האגודה מפרסמת שני דוחות לרגל יום זכויות האדם הבין-לאומי: "לעבוד בלי כבוד" – על הפרת זכויות עובדים בישראל, ו"אין מדינה לאהבה" – על הפגיעה בזכויותיהם של מהגרי עבודה למשפחה ולהורות
"לעבוד בלי כבוד: זכויות עובדים והפרתן"
עולים, ערבים, בני נוער, נשים, מבוגרים, פלסטינים ומהגרי העבודה – העובדים הנפגעים ביותר בזכויותיהם; כך עולה מדו"ח האגודה המתפרסם היום, ומביא נתונים מדאיגים על מגמה מואצת של פגיעה בזכויות העובדים בישראל. להלן עיקרי הדוח.
הדוח המלא (pdf)
היום (10.12.06) נפתח בישראל שבוע זכויות האזרח, המצויין מדי שנה סביב יום זכויות האדם הבינלאומי (ה-10 בדצמבר, שבו – בשנת 1948 – הכריז ארגון האומות המאוחדות את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם). בשבוע, שהפך כבר למסורת, תקיים האגודה שורה של אירועים להעלאת נושא זכויות האדם לסדר היום הציבורי. בין השאר, יתקיימו אירועים בחיפה, באום-אל-פאחם ובתל-אביב, יתקיימו דיונים בנושאי זכויות האדם בוועדות הכנסת השונות, ויוקדשו לזכויות האדם תוכניות וראיונות בתקשורת. לקראת שבוע זכויות האזרח מפרסמת האגודה לזכויות האזרח דו"ח מקיף וראשון מסוגו, הסוקר את המגמות בשוק העבודה בישראל, תוך ניתוח השפעתן על זכויותיהם של העובדים. הדו"ח נכתב על ידי עו"ד מיכל תג'ר.
השינויים הרבים, שחלו בשנים האחרונות במשק הישראלי, בחלקם בהשפעתם של תהליכים עולמיים, הביאו אתם פגיעה הולכת וגוברת בזכויותיהם של העובדים, אשר יותר ויותר נתפסים בידי מעסיקים כלא יותר מעוד אמצעי להגדלת הרווחים. תהליך זה, המתרחש בעידוד פעיל של מעשיהן ומחדליהן של ממשלות ישראל, מביא לפגיעה הולכת וגוברת בזכויותיהם של רבים מן העובדים במשק, ובראשם אלה המשתייכים לקבוצות העובדים המוחלשיות: עולים חדשים, אזרחי ישראל הערבים, בני נוער עובדים, נשים, עובדים מבוגרים, פלסטינים ומהגרי עבודה. ניצולם של אלה, כמו גם של קבוצות עובדים נוספות, מתבצע תוך שימוש הולך וגובר בדפוסי העסקה פוגעניים ותוך הפרה גוברת של זכויות העובדים. כל זאת, תוך ניצול העובדה, שאכיפתן של זכויות אלה כמעט ואינה קיימת, שהמסגרות החוקיות, שנועדו להגן על העובדים, לא הותאמו לשינויים, שחלו בשוק העבודה, ושבתי-הדין לעבודה אינם נותנים אלא מענה חלקי ביותר לעובדים, שזכויותיהם נרמסות. הדו"ח סוקר בהרחבה ומדגים את הפגיעות השונות בזכויות העובדים בישראל, את התהליכים המתרחשים בו, ואת הכשלים הרבים באכיפתן של הזכויות. כן מביא הדו"ח שורה של המלצות מעשיות, שבכוחן להביא להטבת מצבם של העובדים.
עיקרי הדו"ח:
העובדה שמאז נחקקו מרבית חוקי העבודה בישראל, בשנות החמישים, חלו שינויים רבים בשוק העבודה הישראלי, בעוד שהחוקים לא השתנו, מאפשרת ניצול עובדים, השפלתם והפיכתם ל"סחורה", במקום לאפשר להם להתפרנס בכבוד ולקבל יחס הראוי לעובדים בעלי-זכויות. כך עולה מדו"ח האגודה לזכויות האזרח, אשר יוצא היום לאור תחת הכותרת לעבוד בלי כבוד: זכויות עובדים והפרתן. הדו"ח, אשר נכתב בידי עו"ד מיכל תג'ר, סוקר בהרחבה את המסגרות, הדרכים והשיטות המשמשות לפגיעה בעובדים; את אוכלוסיות העובדים החלשות בישראל; ואת הכשלים באכיפת חוקי העבודה ובהגנה על זכויות העובדים. הניתוח המפורט מלווה בסיפוריהם של עובדים, שזכויותיהם הופרו ובממצאי תצפיות, שנערכו בבתי דין לעבודה, ומובאת בו שורה של המלצות מעשיות, שבכוחן להביא להפחתה משמעותית של הפגיעה בעובדים ולשינוי המצב. להלן – בקצרה – עיקריו של הדו"ח המפורט:
- רוב ההפרות של חוקי העבודה בישראל, ובעיקר הקשות שבהן, מופנות לעובדים המשתייכים לקבוצות מסוימות, מוחלשות ופגיעות במיוחד, המתקשות לעמוד על זכויותיהן: עולים חדשים יוצאי חבר המדינות,יוצאי אתיופיה, אזרחי ישראל הערבים, מהגרי עבודה, פלסטינים, עובדים מבוגרים, ילדים ובני-נוער עובדים, אנשים עם מוגבלות ונשים. העובדים המשתייכים לקבוצות אלה סובלים – בשיעורים שונים – מרמות שכר נמוכות, מאבטלה ומהשתתפות נמוכה בשוק העבודה, בשל היעדר תשתיות שונות, אפלייה בקבלה לעבודה, ובהמשך התעסוקה – מתנאי העסקה פוגעניים. כך, לדוגמא, מצויין בדו"ח, כי שכרם של העולים החדשים נמוך ב- 30% בממוצע משכר הישראלים הותיקים, וכי קשיי השפה והעובדה, שהחוקים אינם מוכרים להם, פותחים פתח לניצולם בידי מעסיקים.
- הדו"ח ממחיש את הטענה, כי בעולם, המתנהל על-פי מושגים כמו "תחרות חופשית", "התייעלות" ו"כוחות השוק", מצבם של עובדים רבים שברירי יותר מאי פעם, וכי חולשתם של העובדים היא אולי חלק בלתי נפרד מהתפישה הכלכלית התאגידית, שלפיה עובדי התאגיד אינם אלא כלי נוסף להשגת מטרה זו. תפיסה זו מתבטאת בהיווצרות דפוסים שונים של "העסקה פוגענית", בהפחתה ניכרת של ההגנה על זכויות העובדים, ובחיזוק פוטנציאל הניצול של עובדים חלשים.
- חברות גדולות נמכרות, מתפצלות או מתמזגות, ואחרות עוברות תהליכים של שיקום, התייעלות, כינוס נכסים, הבראה או פירוק. בתהליכים אלה, עובדים מפוטרים או "מתמקרים החוצה" ביחד עם השירותים שסיפקו, והסכמים קיבוציים מבוטלים. בתהליכים מורכבים אלה, זכויות העובדים ממוקמות במקום נמוך בסולם העדיפויות, והדרך העיקרית – אולי היחידה – להגן עליהן היא באמצעות ועד עובדים חזק. בה בעת ירד שיעורם של העובדים, המאורגנים באיגוד עובדים כלשהו, מכ-85% בשנות השמונים ל- 32% בשנת 2003.
- תופעת הגלובליזציה והתפתחויות פנימיות בכלכלה ובחברה הישראלית יצרו במהלך העשור האחרון שינויים משמעותיים בשוק העבודה בישראל. זאת כאשר הדרישה ליעילות כלכלית מתחזקת, בעוד ערכים כמו עבודה מאורגנת וסולידריות חברתית נדחקים הצדה.
- התפתחו או התגברו דפוסי העסקה, הטומנים בחובם פוטנציאל לפגיעה בעובדים: התגברות ההעסקה במשרה חלקית: 145 אלף עובדים מועסקים במשרה חלקית, רק מכיוון שלא מצאו עבודה במשרה מלאה. עבודה זמנית הפכה לא פעם לשיטה, בה עובדים מועסקים באותו מקום עבודה לאורך חודשים ואף שנים, תוך שהם מוגדרים "ארעיים" ומעמדם נחות ביחס לעובדים אחרים באותו מקום עבודה (כך, למשל, בחברת החשמל, בה חתומים כ-300 "עובדים ארעיים" על חוזה זמני לתקופה של עד 10 שנים, שלאחריה הם מפוטרים, והחברה שוכרת במקומם עובדים ארעיים אחרים. תופעה דומה קיימת גם ברשות שדות התעופה, שם מועסקים עובדים "זמניים" לתקופות של 5-6 שנים. בענפי האבטחה והנקיון מפוטרים עובדים רבים לאחר שמונה-עשרה חודשים, והשם נשכרים מחדש לעבודה לאחר שחלפו שלושה חודשים. כך נמנעות מהם זכויות רבות התלויות בוותק);
- עובדים סמויים: על פי ההערכה כ- 10%-20% מהשכירים כלל אינם מקבלים תלושי שכר, אינם רשומים בביטוח הלאומי ואינם מקבלים זכויות סוציאליות המגיעות להם, לרבות דמי לידה, דמי אבטלה, פיצויים במקרה של תאונת עבודה, ועוד;
- העסקה כפרילנסרים, ללא הצדקה ממשית, אך ורק כדי לחסוך עלויות למעסיק; וכמובן – העסקה באמצעות קבלני כוח אדם, קבלני שירותים וצורות נוספות של העסקת-משנה, אשר מאפשרות פגיעה קשה בעובדים, תוך התנערות של מזמיני השירות – ובכלל זה הממשלה עצמה – מאחריותם לזכויות עובדיהם. צורת העסקה זו מגיעה בישראל לשיעור יוצר דופן של כ-10% מכלל כוח העבודה, בהשוואה לכ- 2% באירופה. כ-46% מעובדי הקבלן מועסקים במגזר הציבורי, עובדה שאין להקל ראש בהשפעתה על ההתבססות של תבנית העסקה זו בישראל.
- בשל המעבר מהסכמים קיבוציים לחוזים אישיים והגבלות שונות על זכות השביתה בשנים האחרונות נפגעה קשות יכולתם של עובדים להתארגן על מנת להגן על זכויותיהם: שיעור העובדים המאורגנים באיגוד עובדים כלשהו פחת מכ- 85% בשנות השמונים ל-32% בלבד בשנת 2003.
- הפרת חוקי העבודה הפכה בשנים האחרונות לתופעה ההולכת ומתפשטת:- לפי הערכות שונות, בין 50% ל-70% מהעובדים, שאמורים להשתכר שכר מינימום, משתכרים בפועל פחות מכך, לא פעם תוך הסוואת עובדה זו באמצעות דיווח פיקטיבי על שעות עבודה, העסקתם כ"מתלמדים" או "מתמחים", תוך טענה שאינם זכאים לשכר עבודה, או הגדרתם כפרילנסרים.- עובדים רבים אינם מקבלים תוספת שכר כדין על עבודה בשעות נוספות ועל עבודה בשבת ואינם נהנים מיום מנוחה שבועי, בניגוד לחוק.- תופעה נרחבת של הלנת שכר, ניכויים מהשכר בניגוד לחוק ("קנסות" המוטלים על העובדים באמתלות שונות), תלושי שכר פיקטיביים, המוצאים על שמו של אדם אחר, בכדי למנוע מהעובד זכויות סוציאליות וזכויות התלויות בוותק, והסתרת מידע מהעובדים (מידע בדבר שעות עבודתם, למשל).
– הימנעות מעסיקים מלמסור לעובדיהם מידע באשר לזכויותיהם ולתנאי העסקתם.
– פיטורי עובדים ללא פיצויי פיטורין (או תשלום חלקי בלבד של הפיצויים המגיעים להם), לא פעם תוך סירוב להנפיק לעובד אישור בכתב בדבר פיטוריו.
– אי-תשלום דמי הבראה, חופשה וחגים.
– פגיעות בכבודם ובפרטיותם של עובדים ומועמדים לעבודה: יחס משפיל; חקירת מועמדים לעבודה באשר לפרטים אישיים, שאינם רלבנטיים למשרה; החתמת מועמדים לעבודה על ויתור לקבל לעיונם את תוצאות מבחניהם, אותם הם עוברים במכוני מיון והשמה; שימוש באמצעי מעקב טכנולוגיים (כגון מעקב אחר מקומו של העובד באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי או מעקב אחר הדואר האלקטרוני של עובדים).
- הפרת זכויות העובדים משתלמת למעסיקים בשל היעדר אכיפה: על אכיפת דיני העבודה בקרב עובדים ישראליים אחראים רק 22 פקחים, מתוכם ארבעה המתמחים באכיפת עבודה בשבת, וכ- 18 פקחים בלבד עוסקים ביתר חוקי העבודה בקרב 2.4 מיליון עובדים שכירים בישראל, שחלק ניכר מהם סובל מהפרת זכויותיו. רק חמישה תובעים עוסקים באכיפת חוקי עבודה ומגישים כ- 200 כתבי אישום בשנה בלבד, רובם נגד מעסיקי עובדים זרים שלא כדין, ורק מיעוט שבמיעוט עוסק בהפרת זכויות המגן של העובדים. רק מעט קנסות מינהליים מוטלים על מעסיקים העוברים על החוק, וסכומיהם של קנסות אלה נמוכים מכדי להרתיע מעסיקים, אשר גורפים רווח כספי גבוה מעצם ההפרה של זכויות עובדיהם.
- מערכת המשפט:- עובדים מתקשים להגיש תביעות בבתי דין לעבודה, בשל מורכבות העניין ובשל תקופת ההתיישנות הקצרה, שחלה על עבירות על רבים מחוקי המגן (שנה עד שלוש שנים, ברבים מהמקרים).- עובדים רבים, ובמיוחד בני קבוצות מוחלשות ושאינם שולטים בעברית ובמערכת החוקים, מתקשים לייצג את עצמם בפני בית המשפט. בה-בעת לא משתלם להם, במקרים רבים, לשכור עורך-דין, וזאת בשל סכומי תביעה נמוכים יחסית (גם אם מאד משמעותיים עבורם), ששכר הטרחה מגיע אפילו עד למחצית ממנו. לא תמיד מודעים התובעים לכל זכויותיהם, הם לא פעם מבולבלים, מבוהלים ואינם מבינים את ההליך המשפטי.- בתי הדין לעבודה נוטים שלא לפסוק את כל הסעדים הקבועים בחוק, דבר המביא להיעדר הרתעה של מעסיקים עבריינים.
– נטל ההוכחה של הפגיעה בזכויות העובדים מוטל על כתפיהם ומהווה מכשול, לעתים בלתי עביר. כך, למשל, עובד המבקש לתבוע תוספת שכר על עבודה בשעות נוספות, נדרש להציג רישום מדוייק של השעות שעבד בהן מדי יום ביומו, ועל הרישום להיערך ב"זמן אמת"; כלומר, לכל יום בנפרד, במהלך כל תקופת העבודה. זאת ועוד – עליו להוכיח לא רק את מספר השעות שבהן עבד, אלא גם את העובדה, שמעסיקו ביקש ממנו לעבוד במהלך שעות אלה. ללא רישום והוכחה כאלה, תידחה בדרך כלל התביעה.
פשרות: רובן המכריע של התביעות לבתי הדין לעבודה מסתיים בפשרות, ורק מיעוטן מסתיים בפסק דין, לאחר הליך של הוכחות. נראה כי חלק מהשופטים מעודדים פשרה גם במקרים, שבהם היא מביאה לתוצאה, המקפחת את זכויות של העובד.
המלצות
הדו"ח כולל בסיומו פרק של המלצות, שיישומן יאפשר לשפר את הכשלים והבעיות, שתוארו בו, והנה העקריות שבהן:
- בתחום המדיניות והחקיקה:- ניתוק הקשר בין הזכאות להטבות, הנובעות מהחוקים השונים, לבין מתכונת ההעסקה ארוכת הטווח, וזאת בשל השינויים הרבים, שחלו בשוק העבודה מאז חוקקו חוקי המגן. אפשרות שיש להוסיף ולבחון את השלכותיה: להקנות את זכויות הרווחה והעבודה לכל עובד באופן אישי ולאפשר לו לשאת אותן עמו ממקום עבודה אחד לאחר, בין אם הוא עצמאי ובין אם הוא שכיר.- קביעה בחוק, כי גוף ציבורי לא יוכל להתקשר עם חברה קבלנית, שהפרה את זכויות העובדים על פי כמה מחוקי העבודה.- הטלת אחריות על גופים, המשתמשים בשירותיהם של עובדי קבלן, לזכויות העובדים המועסקים אצלם באופן זה (הצעת חוק כזו מקודמת על יד פורום הארגונים לאכיפת זכויות עובדים, שהאגודה לזכויות האזרח חברה בו).
– הטלת סנקציות קשות על מפירי חוק "סדרתיים" בתחומים הדורשים רישיון מהמדינה, כגון שירותי שמירה ואבטחה (גם הצעת חוק כזו מקודמת על ידי פורום הארגונים לאכיפת זכויות עובדים).
- אכיפה ויישום החקיקה הקיימת:- שימוש נרחב יותר בסנקציות הקיימות על הפרות חוק מסויימות, ובראשן הלנת שכר ואי-תשלום שכר מינימום.- העברת נטל הראיה בכל הנוגע לשעות העבודה מהעובדים למעסיקים.- שינויים ארגוניים מרחיקי לכת והרחבה משמעותית של האכיפה על ידי משרד התמ"ת.
– ניצול הליכי הענקת רישוי לחברות, הנדרשים בתחומים שונים (כגון כוח אדם, שמירה ואבטחה) ככלי לפיקוח על יישום חוקי העבודה.
- הרחבת רשת ההגנה הארגונית:- פיתוח תמריצים לעידוד התארגנות עובדים.- החלת ההגנה הקיבוצית על כלל העובדים, ויצירת שוויון בין עובדים מאורגנים לאלה שאינם מאורגנים (למשל, באמצעות חתימה על הסכמים קיבוציים כלל ארציים, שיבטיחו את זכויות כל העובדים בישראל, גם אלה שאינם מאורגנים).
הדוח המלא (pdf)
"אין מדינה לאהבה"
דוח שמפרסמים היום (11.12.06) "קו לעובד" והאגודה מתאר את הפגיעה החמורה בזכויותיהם של מהגרי עבודה למשפחה ולהורות: ישראל מגרשת מהגרי עבודה שקשרו קשרים זוגיים ומהגרות עבודה שילדו. מהגרי עבודה בני משפחה אחת, שהגיעו לעבוד בישראל ברישיון, נדרשים להחליט מי מהם יעזוב
לרגל שבוע זכויות האזרח, אשר מצויין השבוע, מפרסמים קו לעובד והאגודה לזכויות האזרח את הדוח "אין מדינה לאהבה" על אודות הפגיעות החמורות בזכויותיהם של מהגרי עבודה בישראל למשפחה ולהורות. את הדוח חיברו עו"ד חני בן ישראל מקו לעובד ועו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח.
יחסה של מדינת ישראל למהגרות ולמהגרי העבודה הוא כאל מי שהגיעו לישראל באופן זמני ולתכלית אחת ויחידה: לעבוד. יחס זה הנו מלאכותי, משום שהמדינה, מבחירתה שלה, החליטה לבסס ענפי העסקה שלמים – בעיקר את ענפי הבניין, החקלאות והסיעוד – על כוח העבודה של מהגרות ושל מהגרי העבודה, באופן שמלמד כי כניסתם אינה לשם מילוי מחסור זמני, אלא לשם איוש קבוע של ענפים אלה. ואולם, נאמנה לתפישה, שלפיה ישיבתם של מהגרי העבודה בישראל נועדה להיות זמנית ולצורך עבודה בלבד, וכי יש למנוע מהם "להשתקע" בישראל, מתיימרת המדינה לאסור על מהגרי העבודה לקיים קשת רחבה של פעילויות אנושיות: מהגרי עבודה, אשר הכירו זה את זה בישראל והפכו לבני-זוג צפויים לאבד את רישיון ישיבתם אם ייוודע למשרד הפנים דבר הזוגיות, ולהפוך מועמדים לגירוש. מהגרת עבודה שהרתה בישראל צפויה לאבד אף היא את רישיון ישיבתה, ויהא עליה לעזוב את ישראל עם תינוקה. כמו כן, המדינה אוסרת על כניסתם לישראל של מהגרות ושל מהגרי עבודה שהנם קרובי משפחה מדרגה ראשונה (הורים, ילדים ובני-זוג). כלומר, על מהגר העבודה לבוא לישראל בגפו, ולהשאיר את משפחתו מאחור, לעיתים לשנים ארוכות. אם מתגלה, כי שניים מבני אותה משפחה שוהים בישראל, ישלול משרד הפנים את רישיון ישיבתו של אחד מהם, ויורה על גירושו. הפגיעות הקשות האלה לא הותרו בחקיקה או בתקנות, אלא בהנחיות פנימיות של מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, שכרבות מהנחיות מינהל האוכלוסין – לא פורסמו מעולם.
אם מינהל האוכלוסין לומד באופן כלשהו כי מהגרי עבודה קשרו קשר זוגי, כותבים בן ישראל ופלר, רישיון ישיבתם נשלל, והם מצווים לצאת את ישראל באופן מיידי. מדיניות זו הולידה תופעה נפסדת של "הלשנות" למינהל האוכלוסין מצד מעסיקים ומצד חברות כוח-אדם, המבקשים להביא לגירושם של מהגרי עבודה שהועסקו על-ידם בתנאים בלתי חוקיים, ושביקשו לתבוע מהם את זכויותיהם. כך, למשל, מובא בדוח סיפורה של ו', מהגרת עבודה ממולדובה, שבאה לישראל ברישיון לעבוד אצל מעסיק בענף הסיעוד. כשנה לאחר שבאה לישראל פגשה ו' ב-מ', מהגר עבודה מרומניה שבא לישראל ברישיון לעבוד אצל מעסיק בענף הבניין. השניים הפכו לבני-זוג. בנה של מעסיקתה של ו', שהטריד את ו' מינית וביקש להתנכל לה לאחר שהתעמת עם בן-זוגה, פנה למשרד הפנים ו"הלשין" כי ל-ו' יש בן-זוג בישראל. ו' ו-מ' הצטוו באופן מיידי, וללא כל בירור, לעזוב את ישראל בתוך שבעה ימים. רק לאחר ש-מ' עזב את ישראל נאות משרד הפנים, בעקבות פניית "קו לעובד", לתת ל-ו' רישיון ישיבה לצורך מציאת מעסיק חלופי.
לא רק בני זוג מאבדים את מעמדם בישראל. על-פי נהלי משרד הפנים, למהגרות עבודה אין זכות להרות ולהביא ילדים לעולם, ולידת תינוק על ידי מהגרת עבודה פירושה ביטול מיידי של רישיון ישיבתה בישראל. "נוהל עובדת זרה בהריון" שנקבע על-ידי מינהל האוכלוסין קובע, כי מהגרת עבודה שהרתה מאבדת את רישיון עבודתה בישראל. היא תוכל לקבל רישיון ישיבה ללא אפשרות לעבוד עד לשלושה חודשים לאחר מועד הלידה המשוער, ובסיומם יהא עליה לעזוב את ישראל באופן מיידי. קשה להפריז בדרקוניות של דרישה זו, בעיקר בהתחשב בכך, שמדינת ישראל בחרה להשתית את ענף הסיעוד – ענף העבודה הגדול בישראל שבו מועסקים מהגרי עבודה – על כוח העבודה של נשים צעירות בגיל הפוריות. בכירי משרד הפנים התבטאו, כי מדובר ב"בחירה" של מהגרות העבודה, המושפעת מן "המנטליות" שלהן.
ספק אם מדינת ישראל יוצאת נשכרת ממדינותה זו. בחינה שערך ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) בראשית שנות השבעים העלתה, שמתן אפשרות למהגרי עבודה לחיות עם בני משפחותיהם תורם לרווחתם של מהגרי העבודה ולהצלחת קליטתם במדינה המארחת. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם ממצאי מחקר שנערך בשנים האחרונות על ידי האיחוד האירופאי. המחקר גילה, כי בזכות ההשפעה המוראלית של החיים המשותפים על מהגרי העבודה ובזכות התמיכה ההדדית של בני המשפחה אלה באלה, הרי שתרומתן של משפחות מהגרי עבודה לכלכלה המקומית עולה על תרומתם של מהגרי עבודה שחיים ללא בני משפחותיהם, ובבד בבד גדלה רווחתה של המשפחה.
יתרה מזו, עמדת ישראל אינה עולה בקנה אחד עם תפישות המשפט הישראלי והבינלאומי את הזכות למשפחה. הזכות למשפחה היא זכות יסוד בסיסית, הכוללת, בין השאר, את הזכות להקים משפחה, את הזכות להורות ואת זכותם של ילדים לתמיכה ולקשר אינטנסיבי עם שני הוריהם. היא נובעת מזכותו של כל אדם לאוטונומיה ולמימוש עצמי, שהנן חלק מזכותו לכבוד, ומחשיבותו של התא המשפחתי בחברה האנושית. זכות זו היא גם זכותם של מהגרי עבודה.
אין מחלוקת, כותבים בן ישראל ופלר, כי מדינת ישראל רשאית לשקול שיקולי הגירה כלליים. אין אף מחלוקת על כך, שמהגרי עבודה באים לישראל על-מנת לעבוד ולהשתכר בה, וכי זו התכלית שלשמה כניסתם לישראל מותרת. אך מהגרות ומהגרי העבודה אינם רק "עובדים" או "זרים", אלא בני-אדם. המדינה אינה רשאית לכפור בזכויותיהם היסודיות ובצרכיהם כבני אדם, ולהתייחס אליהם כאל אמצעי גרידא. כל תפישה אחרת היא גזענית, נצלנית ובלתי-נסבלת. על המדינה להכיר בזכות למשפחה של מהגרות ושל מהגרי עבודה, ובודאי שלא להטיל עליהם סנקציות בגין מימושה.
הדוח המלא
ועדת הכנסת לעניין העובדים הזרים תייחד את ישיבתה מחר, יום ג' 12.12.06, בשעה 13:00 לדיון בדוח.
