עתירה: לחדש אשרת תייר של אזרחית זרה הנשואה לתושב השטחים

ב-14.12.06 הגישה האגודה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, נגד החלטת משרד הפנים לא לחדש או להאריך את רישיונות התייר של אזרחים זרים הנשואים לתושבי השטחים. מדיניות חדשה זו סותמת את הגולל על אפשרותם לחיות עם בני זוגם ועם ילדיהם בגדה המערבית באופן חוקי

עת"מ (י-ם) 1833/06
בבית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים


בעניין:

העותרים

1. ש` ע` ע` , דרכון ברזילאי …..
2. ע` ד` א`, ת"ז ….
3. נ` ד` א`, ת"ז …., קטינה
באמצעות הוריה, העותרים 1 ו- 2
כולם תושבי בית עורא אתחתא, נפת רמאללה
4. האגודה לזכויות האזרח בישראל

ע"י ב"כ עוה"ד עאזם בשארה ו/או דן יקיר ו/או אבנר פינצ`וק ו/או מיכל פינצ`וק ו/או עאוני בנא ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס ו/או לימור יהודה ו/או סוניה בולוס ו/או עודד פלר ו/או טלי ניר ו/או סיגל שהב

מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
רחוב כנפי נשרים 3, גבעת שאול
ת"ד 34510, ירושלים 91000
טל`: 02-6521218; פקס: 02-6521219

– נ ג ד –


המשיב

שר הפנים

ע"י מדור מנהלי
פרקליטות מחוז ירושלים
רחוב מחל 7, מעלות דפנה, ירושלים
טל: 5419512/3 – 02; פקס: 5419582 – 02


עתירה מנהלית

בית המשפט הנכבד מתבקש להורות למשיב להאריך את רישיון הישיבה של העותרת 1, מבלי שתהא חייבת לצאת את הארץ, ולהמשיך להאריכו או לחדשו מעת לעת, וזאת עד להסדרת מעמדה של העותרת 1 כתושבת בגדה המערבית, לאחר שיחודש הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות בגדה על ידי מדינת ישראל.


בקשה לדיון דחוף

עניינה של עתירה זו במתן רישיון ישיבה בישראל שיאפשר לעותרת 1 להמשיך ולחיות בכפר בית עורא אל תחתא שבגדה המערבית יחד עם בן זוגה ובתה בת השנה וחודשיים. הרישיון האחרון שניתן לעותרת 1 ייפקע ביום 14.12.06 ולצדו נכתב על ידי נציגת המשיב, כי זו היא הארכה אחרונה שתינתן לה. המשמעות המיידית של ההתראה האמורה היא שהעותרת תיאלץ להיפרד ממשפחתה ולצאת את הארץ מבלי שתובטח חזרתה או שהעותרת תשהה בארץ באופן בלתי חוקי, דבר שאינה חפצה בו.

הואיל והרישיון האחרון שניתן לעותרת 1 יסתיים ביום 14.12.06, והואיל והעותרת 1 מצויה בימים אלה בהריון מתקדם ויציאה מהארץ תסכן את בריאותה ואת בריאות עוברה, והואיל וניסיונות העותרים לחדש את רישיונה של העותרת העלו חרס, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע דיון דחוף בעתירה.


ואלה נימוקי העתירה


מבוא

עניינה של עתירת זו בפגיעה הבלתי חוקית שגורמת מדיניות המשיב בזכות לחיי משפחה ובזכויות הילד. החל מתחילת האינתיפאדה השנייה הקפיאה מדינת ישראל את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות בגדה המערבית ובבקשות להנפקת אישורי ביקור בגדה המערבית. מאז ועד לאחרונה, האפשרות היחידה של בני זוג נשואים, שאחד מהם הוא תושב הגדה המערבית והשני הנו אזרח מדינה זרה, לחיות יחדיו בגדה המערבית היתה באמצעות קבלת אשרת כניסה לישראל ורישיון ישיבה לתייר, וחידוש הרישיון מדי פעם לפעם. הליך חידוש הרישיון נעשה באחת משתיים: על ידי יציאה מהאזור ומישראל וכניסה חזרה לצורך מעבר לגדה המערבית או באמצעות הגשת בקשה למשרד הפנים הפלסטיני, שהעבירה לטיפול משרד הפנים הישראלי ולאישורו.

עשרות אזרחים זרים שנישאו לפלסטינים תושבי הגדה המערבית, ובכללם העותרת 1, חידשו את רישיון הישיבה באופן האמור מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. כפי שניתן ללמוד מעניינה של העותרת, הסדר זה היה מקובל על משרד הפנים הישראלי, שנאות לחדש ולהנפיק רישיונות כאמור עד לפני כחודשיים. או אז השתנתה המדיניות, והעותרת, כמו אזרחים זרים רבים, קיבלה רישיון עליו נרשם שזו היא הארכה אחרונה שתינתן. הודעה זו מהווה שינוי מדיניות של המשיב, אשר בצירוף עם הקפאת הנפקת אישורי ביקור לגדה המערבית והליך איחוד משפחות בגדה המערבית על ידי ישראל, סותם את הגולל לחלוטין על האפשרות של בני זוג נשואים לחיות יחדיו ולקיים חיי משפחה. התוצאה הישירה של מדיניות זו הנה כפיית פירוד על משפחות רבות, ובכללם המשפחה העותרת, או, למצער, דחיקת האזרחים הזרים החיים בגדה המערבית לפינה ואילוצם להפר את החוק בכדי שיוכלו להמשיך ולחיות בחיק משפחתם. ברור הוא שאופציה אחרונה זו הנה בלתי רצויה ובלתי ראויה כשלעצמה בשל הפרת החוק, בשל החשש המתמיד מפני גירוש ובשל תיחום מגורי אזרחים אלה למרחב מחייתם המידי מחשש למעבר באחד ממאות המחסומים הפרוסים ברחבי הגדה המערבית, שמא ייתפסו ללא רישיון ויגורשו.

בצד הפגיעה בזכות לחיי משפחה של העותרים 1 ו-2 ובזכויות בתם הקטינה, העותרת 3, שתיגרם כתוצאה מאי חידוש האשרה לעותרת 1 וכפיית פירוד על המשפחה, ייגרם גם סיכון בריאותי עבור העותרת 1, המצויה בהיריון מתקדם, ועבור עוברה.

אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע את העתירה לשמיעה בדחיפות.


הרקע העובדתי

1. העותרת 1 (להלן – העותרת) הנה אזרחית ברזיל. העותרת נכנסה לישראל לראשונה ביום 27.5.04 מנמל התעופה בן-גוריון. עם כניסתה קיבלה אשרת כניסה ורישיון ישיבה לתייר מסוג ב/2.
מצ"ב העתק הרישיון הראשון שניתן לעותרת ומסומן ע/1.

2. פניה של העותרת היו לביקור בגדה המערבית. רצה הגורל ובמהלך ביקורה פגשה בעותר 2 (להלן: העותר), תושב הרשות הפלסטינית, צבע במקצועו (הלומד כיום במקביל לתואר במנהל עסקים באוניברסיטה אלקודס ברמאללה), ובין השניים נרקמו קשרי אהבה, שהובילו לנישואיהם ביום 14.7.04.

מצ"ב הסכם הנישואין שנערך בין בני הזוג ומסומן ע/2.

3. עם נישואיהם עברה העותרת לחיות עם בן זוגה העותר 2 בביתם בכפר בית עורא אל תחתא שבנפת רמאללה בגדה המערבית. מאז ועד היום חיים בני הזוג יחדיו. מנישואים נולדה להם ילדה משותפת, העותרת 3, בת שנה וחודשיים. כיום מצויה העותרת 1 בהיריון מתקדם ובני הזוג מצפים לילוד נוסף בתוך חודש וחצי.

מצ"ב מסמכים רפואיים המעידים על הריונה המתקדם של העותרת ומסומנים ע/3.

4. העותרת שוהה בשטחים בהיתר, באמצעות רישיון לתייר בישראל מסוג ב/2, אשר הונפק לה, כאמור, לראשונה בחודש מאי 2004 והוארך מאז כל שלושה חודשים על ידי משרד הפנים הישראלי (מס` אשרה —–, הארכה מס` —–).

5. חידוש רישיונות התייר של העותרת נעשה על ידי יציאה מהגדה המערבית מהארץ וכניסה חזרה לישראל דרך מעבר אלנבי, דרך מעבר אל שייח` חוסיין או נמל התעופה בן-גוריון, לצורך מעבר לגדה המערבית. בעת כניסתה חזרה נהגה העותרת תמיד להצהיר בפני פקיד משרד הפנים במעבר הגבול שהיא נשואה לעותר 2, תושב פלסטיני, להראות לאותו פקיד את הסכם הנישואין, ולבקש אשרת כניסה ורישיון ישיבה שיאפשרו לה לעבור לגדה המערבית דרך ישראל כדי לחיות עם בן זוגה. פקיד משרד הפנים במעבר הגבול נעתר לבקשת העותרת לחידוש האשרה והרישיון ונהג להנפיק רישיון לתייר לתקופה של שלושה חודשים בכל פעם.

6. חידוש רישיונה של העותרת בדרך האמורה נעשה מספר פעמים עד ליציאת בני הזוג לתקופה של כארבעה חודשים לברזיל ביום 19.6.05. בני הזוג חזרו ארצה דרך מעבר אלנבי ביום 14.10.05. במעבר הגבול הצהירו בני הזוג שהם נישואים ושפניהם מועדות לחיים בבית עורא אל תחתא בגדה המערבית. על סמך הצהרה זו, קיבלה העותרת אשרת כניסה ורישיון לתייר מסוג ב/2 למשך שלושה חודשים, קרי עד לחודש ינואר 2006.

מצ"ב העתקי כל הרישיונות שניתנו לעותרת עד לחודש ינואר 2006 ומסומנים ע/4.

7. מאז חודש אוגוסט 2005 ועד היום, ומלבד הפעם בה קיבלה העותרת רישיון לתייר מסוג ב/2 לשלושה חודשים בעת חזרתה מברזיל, נעשה חידוש הרישיון בהליך שונה. לא עוד יציאה וכניסה מהארץ לצורך חידוש הרישיון, אלא באמצעות תשלום אגרה והגשת בקשה מתאימה למשרד הפנים ברשות הפלסטינית בעיר רמאללה שהעבירה בתורו לאישור משרד הפנים הישראלי בבית אל.

מצ"ב העתק הרישיונות שנתקבלו ממשרד הפנים הישראלי בבית אל בהליך האמור ומסומנים ע/5.

8. אולם, בפעם האחרונה בה הוארכה הרישיון, ביום 8.11.06, הוא הוארך רק עד ליום 14.12.06, ובצד האשרה נרשם בדרכונה של העותרת כי זוהי "הארכה אחרונה".

מצ"ב צילום רישיון התייר העדכני של העותרת, שנכתב עליו "ארכה אחרונה", ומסומן ע/6.

9. משמעות ההודעה האמורה בעבור העותרת 1 היא שלא יחודש רישיון התייר שלה, כפי שהיה נהוג בעבר מבלי שתצטרך לצאת את הארץ. כאמור, יציאתה בתקופה זו אינה אפשרית משום הסיכונים הבריאותיים נוכח הריונה המתקדם ומשום שחזרתה לגדה המערבית, באם תצא, אינה מובטחת כלל וכלל; משרד הפנים ברשות הפלסטינית מסר לה, שבמקרים אחרים של בני זוג זרים של תושבים פלסטינים שיצאו כדי לחדש את רישיונם נמנעה חזרתם על ידי המשיב, וזאת בשל מדיניות חדשה שמנהיג המשיב, כפי שיפורט להלן.
10. ניסיונות חוזרים ונשנים של העותר, לגשת למשרד התיאום והקישור הישראלי כדי להסביר את מצבה של בת זוגו ואת אי יכולתה לצאת את הארץ בגלל הריונה המתקדם, ולצורך קבלת הארכה נוספת, העלו חרס. במת"ק הישראלי סירבו לקבלו והפנו אותו להגיש בקשה במשרד הפנים של הרשות הפלסטינית ברמאללה. ואולם, בשל ההודעה על "ארכה אחרונה" שנרשמה בדרכונה של אשתו, מסרו לו במשרד הפנים הפלסטיני שבקשה לחידוש הרישיון לא תתקבל אם תועבר לצד הישראלי וכי לרשות הפלסטינית אין סמכות להנפיק או לחדש רישיונות באופן עצמאי ללא אישור ישראל.

11. ביום 29.11.2006 פנתה העותרת 4 לנציגי המשיב בבקשה להארכת אשרת השהיה של העותרת. הפנייה נשלחה למנהלת לשכת מינהל האוכלוסין במשרד הפנים בירושלים ולמנהלת מחלקת אשרות וזרים במטה מינהל האוכלוסין במשרד הפנים. עד כה לא נתקבל כל מענה לדרישת העותרים.

מצ"ב העתק מהמכתב הנ"ל ומסומן ע/7.


איחוד משפחות בשטחים הכבושים


מבוא

12. הבחירה בשהייה בגדה המערבית ברישיון תייר ישראלי לא הייתה בחירתם הראשונה של בני הזוג. לאחר נישואיהם ניסה העותר להגיש בקשה לאיחוד משפחות למשרד הפנים ברשות הפלסטינית, על מנת להסדיר את מעמדה של אשתו בשטחים באופן קבוע, ובכך להסיר את אי הוודאות והצורך בחידוש רישיון התייר מדי פעם. ואולם, משרד הפנים ברשות הפלסטינית סירב לקבל את מסמכי הבקשה שהעותר ניסה להגיש מאחר שהליך איחוד המשפחות בשטחים הוקפא על ידי המפקד הצבאי הישראלי מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. תחת זאת משרד הפנים הפלסטיני ייעץ לבני הזוג להגיש, באמצעותו, למשרד הפנים הישראלי בקשה לרישיון לתייר ולהאריכו מדי פעם, כפי שאכן נעשה.

13. ההליך הנוכחי, לפיו קיבלה העותרת 1 רישיון תייר שחודש מדי פעם ושאפשר לה לחיות עם משפחתה בגדה המערבית, אינו דרך המלך להסדרת מעמדה בגדה המערבית. דרך המלך להסדרת מעמדו של אזרח זר, שנישא לתושב פלסטיני בגדה המערבית, הנה הגשת בקשה לאיחוד משפחות בגדה המערבית וקבלת היתרי שהייה עד לקבלת מעמד של תושב. לחלופין, אפשר היה לבקש אשרת ביקור בגדה המערבית. ואולם, שני הליכים אלה מוקפאים מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בשלהי שנת 2000. הדבר גרם להיווצרות ההליך שתואר לעיל; בני זוג זרים של תושבים פלסטינים חיים בגדה המערבית על בסיס רישיון לתייר המונפק ומחודש מדי פעם על ידי מדינת ישראל. כאמור, הליך זה הנו ההליך היחיד כיום, המאפשר חיים משותפים של בני זוג הנמצאים במצב דומה לזה של העותרים. הרקע העובדתי הכללי בעניין איחוד משפחות בשטחים הכבושים ואישורי ביקור בגדה המערבית, שגרם להתפתחותו של ההליך בו עסקינן, נדון בפירוט בדו"ח שפרסמו לאחרונה "בצלם" והמוקד להגנת הפרט שאת עיקריו נביא להלן.

הדו"ח פורסם באתר האינטרנט של ארגון בצלם בקישור שלהלן:
www.btselem.org/hebrew/Publications/Summaries/200607_Perpetual_Limbo.asp


איחוד משפחות בשטחים הכבושים עד פרוץ האינתיפאדה השנייה

14. זמן קצר לאחר כיבוש השטחים בשנת 1967 ערכה ישראל מפקד אוכלוסין בגדה המערבית וברצועת עזה. מי שנכח באותה עת בשטחים הכבושים והשתתף במפקד, נרשם במרשם האוכלוסין והוכר על-ידי ישראל כתושב. בני 16 ומעלה קיבלו תעודות זהות אישיות, וילדים מתחת לגיל 16 נרשמו בתעודת הזהות של הוריהם. ככלל, כל מי שנולד מאז בשטחים לשני הורים תושבים, היה זכאי להירשם כתושב.

15. מעמד של תושב הקנה למחזיק בו את הזכות להתגורר בשטחים ולנהל בהם את חייו, קרי, לנוע בתוך השטחים, לצאת לחו"ל ולהיכנס בחזרה לשטחים, לעבוד וכו`, וזאת בכפוף להגבלות שישראל מטילה במסגרת משטר הכיבוש הצבאי שהיא מיישמת.

16. אדם שאינו רשום במרשם האוכלוסין יכול היה לרכוש מעמד של תושב בשטחים רק באמצעות הגשת בקשה לאיחוד משפחות. הליך זה נועד לאפשר את רישומן במרשם האוכלוסין של קבוצות אוכלוסייה שונות, בהן: פלסטינים תושבי השטחים שלא נפקדו במפקד האוכלוסין משום ששהו באותה עת בחו"ל או מסיבות אחרות; קרובי משפחה מדרגה ראשונה של תושבי השטחים, שהפכו לפליטים בעקבות מלחמת 1967; פלסטינים שתושבותם נשללה בעקבות שהייה ממושכת בחו"ל; ילדים שנולדו בחו"ל, או שאימם אינה תושבת השטחים, ומשום כך סירבה ישראל לרשום אותם, ועוד. עם זאת, קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר הנזקקת להליך של איחוד משפחות מורכבת ממשפחות בהן אחד מבני הזוג אינו תושב השטחים, המבקשות לחיות בשטחים.

17. הגוף האחראי על ניהול מרשם האוכלוסין בשטחים ועל הנפקת רישיונות הביקור הוא המינהל האזרחי. מבחינה פיקודית כפוף המינהל לאלוף פיקוד המרכז, ומבחינה ארגונית ומקצועית למפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים. במינהל האזרחי פועלת יחידת "קצין המטה לענייני פנים", האחראית, בין השאר, על רישום אנשים במרשם האוכלוסין, על טיפול בבקשות לאיחוד משפחות ועל הנפקת רישיונות לביקור בשטחים.

18. עד חתימת הסכם הביניים (הסכם אוסלו ב`) בין ישראל לרשות הפלסטינית בספטמבר 1995 ניהלה ישראל באופן בלעדי את ענייני מרשם האוכלוסין בשטחים. בעקבות ההסכם צומצם המגע בין התושב הפלסטיני למינהל האזרחי באמצעות העברת האחריות לקבלת בקשות ותשלום אגרות בעניינים הקשורים במרשם האוכלוסין מהמינהל האזרחי לרשות הפלסטינית, וזאת בהתאם לסעיף I (2) (b) (3) לנספח III להסכם הביניים. לצורך כך הוקמה מפקדת התיאום והקישור הפלסטינית, שהפעילה מערכת של משרדים (להלן: משרדי מת"ק), שהעבירו את בקשות התושבים למשרדי המת"ק הישראליים, שפעלו במקביל להם. לאחר קבלת אישור ממשרדי המת"ק הישראליים, הנפיקו מקביליהם הפלסטיניים אישורים, איתם ניגשו התושבים הפלסטינים לקבל את תעודות הזהות או את רישיונות הביקור בלשכות של משרד הפנים הפלסטיני.

19. במסגרת ההסכם הועברה לרשות גם הסמכות להאריך בארבעה חודשים נוספים את תוקפם של רישיונות ביקור, שישראל אישרה במקור לשלושה חודשים (סעיף 28 (12) (13) בתוספת מס` 1, נספח III להסכם הביניים).

מצ"ב נוסחו של סעיף 28 בתוספת מס` 1 לנספח III להסכם הביניים ומסומן ע/8.

20. אמנם, מדיניות איחוד המשפחות והענקת רישיונות ביקור שהנהיגה ישראל בשטחים הכבושים בין השנים 2000-1967 היתה נוקשה, ואולם בעקבות מספר הליכים משפטיים, שנוהלו בעניין זה בשנות ה-80 וה-90, ריככה ישראל במידת מה את מדיניותה ונקבעו מכסות לטיפול בבקשות. בחודש אוקטובר 1998, במסגרת "הסכם וואי", שנחתם בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, הסכימה ישראל להעלות את מספר הזכאים לאיחוד משפחות בשטחים הכבושים. בתחילת שנת 2000, במסגרת המשא ומתן לשלום עם הרשות, העלתה ישראל שוב את מספר הזכאים. מדיניות זו נמשכה ללא שינוי עד פרוץ האינתיפאדה בחודש ספטמבר באותה שנה.


איחוד משפחות ורישיונות ביקור בשטחים הכבושים מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה

21. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשלהי ספטמבר 2000, הפסיקה ישראל לקבל בקשות חדשות לאיחוד משפחות והקפיאה את טיפולה בבקשות שהועברו אליה על-ידי הרשות הפלסטינית בשנים שלפני כן, למעט במקרים יוצאי דופן. במקרים בודדים הסכימו הרשויות הישראליות לטפל בבקשות, לאחר שאלה הוגדרו כמקרים "הומניטאריים חריגים". עם זאת, נמנעה ישראל בעקביות מציון הקריטריונים שלפיהם היא מגדירה מקרים מסוימים באופן כזה.
22. ישראל נימקה את הקפאת הליך איחוד המשפחות בשטחים הכבושים בטענות כלליות ומעורפלות בדבר המצב הביטחוני בשטחים בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה. בנוסף נטען כי לפי הסכם הביניים, האחריות לטיפול בבקשות מוטלת על הרשות הפלסטינית וכי זו אינה מעבירה את הבקשות לאישורה של ישראל (ראו בג"ץ 4332/04 עודה נ` מפקד כוחות צה"ל (לא פורסם)). אלא שטענה זו לא מתיישבת עם העובדה שהצד הפלסטיני ביקש להעביר לטיפולה של ישראל בקשות לאיחוד משפחות, ואילו ישראל היא שסירבה לקבלן בטענה שהטיפול בבקשות אלה הוקפא לאור המצב השורר באזור.

23. כמו לא די בהקפאת הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות, הפסיקה ישראל מאז תחילת האינתיפאדה השנייה כמעט לחלוטין גם את הנפקתם של רישיונות ביקור בשטחים. צעד זה חסם את הדרך שעמדה בפני משפחות, בהן אחד מבני-הזוג אינו תושב השטחים, לחיות יחדיו בשטחים, גם אם משך תקופות קצרות, עד שבקשתן לאיחוד משפחות תטופל. מדיניות זו יושמה בעיקר לגבי אזרחי מדיניות ערב הנשואים לתושב השטחים.

24. ישראל אישרה מקרים בודדים של הנפקת רישיונות ביקור מסיבות "הומניטאריות חריגות". אולם, כמו בנוגע לבקשות לאיחוד משפחות, גם במקרה של בקשות לרישיון ביקור, נמנעה ישראל מלהודיע באופן ברור מה הם הקריטריונים להגדרת בקשות כ"הומניטאריות חריגות".

25. תושבי חו"ל שמקורם בעיקר ממדינות ערב, ששהו בשטחים בעת הטלת גזירה זו, עמדו בפני ברירה אכזרית במיוחד: להמשיך לשהות בשטחים לאחר שפג תוקף רישיון הביקור, תוך הארכת הפרידה מהמשפחה בחו"ל והסתכנות בגירוש על-ידי ישראל, או יציאה מהשטחים, שמשמעה פרידה כפויה, ללא הגבלת זמן, מבן-הזוג ולעיתים גם מהילדים. אלה שבחרו להישאר הפכו, על-פי ישראל, ל"שוהים בלתי חוקיים".

26. למרות הקפאת איחוד המשפחות בשטחים הכבושים ואישורי הביקור מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשלהי שנת 2000, התירה ישראל לחלק מהאנשים הנושאים אזרחות זרה, בעיקר כזאת של אנשים ממדינות שישראל מקיימת עמן יחסים דיפלומטיים, לשהות כתיירים על פי רישיון לתייר שניתן על-ידי משרד הפנים הישראלי למשך שלושה חודשים, וחידושו על ידי יציאה מהארץ וכניסה חזרה או על ידי הגשת בקשה למשרד הפנים הפלסטיני שהעבירה בתורו למשרד הפנים הישראלי.

27. מדיניות זו נמשכה עד לפני מספר חודשים, עת החלה מדינת ישראל לסרב לאפשר גם כניסתם של אנשים כאמור, שיצאו את הארץ כדי לחדש את רישיון הישיבה. השינוי במדיניות משרד הפנים לא פורסם מעולם ולא הובא לידיעתם של אנשים אלה, שלתומם יצאו את הארץ רק כדי לחדש את רישיונם בכניסתם חזרה, כפי שעשו הרבה פעמים בעבר.

יודגש – רישיון התייר שנתבקשה על ידי אנשים אלה היתה לצורכי מעבר לגדה המערבית, מקום שם מצוי מרכז חייהם מזה מספר שנים, וזאת בהעדר אפשרות אחרת להסדיר את מעמדם בגדה המערבית.

תוצאתה הישירה של המדיניות האמורה הנה גירוש למעשה של אנשים שמרכז חייהם, עבודתם, מגוריהם, משפחתם וחבריהם הנם בגדה המערבית.

מצ"ב שתי כתבות של העיתונאית עמירה הס שפורסמו בעיתון "הארץ" בעניין המדיניות החדשה ותוצאותיה ומסומנות ע/9.

28. בנוסף, החל לאחרונה משרד הפנים הישראלי במתן התראות לאזרחים זרים, החיים בגדה המערבית, לפיהן רשיונות התייר שלהם לא יוארכו עוד. הדבר נעשה לאחר שאזרחים אלה הגישו בקשות להארכת הרישיונות ושילמו את האגרה המתחייבת, כפי שעשו פעמים הרבה בעבר. בקשות אלה הוגשו למשרד הפנים ברשות הפלסטינית והועברו למשרד הפנים הישראלי בבית אל. בעת מתן הארכה המבוקשת נכתב לצידה שזאת היא "ארכה אחרונה". מעבר להתראה האמורה לא ניתנה לאזרחים האלה, שכאמור מרכז חייהם הנו בגדה המערבית מזה מספר שנים, כל הסבר. ההתראה שניתנה לעותרת הנה דוגמה לאחת ההתראות המתוארות לעיל.

יודגש, כי הרישיונות האמורים נתבקשו לצרכי מעבר לגדה המערבית וחיים שם, בהיותם הדרך היחידה כיום המאפשרת לאזרחים זרים, שמרכז חייהם בגדה המערבית, להגיע אליה ולשהות בה. זאת, בשל שליטתה המוחלטת של ישראל במעברים מן הגדה המערבית ואליה ושליטתה במרשם האוכלוסין הפלסטיני.

29. תוצאתה המעשית של המדיניות החדשה שאימץ המשיב היא שבפני תושבים זרים, הנשואים לתושבים פלסטינים, והחיים יחד עם בני זוגם בגדה המערבית מכוח רישיונות הישיבה הישראלים, עומדת כיום ברירה אכזרית במיוחד: להמשיך לשהות בשטחים כ"שוהים בלתי חוקיים" גם לאחר שפג תוקף רישיונם, וזאת כדי לא להיפרד, תוך סיכון בגירוש על-ידי ישראל; או יציאה מהשטחים, שמשמעה פרידה כפויה, ללא הגבלת זמן, מבן-הזוג ולעיתים גם מהילדים. זהו המקרה של העותרים כאן.


הטיעון המשפטי


כללי

30. טענת העותרים תהיה כי החלטת המשיב סתמה את הגולל לחלוטין בפני כל אפשרות שהמשפחה תחיה יחדיו בגדה המערבית. זאת היות ושהות בגדה המערבית על פי רישיון לתייר כדי לקיים חיי משפחה הנה האפשרות החוקית היחידה אשר נותרה לאור המדיניות שמדינת ישראל מיישמת מזה כשש שנים. משמעותה המעשית של החלטת המשיב הנה כפיית פירוד אכזרי על התא המשפחתי של העותרים ומשפחות דומות.

31. בהתבסס על נקודת המוצא האמורה, החלטת המשיב שלא לחדש את רישיונה של העותרת הנה החלטה הפוגעת באופן לא מידתי ובלתי חוקי בזכות לחיי משפחה ובטובת הילד, נגועה באי סבירות קיצונית ועומדת בניגוד לכללי הצדק הטבעי ובניגוד לחובות ישראל בהסכם הביניים שנתחם עם אש"ף, ואשר אומץ בחקיקה הישראלית בחוק מיוחד: חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק יישום הסכם הביניים).


הזכות לחיי משפחה

32. הזכות לחיי משפחה היא זכות יסוד מוכרת בכל שיטות המשפט המודרניות, בשיטת המשפט הישראלית, במשפט הבינלאומי, ובכלל זה אמנות זכויות האדם הבינלאומיות שישראל צד להן, ובמשפט הבינלאומי ההומניטארי:

  • סעיף 12 להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם מ-1948 מבטיח שהתא המשפחתי יכובד וכי לא יפגעו בשלמותו.
  • סעיף 17 לאמנת האו"ם בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מ-1966 (שישראל חתמה עליה ואישררה אותה בשנת 1991) מחייבת את המדינות החתומות שלא לפגוע בשלמות התא המשפחתי.
  • סעיף 10 לאמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות מ-1966 (שישראל חתמה עליה ואישררה אותה בשנת 1991) מחייבת מדינות חתומות להגן על המשפחה ולסייע לה.
  • סעיף 8 לאמנה האירופאית בדבר זכויות האדם וחירויותיו הבסיסיות מ-1953, מבטיח את הזכות לחיי משפחה. מדינת ישראל אינה צד לאמנה זו, אבל עיגון הזכות לחיי משפחה בה מלמד על חשיבותה וההכרה בה מצד שיטות משפט מודרניות.
  • תקנה 46 לתקנות הנספחות לאמנת האג בדבר דיני המלחמה ביבשה מ-1907 מטילה על הכוח הכובש לכבד את כבוד המשפחה וזכויותיה. תקנות אלה מהוות משפט בינלאומי מנהגי החל בזמן תפיסה לוחמתית, וישראל, בהיותה כוח כובש בגדה המערבית, מחויבת להן בכל הנוגע למדיניותה ביחס לשטחים הכבושים ותושבי שטחים אלו.
  • סעיף 27 לאמנת ג`נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה משנת 1949 קובע כי תושבי השטח הכבוש זכאים בכל הנסיבות ליחס של דרך ארץ לזכויותיהם המשפחתיות. ישראל חתומה על אמנה זו ומחויבת לכבדה בהתנהלותה בשטחים הנתונים לתפיסתה הלוחמתית ובמדיניותה הנוגעת לתושבי שטחים אלה.

33. על מעמד הזכות לחיי משפחה במשפט הישראלי יפים דברי כב` השופט (כתוארו אז) חשין בבג"צ 3648/97 סטמקה נ` שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 770 (להלן: עניין סטמקה):

"ענייננו-שלנו, נזכור, נסוב על זכות-יסוד שקנה היחיד – כל יחיד – לנישואין ולהקמת משפחה. למותר כי נזכיר שזכות זו הוכרה באמנות בינלאומיות המקובלות על הכל; ראו: סעיף 16 (1) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, 1948; סעיף 12 לאמנה האירופית על זכויות אדם; סעיף 23(2) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, 1966. עוד על הזכות, ראו: אמנון רובינשטיין, הזכות לנישואין, עיוני משפט ג` (תשל"ג-Family Law as Shaped by Human Rights, T.A ;433 ,(1973 Irene Fahrenhorst, University Studies in Law vol. 12 (1994) .33.
אכן, עוצמתה של הזכות והקרינה החזקה הבוקעת מתוכה, מחייבות היו, כמו -מעצמן, כי האמצעי שמשרד הפנים יבור לו יהיה רך ומתון מן האמצעי הקשה והדרסטי שהחליט להחזיק בו.

ועוד:

"אין צורך בדמיון מפליג כדי לדעת ולהבין מה חמורה היא הפגיעה בבני-זוג לנישואי-אמת, שעה שגוזרים עליהם לעזוב את הארץ או להיפרד לתקופת-חודשים…תשובה זו, שהאהבה תגבר גם על פירוד של מספר חודשים, אינה אלא תשובה צינית ובלתי-ראוייה. יתר-על-כן: הפגיעה בכבודם של בני-הזוג ובאחדות המשפחה לא יהיה זה ראוי כי נקל בה ראש." (שם, בעמ` 780)

34. בפסד דין סטמקה המצוטט לעיל, נקבע, בין היתר, כי הדרישה מבן-זוג של אזרח לצאת את הארץ לתקופה שבה עניינו מתברר במשרד הפנים אינה סבירה ונוהל זה בוטל. על צער-הפרידה עמד גם השופט אלון בע"א 488/77 פלוני ופלונית נ` היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 421 , 432:

"חכמים אמרו שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף (סוטה ב, א, ורש"י, שם). ואם בזיווגם ובשיתופם של בני-אדם כך, קל וחומר בניתוקם וב`קריעתם` זה מזה שקשים הם כקריעת ים סוף."

35. בעידן שלאחר המהפכה החוקתית זכתה הזכות לחיי משפחה להכרה כזכות יסוד על-חוקית המוכרת כרכיב של הזכות לכבוד:

"בעידן שבו `כבוד האדם` הינו זכות יסוד חוקתית מוגנת יש ליתן תוקף לשאיפתו של אדם להגשים את הווייתו האישית, ומטעם זה יש לכבד את רצונו להשתייך לתא המשפחתי שהוא רואה עצמו חלק ממנו" (ע"א 7155/96 פלוני נ` היועץ המשפטי, פ"ד נא (1) 160, 175)

36. על חשיבותה של הזכות לחיי משפחה כזכות חוקתית במשפט הישראלי עמד בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו שניתן ביום 14.5.06 בבג"צ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ` שר הפנים (להלן: עניין עדאלה) בעניין חוקיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003. בית המשפט הכיר ברוב דעות של שמונה שופטים נגד שלושה, כי מזכותם החוקתית של אזרחים ושל תושבים ישראלים לחיי משפחה, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נגזרת זכותם החוקתית להסדיר בישראל את מעמד בני זוגם הזרים (ראו סעיפים 25, 27, 36-30 לפסק דינו של הנשיא ברק; סעיפים 7-6 לפסק דינה של השופטת, כתוארה דאז, ביניש; סעיפים 10-1 לפסק דינו של השופט ג`ובראן; סעיף 4 לפסק דינה של השופטת חיות; סעיפים 1 ו-6 לפסק דינה של השופטת פרוקצ`יה; סעיף 3 לפסק דינו של השופט עדיאל; סעיף 8 לפסק דינו של השופט ריבלין; וסעיף 7 לפסק דינו של השופט לוי).

37. ההודעה שניתנה לעותרת 1 לפיה הארכת האשרה שניתנה לה היא "ארכה אחרונה" משמעותה ותוצאתה המעשית הנה כפיית פירוד על בני הזוג ופגיעה בזכותם היסודית לחיי משפחה. העותרים חיים בגדה המערבית, המצויה תחת שליטת ישראל. ההגנה על זכות העותרים לחיי משפחה והבטחת מימושה בגדה המערבית מותנית, מן הסתם, באפשרות נוכחות העותרת בגדה המערבית. בהעדר הליך שיאפשר לעותרת לקבל מעמד תושב בשטחים הכבושים כתוצאה מהקפאת איחוד המשפחות על ידי ישראל, קיימת רק דרך אחת המבטיחה את קיום הזכות לחיי משפחה. דרך זו היא באמצעות אשרת כניסה ורישיון ישיבה בישראל שישמשו את העותרת לצורכי מעבר אל בגדה המערבית ושהייה בה, ויבטיחו שלא תגורש על ידי ישראל.

אשרה ורישיון כאמור נחוצים הן מפני שלרשות הפלסטינית אין סמכות להנפיקם בהעדר הסכמה ואישור ממשרד הפנים הישראלי, והן מפני שעל פי הסכם הביניים והחוק המיישם אותו ניתן להיכנס לגדה המערבית לפי היתר כינסה לישראל, אם למדינת האזרח המבקש להיכנס יש יחסים דיפלומטיים עם ישראל, הכל כפי שיפורט להלן.


טובת הילדה

38. החלטת המשיב היא בעלת השלכות שליליות בייחוד בנוגע לעותרת 3. כפיית פירוד הילדה מאביה או מאמה לבטח יביא אותה למצבים קשים של מצוקה רגשית. זאת בנוסף לחיים העכשוויים בתא משפחתי שעתידו מוטל בספק, על המתח וחוסר הוודאות שהדבר גורם לילדה.

39. העדר יכולת להסדיר בישראל את מעמדם של הורים לילדים עלול להביא לנטישת ילדים על ידי הוריהם, ולשלילת התמיכה הרגשית, הטיפולית והכלכלית, שילדים זקוקים וזכאים לה, תוך גרימת נזק נפשי בלתי הפיך לילדים רכים. תוצאה זו מנוגדת באופן בוטה להגנה שהמשפט הישראלי מעניק לקטינים. דומה, כי לא ניתן להפריז במשקל שמייחס המשפט לטובתם של קטינים (ר`, למשל, ע"א 549/75 פלונים נ` היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(1) 459, 465; דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ` פלונית, פ"ד נ(1) 48, 119; ור` גם סעיף 3 לאמנה בדבר זכויות הילד (1989)). טובתו של הילד דורשת שיתחנך על ידי שני הוריו באופן שווה ולא יהיה מורחק מאביו או מאמו (ע"א 5532/93 גוזנבורג נ` גרינוולד, פ"ד מט (3) 282, 291; סעיף 9 לאמנה בדבר זכויות הילד). ניתוק של ילד מאחד מהוריו, או צמצום דרסטי של הקשר עמו, עלול לפגוע קשות בהתפתחותו התקינה של הילד ולגרום לו לנזק בלתי הפיך (בשג"צ 488/88 דואר נ` דואר פ"ד מב(4) 453, 460). לצד זכות הילדים לקשר עם הוריהם עומדת זכותם העצמאית של הורים לקשר עם ילדיהם (ר`, למשל, ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ` פלונית, פ"ד לח(1) 461, 467; ע"א 2266/93 פלונים נ` פלוני, פ"ד מט(1) 221, 235; סעיף 16 לאמנה בדבר זכויות הילד). אכן –

"לכיבוד התא המשפחתי יש, איפוא, שני היבטים. ההיבט האחד הוא זכותו של ההורה הישראלי לגדל את ילדו במדינתו. זוהי זכותו של ההורה הישראלי לממש את הורותו בשלמות, הזכות ליהנות מהקשר עם ילדו ולא להינתק ממנו. זוהי זכותו לגדל את ילדו בביתו, במדינתו. זוהי זכותו של ההורה שלא תיכפה עליו הגירה מישראל, כתנאי למימוש הורותו. היא מבוססת על האוטונומיה והפרטיות של התא המשפחתי. זכות זו נפגעת אם אין מאפשרים לילדו הקטין של ההורה ישראלי לחיות עימו בישראל. ההיבט השני הוא הזכות של הילד לחיי משפחה. הוא מתבסס על ההכרה העצמאית בזכויות האדם של ילדים. זכויות אלה מוענקות בעיקרן לכל אדם באשר הוא אדם, לאדם הבגיר ולאדם הקטין. . . לילד הזכות לגדול בתא משפחתי שלם ויציב. טובתו מחייבת כי לא יופרד מהוריו וכי יגדל בחיק שניהם. אכן, קשה להפריז בחשיבות הקשר בין הילד לבין כל אחד מהוריו. ההמשכיות וההתמדה בקשר עם הוריו הם יסוד חשוב בהתפתחותם התקינה של ילדים. מנקודת ראותו של הילד, ניתוקו מאחד מהוריו אף עלול להיתפס כנטישה ולהשליך על התפתחותו הרגשית." (סעיף 28 לפסק דינו של הנשיא ברק בעניין עדאלה).

דברים אלה יפים כלשונם גם להורה פלסטיני ולילדו.

40. בהחלטתו של המשיב לא לחדש בעתיד את רישיון הישיבה של העותרת לצורכי שהייה בגדה, מפר המשיב את הוראות האמנה לזכויות הילד, ומתעלם מהשיקול של טובת העותרת 3, שצריך היה להנחותו כשיקול ראשון במעלה.


העדר מניעה ומדיניות גורפת

41. נגד מי מהעותרים מעולם לא הועלתה טענה של מניעה מסיבה כלשהי להיכנס לישראל לצרכי מעבר ושהייה בגדה המערבית. אדרבא: המשיב כלל לא התנגד לשהיית העותרת בגדה במשך שנים, וחידש את רישיון ישיבתה ביודעו שהיא נשואה לעותר ומבקשת לחיות איתו בהתבסס על הרישיון האמור.

42. החלטתו של המשיב לא להאריך יותר את רישיונה של העותרת נובעת ממדיניות חדשה וגורפת שאינה מתבססת על מניעה אינדיבידואלית כלשהי הנוגעת לעותרת. סירוב גורף לחדש רישיונות המאפשרים קיום חיי משפחה בתקופה בה הליך איחוד המשפחות מוקפא, ללא קשר לנסיבות הקונקרטיות, הוא פסול ובלתי חוקי.

43. בנוסף, המשיב הפר את כללי הצדק הטבעי בכך שלא זימן את העותרים או מי מהם להשמיע את טענותיהם בטרם נתן להם את ההודעה האמורה על הארכה אחרונה ובכך שלא נימקו כלל את החלטתו. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח משמעותה המיידית של החלטת המשיב- כפיית פירוד בין איש ורעייתו ובין בת לאחד מהוריה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן (ר` והשוו: עניין סטמקה, בעמ` 775 – 776).

44. הפגיעה בזכויותיהם האישיות של העותרים, ללא כל תכלית ועל בסיס מדיניות גורפת, עומדת בסתירה למושכלות יסודיות של השיטה המשפטית, לפיהן הפגיעה בזכויות אדם מוגנות צריכה להיעשות אך ורק לתכלית ראויה ובמידה שאיננה עולה על הנדרש.

45. בנוסף יטענו העותרים, כי ככל שהחלטת המשיב בנוגע לאי חידוש אשרת התייר של העותרת הנה תוצאה של מדיניות חדשה וגורפת שמנהיג המשיב בעקבות שינויים פוליטיים שהתרחשו בגדה המערבית, הרי שהחלטה זו מהווה ענישה קולקטיבית.


הסכם הביניים והחוק ליישומו

46. ההליך בו עסקינן, של אשרת כניסה ורישיון ישיבה בישראל לצורכי מעבר לגדה המערבית ולצורכי שהייה בה, נקבע בהסכם הביניים הישראלי פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה שנתחם בוושינגטון בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני ביום 28 בספטמבר 1995 (כתבי אמנה 1071, כרך 33, בעמ` 215) (להלן: הסכם הביניים). הסכם הביניים על נספחיו אומץ בחוק יישום הסכם הביניים, וזאת כקבוע בסעיף 1 לחוק שכותרתו "מטרת החוק":

"חוק זה מטרתו ליישם את הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, שנחתם בוושינגטון בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, ביום ד` בתשרי תשנ"ו (28 בספטמבר 1995) לרבות נספחיו והמסמכים שנלוו אליו (להלן – ההסכם), וכן להסדיר עניינים הכרוכים ביישום כאמור."

47. הסעיף הרלוונטי בהסכם הביניים שעניינו מסמכים ומרשם האוכלוסין הנו סעיף 28 לתוספת הראשונה לפרוטוקול בדבר עניינים אזרחיים שבנספח ה-III להסכם הביניים. הסעיף האמור מסדיר את סמכויות וחובות הצד הפלסטיני והצד הישראלי בנוגע לאיחוד משפחות בשטחים, בנוגע להנפקת אישורי ביקור לשטחים ואשרות כניסה ושהייה.

48. סעיף 28 (11)(ב) קובע, כי לצד הפלסטיני זכות לתת מעמד של תושבות קבע בגדה המערבית וברצועת עזה באישורה המוקדם של ישראל לבני או לבנות זוג ולילדים של תושבים פלסטינים, בזו הלשון:

"ll. To reflect the spirit of the peace process, the Palestinian side has the right, with the prior approval of Israel, to grant permanent residency in the West Bank and the Gaza Strip to:

a. . . .

b. spouses and children of Palestinian residents, and

c. other persons, for humanitarian reasons, in order to promote and upgrade family reunification."

כאמור בפרק העובדתי, מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, בשלהי שנת 2000, החליטה ישראל להפסיק לקבל הבקשות לאיחוד משפחות מהצד הפלסטיני ולהפסיק את הטיפול בבקשות קיימות. מדיניות זו מונהגת עד לעצם היום הזה, ועל כן מזה כשש שנים אין כל אפשרות שבני זוג של תושבים פלסטינים יקבלו מעמד של תושב בשטחי הרשות הפלסטינית.

בין כה ובין כה, סעיף זה אינו רלוונטי לעניינינו מאחר שהעותרת לא ביקשה ואינה מבקשת מהמשיב להסדיר את מעמדה בשטחי הרשות הפלסטינית, ואינה מלינה במסגרת עתירה זו על הקפאת הליך איחוד המשפחות מצד מדינת ישראל. בקשתה של העותרת היא לרישיון, שיאפשר את שהותה בשטחים לצד בן זוגה ולצד בתה. רישיון כאמור הנו בסמכות המשיב לפי הסכם הביניים וחוק הכניסה לישראל, כפי שיפורט להלן.

49. בצד הליך איחוד המשפחות וקבלת תושבות קבע בשטחים, קבע הסכם הביניים הליך לביקור ושהייה בשטחים תוך אבחנה בין אזרחים של מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל לבין אזרחים של מדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

ההליך לגבי אישורי ביקור של אזרחים של מדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל נקבע בסעיף 28 (13) כלהלן:

13. a. Persons from countries not having diplomatic relations with Israel who visit the Gaza Strip and the West Bank shall be required to obtain a special visitor's permit to be issued by the Palestinian side and cleared by Israel. Requests for such permits shall be filed by any relative or acquaintance of the visitor, who is a resident, through the Palestinian side, or by the Palestinian side itself. All titles and values in such permits will be in English.

b. Visitors to the Gaza Strip and the West Bank shall be permitted to remain in these areas for a period of up to three months granted by the Palestinian side and cleared by Israel. Such visitors can enter Israel during the validity of their visit permit, without any need for another permit.

The Palestinian side may extend this three months period for an additional period of up to four months. The Palestinian side will notify Israel of this extension. Any further extensions require the approval of Israel.

The Palestinian side may, upon clearance by Israel, issue visitors' permits for the purpose of study or work, for a period of one year which may be extended by agreement with Israel. In any event, the duration of such visitors' permits shall not exceed the period of validity of the said visitors' passports or travel documents. The Palestinian side may grant permanent residency to the employees upon agreement with Israel."

50. הנה כי כן, לפי סעיף 28(13) בקשות לאישורי ביקור בגדה המערבית עבור אזרחים של מדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל מוגשות לרשות הפלסטינית, ומאושרת על ידי ישראל. אישורים כאלה ניתנים לתקופה של עד שלושה חודשים, והרשות הפלסטינית מוסמכת להאריך את האשרה עד לארבעה חודשים נוספים באישורה של ישראל.

כמפורט בפרק העובדתי, מדינת ישראל הקפיאה את אישור הבקשות לאישורי ביקור לשטחים שהועברו על ידי הרשות הפלסטינית מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, כאשר ההקפאה האמורה נגעה בעיקר לאזרחי מדינות ערב שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל ואשר ביקשו לבקר בשטחים. ויודגש, לרשות הפלסטינית אין סמכות לפי ההסכמים להנפיק אישורי ביקור ללא אישור ישראל, מה גם שאישורים שיונפקו ללא הסכמת ישראל אין להם כל ערך לאור שליטתה האפקטיבית של ישראל בכל המעברים מן הגדה ואליה.

51. ההליך הקבוע בסעיף 28(13) עוסק בקבלת אישורי ביקור לגדה המערבית על ידי אזרחים זרים של מדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל ועל כן אינו נוגע לעניינה של העותרת, אזרחית ברזיל, מדינה המקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. לעניינו חל סעיף 28(14) להסכם, אשר מסדיר את הנפקת אישורי הביקור לגדה עבור אזרחי מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וקובע שתי חלופות:

"14. Persons from countries having diplomatic relations with Israel who visit the Gaza Strip and the West Bank shall either be required to obtain the aforementioned visitor's permit or to hold a valid passport and an Israeli visa, when required. Such visitors can enter Israel during the validity of their visit permit, without any need for another permit."

לפי הסעיף האמור, אם כן, בפני העותרת, שהיא אזרחית של מדינה המקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, שתי אפשרויות לקבל רישיון לבקר בגדה ולשבת בה, ושתיהן מותנות באישורו של המשיב. האפשרות הראשונה היא הגשת בקשה לרשות פלסטינית, שבכפוף לאישור ישראל, מנפיקה אישור ביקור בשטחים. הדרך השנייה הנה באמצעות הגשת בקשה לאשרת כניסה ולרישיון ישיבה בישראל.

52. נוכחותה של העותרת בגדה המערבית, מאז שהגיעה לראשונה ביום 14.5.04 ועד היום, נעשתה בדרך השנייה המפורטת בסעיף 28 (14). קרי, ביקורה, שהותה ונוכחותה של העותרת בגדה נעשתה לפי רישיון שהונפק על ידי המשיב בכל פעם לתקופה של שלושה חודשים והוארך מפעם לפעם בדרך של יציאה מהארץ וכניסה חזרה או בדרך של הגשת בקשה למשיב להארכתו באמצעות הרשות הפלסטינית.

ויודגש, הארכות הרישיון שנעשו באמצעות הגשת בקשה לרשות הפלסטינית והועברו לאישור המשיב נעשו בהתאם להליך הקבוע בסיפא של סעיף 28(14). קרי, כניסה או שהייה בגדה המערבית על פי דרכון בתוקף ורישיון ישראלי בלבד, ולא לפי ההליך הקבוע ברישא של אותו סעיף המפנה לסעיף 28(13), שעניינו אישור ביקור מהרשות הפלסטינית. זאת לאור העובדה שכל הרישיונות שניתנו לעותרת, ניתנו על ידי המשיב, ואף לא אחד מהם ניתן על ידי הרשות הפלסטינית.

לחילופין, העותרים יטענו כי גם אם חידוש הרישיון של העותרת מאז תחילת שנת 2006 ועד היום היה למעשה לפי ההליך הקבוע ברישא של סעיף 28(14) (ולא היא!), הרי שהסמכות כיום לחדש ולהנפיק רישיונות כאמור תלויה במשיב, ועל כן הוא בעל דין נכון וראוי בעתירה בה עסקינן.

53. העותרים יטענו, אם כן, כי מכוח זכותם היסודית של העותרים לחיי משפחה, ומשום טובתה של בתם, חלה על המשיב חובה, בהתאם לסיפא של סעיף 28(14) שאומץ בחקיקה הישראלית בהתאם לחוק היישום, להאריך את רישיון הישיבה של העותרת בישראל לצרכי כניסתה לגדה ושהייתה בה.

לפרשנותו ויישומו של סעיף 28(14) ראו עת"מ (ת"א) 2128/06 PLANET FINANCE נ` משרד הפנים (טרם פורסם).


סיכום

54. העותרת אינה מבקשת מעמד של קבע במדינת ישראל או בגדה המערבית. כל מבוקשה של העותרת הוא שרישיון הישיבה שלה יוארך על מנת שתוכל להישאר עם בן זוגה ובתה בגדה המערבית, וזאת שעה שרישיון זה הוא כיום הדרך היחידה שמאפשרת לה לעשות כן.

55. משמעותה המעשית של החלטת המשיב שלא להאריך את רישיונה של העותרת הנה כפיית יציאתה על העותרת מן השטחים ומן הארץ, ללא הבטחת אפשרות חזרתה, תוך פרידה כפויה, ללא הגבלת זמן, ממשפחתה. בנוסף, חיוב יציאתה של העותרת, המצויה בהיריון מתקדם, יש בה כדי לסכן את בריאותיה ובריאות עוברה ותהא בניגוד להמלצת רופאיה.

56. החלטת המשיב, אם כן, היא בלתי סבירה באופן קיצוני; היא פוגעת בכללי הצדק הטבעי; פוגעת פגיעה בלתי מידתית בזכות לחיי משפחה ובטובת הילד ועומדת בניגוד לחובות המשיב בהסכם הביניים ובחוק היישום.

לאור האמור, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות למשיב כמבוקש.

______________
עאזם בשארה, עו"ד
ב"כ העותרים

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: הזכות לחיי משפחה,זכויות אזרחיות,זכויות האדם בשטחים הכבושים,שונות

סגור לתגובות.