיות קשות לכל החיים. השלטונות הכו על חטא.

טלי ניר היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח בישראל

המאמר פורסם (בקיצורים קלים) בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-16.1.08

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: זכויות אזרחיות,זכויות ילדים,מבקשי מקלט ופליטים

סגור לתגובות.