לא לבטל את הזכות להגיש ערר על מעצר לבית המשפט העליון

‏

ב-28.2.11 תדון ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בהצעת חוק ממשלתית לביטול זכותו של חשוד או נאשם להגיש ערר לבית המשפט העליון על מעצרו.

על פי החוק היום, חשוד או נאשם שבית המשפט האריך את מעצרו יכול להגיש ערר על כך לבית המשפט המחוזי, ואם עררו אינו מתקבל, לפנות גם לבית המשפט העליון. למה? כי החוק מכיר בכך שמעצר – כליאתו של אדם שאשמתו עדיין לא הוכחה במשפט פלילי הוגן – הוא אקט קיצוני, המחייב ביקורת קפדנית במיוחד. חשוד הוא בסך הכל אדם שנבדק הקשר שלו לעבירה פלילית, וגם לנאשם עדיין לא ניתן יומו בבית המשפט. צריך להבטיח, כי שלילת חירותו של אדם כזה תיעשה רק במקרים חריגים, בהם הדבר נדרש כדי למנוע מסוכנות מובהקת או למנוע שיבוש החקירה או המשפט.

הצעת החוק מבקשת לבטל את זכותו של עצור להגיש ערר לבית המשפט העליון, ולהתנות אפשרות זו בקבלת רשות מיוחדת מבית המשפט. רשות, שעל פי הפסיקה הקיימת, תינתן רק אם התיק מעלה סוגיה "עקרונית" רחבה, החורגת מהעניין הספציפי העומד על הפרק. כלומר, גם אם שופט בית המשפט העליון יהיה סבור, שניתן היה למנוע את המעצר במקרה הקונקרטי, הוא יהיה חייב להתערב רק אם מדובר בתיק שמעלה שאלה עקרונית גדולה. וכל כך למה? בגלל העומס הבלתי נסבל, המוטל על מערכת המשפט והרצון המובן לצמצם את היקף התיקים, המגיע לבית המשפט העליון.

לעמדת האגודה לזכויות האזרח, לאור האופי הקיצוני של כלי המעצר חשוב לשמור על המנגנונים המיוחדים שנועדו למנוע החלטות שגויות. עצם העובדה, שלאדם מוקנית הזכות לפנות לערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר כדי למנוע פגיעה בלתי מוצדקת בחירותו, משדרת מסר חשוב מאין כמותו למערכת כולה, בדבר הזהירות הכפולה והמכופלת הדרושה בהקשר זה. האגודה מצטרפת בהקשר זה לעמדת הסנגוריה הציבורית, לפיה אין לייעל את המערכת על ידי כרסום בזכויותיהם של חשודים ונאשמים, וודאי לא לפני שמוצו כל האפשרויות האחרות.

להלן פניית האגודה ליו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט לקראת הדיון.

‏12 בינואר 2011

לכבוד
ח"כ דוד רותם
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
הכנסת

ירושלים

שלום רב,

הנדון:  הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון – ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010

הננו פונים אליך לקראת הדיון ביום ראשון הקרוב בעניין הצעת החוק שבנדון, בבקשה כי תפעל לסיכול ההצעה, מהטעמים המפורטים להלן:

תיקון לסעיף 53 לחוק המעצרים – עררים ברשות

1. עם כל הרצון המובן להקל על העומס בבתי המשפט, תכלית שהיא ללא ספק חשובה וראויה, אין הצדקה לתפיסתנו להתנות זכותו של עצור לערר לבית המשפט העליון על החלטה של בית המשפט המחוזי בערר, בקבלת רשות מיוחדת.

1. חוק המעצרים נחקק בשנת 1996 כדי לתת ביטוי ל"מהפכה החוקתית" ולמעמדו העילאי של הזכות לחירות בהליך הפלילי. החוק ביקש להבטיח, כי השימוש במעצר – כלי קיצוני המאפשר שלילת חירותו של אדם עוד טרם הוכחה אשמתו במשפט הוגן, במקרים רבים עוד לפני הגשת כתב אישום נגדו – לא יעלה על הנדרש באופן הכרחי. הזכות החריגה והייחודית להגיש ערר שני לבית המשפט העליון נועדה בהקשר זה לשמור בקפדנות יתרה על עקרון המידתיות ועל העקרון, כי המעצר הוא לעולם בגדר חריג.

1. ואולם, תכליתו החשובה של חוק המעצרים טרם הוגשמה; במקום להפוך לנדיר יותר, השימוש בכלי המעצר הפך בשנים האחרונות לרווח יותר. כך, בעוד בשנת 1998 היו 40,345 מעצרים, בשנת 2008 היו 58,018. בעוד בשנת 1998 היו 6,800 מעצרים עד תום ההליכים (ומעצרים עד למתן החלטה אחרת), בשנת 2008 היו 15,110.[1] יוער, כי כפי מדגישה הסנגוריה במכתבה, אין עליה זו משקפת עליה בפשיעה המדווחת. נתונים המופיעים באתר משטרת ישראל מצביעים לכאורה על מגמה הפוכה לגמרי: בין השנים 1999 ו-2008 חלה ירידה משמעותית, בתחומים רבים ומגוונים, ב"שיעור הפשיעה ל-1000 נפש".[2]

1. לאור האופי הקיצוני של כלי המעצר – אופי אותו קל מאד לשכוח, נוכח השימוש השגרתי בו – חשוב לשמור על המנגנונים המיוחדים שנועדו למנוע החלטות שגויות. יתרה מזאת, עצם העובדה, שלאדם מוקנית הזכות לפנות לערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר כדי למנוע פגיעה בלתי מוצדקת בחירותו, משדרת מסר חשוב מאין כמותו למערכת כולה, בדבר הזהירות הכפולה והמכופלת הדרושה בהקשר זה. כדי להצדיק התערבות בית המשפט העליון בהחלטת מעצרים, גם זו הניתנת בערר, די בכך שההחלטה לגופה אינה ראויה או אינה מקיימת את התנאים הקפדניים הדרושים כדי לשלול חירותו של אדם שעדיין מוחזק כחף מפשע; אין מקום לדרוש, כתנאי להתערבות זו, כי יקויימו המבחנים המיוחדים הנדרשים בדרך כלל, כדי להצדיק מתן רשות ערעור (כגון קיומה של שאלה משפטית מיוחדת, סוגיה עקרונית וכו'). עצור, הנהנה מחזקת החפות, זכאי לכך שעררו יידון בבית המשפט העליון, גם אם נראה על פני הדברים כי הערר "רק" מגלה עילה שגרתית להתערבות בהחלטת הערכאה הקודמת. אנו מצטרפים בהקשר זה לעמדת הסנגוריה הציבורית, לפיה אין לייעל את המערכת על ידי כרסום בזכויותיהם של חשודים ונאשמים, וודאי לא לפני שמוצו כל האפשרויות האחרות.

תיקון לסעיף 62 לחוק המעצרים – הארכת מעצר מעל 9 חודשים

1. בהצעה מוצע עוד להסמיך את בית המשפט העליון להאריך מעצרו של אדם, אשר שהה במעצר מעבר לתשעה חודשים בקשר עם משפט שעודנו מתנהל, ב-150 ימים במקום 90 – וזאת כאשר "סבר שופט בית המשפט העליון כי לא יהיה ניתן לסיים את הליכי המשפט בתוך התקופה של 90 ימים האמורה בסעיף קטן (א), בשל סוג העבירה, מורכבותו של התיק, או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים." מטרת הסעיף, שוב, להקל על העומס בבית המשפט.

1. אנו מתנגדים גם להצעה זו, המשקפת השלמה בעייתית עם המצב הבלתי נסבל, בו עצורים רבים מדי מוחזקים בכלא מעבר לתשעה חודשים. שוב – חוק המעצרים, החרד לזכות לחירות, לעקרון חזקת החפות, ולזכותו של אדם להישפט בתוך זמן סביר, קבע סד זמנים הדוק בהקשר זה. הסמכות להאריך מעצרו של אדם מעבר לתשעה חודשים אמורה להיות בבחינת החריג שבחריגים, ובשום פנים ואופן אינה אמורה להפוך לעניין שגרתי. מכאן, שהדרך להקל על העומס המוטל על בית המשפט העליון בהקשר זה אינה לאפשר לו להאריך את המעצר לתקופות ממושכות יותר, אלא לנקוט בצעדים המערכתיים הדרושים (כולל השקעת משאבים) כדי להבטיח כי יהיו פחות תיקים כאלה.

1. סד הזמנים הקבוע בחוק המעצרים בהקשר זה מצטרף לעקרון החשוב הקבוע בסעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],התשמ"ב-1982 (המוכר בעיקר בהפרתו), לפיה "כל עוד לא הוחל בגביית ראיות, רשאי בית המשפט מזמן לזמן לדחות את מועד תחילת המשפט או המשכו כפי הצורך; הוחל בגביית הראיות, ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא, זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך". במובן זה, הוא בא לא רק להגן על אדם מפני פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו, אלא אף להבטיח כי עצור יישפט בתוך זמן סביר.

1. הזכות להישפט בתוך זמן סביר היא זכות יסוד חוקתית, הנגזרת מהזכויות לכבוד ולחירות, והמוכרת במשפט הבינלאומי. סעיף 14(3)(ג) לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אשר נחתמה ואושררה על ידי מדינת ישראל, מדגישה את זכותו של אדם "to be tried without undue delay".

1. כאשר משפט מתנהל בעצלתיים – עם המתנות של שבועות וחודשים בין דיון לדיון –  נגרם עינוי דין קשה מנשוא לנאשם ולנפגע העבירה, ונזק חמור למלאכת עשיית הצדק. חקירתם הנגדית של עדים פחות יעילה, ויכולתם של שופטים לזכור את פרטי העדויות מדיון לדיון נפגע. אין צריך לומר, שכאשר הנאשם במעצר, הפגיעה היא חמורה אף יותר.

1. במכתבה, הסנגוריה הציבורית מדגישה כיצד הפיקוח התקופתי ההדוק על מעצרים מעבר לתשעה חודשים פועל בין השאר לזירוז ההליכים המתנהלים, ומתארת מספר צעדים חשובים שננקטו בתקופה האחרונה לייעול מערכת המשפט (הקמת בית המשפט המחוזי במחוז המרכז, הוספת תקני שיפוט, החלת תכנית הפיילוט בירושלים לשמיעת תיקים מיום ליום, ועוד). אכן, גם אם יושקעו המשאבים הדרושים להגדלת מספר השופטים, וגם אם המערכת תתייעל בצורה מיטבית, עדיין יוותרו מקרים חריגים, בהם לא ניתן יהיה לסיים את התיק בתוך תשעה חודשים.  אולם דווקא במקרים חריגים אלה חשוב להבטיח פיקוח צמוד של בית המשפט העליון; ואם הצעד הקיצוני של הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים יישאר בגדר מוצא אחרון (כפי שהוא אמור להיות), ממילא העיון התקופתי במעצרים אלה לא יעמיס על בית המשפט מעבר לנדרש.

1. לאור כל האמור לעיל, נבקש כי תפעל לסיכול ההצעה.

בברכה,

לילה מרגלית, עו"ד

העתק:

חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט

---

[1] http://www.police.gov.il/mehozot/agafTichnon/Documents/doc_pshia_2008.pdf

[2] שם, עמ' 42-43.