אבנר פינצ'וק
בדברים שלהלן אני מבקש לשתף אתכם במקצת מהדילמות שמטרידות את האגודה לזכויות האזרח בישראל לנוכח ביטויי שטנה (Hate Speech) והסתה לגזענות נגד המיעוט הערבי במדינת ישראל. בעשותי זאת, אתמקד במיוחד בהסתה של מנהיגים דתיים יהודים, שרובם ממלא תפקיד חשוב בחיים הציבוריים בישראל.
מטבע הדברים, חופש הביטוי הוא אחת החירויות המרכזיות שהאגודה לזכויות האזרח פועלת לקידומן. יחד עם זאת, קיימות לא מעט נסיבות, שבהן מתנגש חופש הביטוי עם זכויות יסוד אחרות, ומתעוררות דילמות לא קלות. במקרים כאלה נאלצת האגודה לנהל דיונים פנימיים מתמשכים בניסיון לגבש עמדה עקרונית ולהחליט אם וכיצד לפעול.
בשנות ה-80, למשל, היינו עדים לפרץ של גזענות בוטה של "הרב" כהנא, שהזכירה לכולנו, בסגנונה ובמסריה, את ההסתה הגזענית של שנות ה-30 באירופה. לנוכח התופעה המבהילה החליטה האגודה לזכויות האזרח לחזור בה מהתנגדותה לאיסור בחוק על הסתה לגזענות, ועל ההשתתפות בבחירות של מפלגה המסיתה לגזענות.
אחד הצידוקים שבהם נוהגים להגן על חופש הביטוי הוא זה של שוק חופשי של דעות. הטענה היא שדווקא שיח חברתי פתוח וחופשי יוביל אותנו אל האמת, אל הצודק ואל הראוי. בשיח חופשי ניתן להתמודד עם ביטויים נלוזים, להפריכם ולהוקיעם, בעוד שהצנזורה מותירה אותם בלתי מאותגרים ומשווה להם נופך של אמת שדוכאה והוסתרה. בסופו של דבר מקדם שוק הדעות החופשי גם את האוטונומיה של הפרט ואת הדמוקרטיה – צידוקים נוספים, חשובים אף יותר, לחופש הביטוי.
אלא שדומה, שקיימים מצבים שבהם המכניזם של "שוק הדעות החופשי" אינו פועל, ושבהם עלול חופש ביטוי בלתי מרוסן להוביל לפגיעה קשה בזכויות אדם ולקריסה של הדמוקרטיה. נסיבות שכאלה יכולות להצדיק צמצום מסויים של חופש הביטוי.
אכן, גם במקרה של "כשל שוק" בשוק הדעות, עדיין יש למצוא את התרופה הנכונה בנסיבות הקיימות, ולהימנע מנקיטת צעדים שאינם מידתיים. ניתן להניח, שהסתה גזענית מופיעה בדרך כלל על רקע גורמים פוליטיים וחברתיים, שבלעדיהם אין בה סכנה של ממש. לכן, הגבלת ההסתה לגזענות באמצעים פליליים אינה יכולה לבער את כל תוצאותיה החמורות, ובוודאי שלא את כל הצורות של ההפליה הגזעית. ועדיין, לנוכח התוצאות הקשות שעלולות להיגרם מן ההסתה, יהיה זה פזיז להסתפק באפיונה כסימפטום בלבד ולהתעלם מהאפשרות המאוד מסתברת, שההסתה גם מלבה ומחמירה את הנסיבות שעומדות לה כרקע.
מידת החומרה של התוצאות, שעלולות להיות להסתה לגזענות – פגיעה פיסית בבני קבוצת המטרה, או פגיעה בכבודם, באוטונומיה שלהם ובזכותם לשוויון – מותנית במידה רבה ביחסה של החברה בכללותה כלפיהם. הדעת נותנת, כי בחברה הנוטה לאמץ עמדות ופרקטיקות גזעניות ומפלות, עלולות התוצאות המזיקות של הסתה לגזענות להתעצם ולהחמיר. למרבה הצער, המדינה והחברה בישראל אינן מספקות את התנאים שיאפשרו להתגבר על הנזקים של הסתה לגזענות בלי להזדקק להסדרה משפטית של הנושא.
מדינת ישראל מצהירה על עצמה כעל "מדינה יהודית ודמוקרטית". הגם שהמדינה דואגת לשריין את אופיה היהודי, היא מבטיחה לכל אזרחיה אזרחות שווה וייצוג הולם במוסדותיה ובמוקדי קבלת ההחלטות. אולם ליחס המורכב שבין אופיה הדמוקרטי של המדינה לבין זהותה היהודית המוצהרת יש השלכות נורמטיביות ומעשיות רבות, שממקמות את האזרחים הערבים במעמד של "אזרחים מסוג ב'".
הדוגמה הטובה ביותר אולי להגבלת אזרחותם של האזרחים הערבים היא ההגבלה החוקית על השתתפות בבחירות של מפלגה, השוללת את העיקרון של "מדינת ישראל כמדינה יהודית". חקיקה זו משקפת את המצב, שבו זכאים האזרחים הערבים, לפחות פורמאלית, ליהנות מזכויות יסוד ליברליות, אך אינם יכולים לקחת חלק בעיצוב דמותה של המדינה ובקביעת הקריטריונים לחברות בקהילה.
הלכה למעשה, המיעוט הערבי במדינת ישראל סובל גם מהדרה ומאפליה עמוקה בחלוקת המשאבים. טענה זו אינה נשמעת רק מכיוונם של פעילי זכויות אדם מתוסכלים, אלא גם מפיהם של פקידי ממשל ושל גופים ממלכתיים. כך, למשל, בעקבות אירועי הדמים באוקטובר 2000, שבמהלכם נורו למוות 13 אזרחים ערבים ע"י המשטרה, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשותו של שופט בית המשפט העליון אור. הוועדה הצביעה, בין היתר, על האפלייה המוסדית הקשה של האזרחים הערבים שננקטה בידי ממשלות ישראל לדורותיהן, והדגישה את הצורך הדחוף לנקוט בצעדים מיידיים לתיקון המצב. חלפו למעלה משנתיים, וההמלצות עדיין אינן מיושמות.
בנוסף לכך, החברה האזרחית בישראל מאופיינת בהפרדה עמוקה בין ערבים ויהודים: נישואים בין יהודים לערבים הם נדירים, וכך גם קשרים חברתיים בין חברי שתי הקבוצות. מעט מאוד ערבים מועסקים במגזר היהודי, ומצבם הכלכלי נופל בדרך כלל ממצבם הכלכלי של היהודים. סקרים מראים שחלק ניכר מהאזרחים היהודים בישראל מחזיקים בעמדות גזעניות ומפלות כלפי ערבים.
המצב המתואר לעיל יוצר סביבה נוחה לפריחתה של הסתה גזענית, וזו עלולה בתורה להחמיר את המצב עוד יותר: לגרום לפגיעה קשה עוד יותר באזרחים הערבים ולשחוק את היסודות הדמוקרטיים של המדינה. כדי למנוע זאת, יש לנקוט בצעדים נמרצים של פעולה מתקנת. הגבלה משפטית של ההסתה לגזענות עשוייה להיות פעולה מתקנת מעין זו, גם אם היא איננה האמצעי החשוב והאפקטיבי ביותר שיש להפעיל.
אבל גם אם מגיעים למסקנה, שאין להתנגד באופן גורף להטלת מגבלות חוקיות על הסתה לגזענות, עדיין היישום המעשי של עמדה זו הוא קשה. לארגון זכויות אדם, שרגיל להיאבק במשטרה ובפרקליטות בגלל הגבלות שהן מטילות על חופש הביטוי, יש רתיעה טבעית מלפנות לאותם גופים בבקשה, שיפעלו את סמכויותיהם השלטוניות כדי להגביל את חופש הביטוי.
זאת ועוד, השימוש בכלי המשפטי במטרה להביא לשינויים חברתיים הוא ממילא מורכב, ופעמים רבות יש לו תוצאות בלתי צפויות – "אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט אבל אינך יודע כיצד תצא ממנו". כך, למשל, בפסק הדין החשוב ביותר של בית המשפט העליון בנושא הסתה לגזענות, הביע אחד השופטים את הדעה, לפיה מטרת האיסור הפלילי על הסתה גזענית אינה רק להגן על מי ששיך לקבוצת מיעוט, אלא מטרתו להגן על כל בני האדם ועל כל הקבוצות. כך, תיחשב הסתה לאנטישמיות לעבירה על החוק, למרות שהיהודים במדינת ישראל מהווים רוב, ואינם סובלים מאנטישמיות כפי שסבלו ממנה בגולה. קביעה שיפוטית מעין זו עלולה להביא לפגיעה דווקא בחופש הביטוי של בני המיעוט המקופח, ולשמוט בכך את עיקר ההצדקה שיש הסדרה משפטית של הסתה לגזענות כפעולה מתקנת.
דוגמא זו גם ממחישה עד כמה תקף ומרתיע הוא טיעון "המדרון החלקלק" בעבודתנו ב"עולם המעש". גם אם נצליח, באמצעות דיונים אקדמיים, כמו זה שמתנהל כאן בוועידה, להגיע להסכמה על האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין זכויות ואינטרסים חיוניים אחרים, הרי שהסיכוי שלנו, לכוון את מערכת אכיפת החוק בדיוק לנקודת האיזון המוסכמת, הוא אפסי.
החשש מ"מדרון חלקלק" רק מתגבר כאשר אנו פועלים כדי להביא לשינוי קווי המדיניות והפרקטיקות בגופים ביורוקרטים פחות רציונאלים מבתי המשפט, כמו, למשל, המשטרה, או כאשר אנו פועלים לשינוי השיח הציבורי שאינו רגיש לדקויות ולהבחנות מלומדות.
לאור כל זאת, בפעילותה של האגודה לזכויות האזרח למען קידום שוויון זכויות מלא לבני המיעוט הערבי בישראל, אנו מבכרים להשקיע את עיקר המשאבים העומדים לרשותנו במאבק בגילויים מעשיים של אפלייה וגזענות, ובמנגנונים המוסדיים והחוקיים שאחראים להם.
את מקצת המשאבים שאנו מפנים למאבק בהסתה לגזענות אנו מממקדים בדרך כלל בהתבטאויות של אנשי ציבור, שהם סוכנים מרכזיים בעיצוב דעת הקהל. בעשותנו זאת, איננו מגבילים את עצמנו רק למקרים קיצוניים ומובהקים של הסתה, ומטפלים במישור הציבורי גם בהתבטאויות גזעניות "עדינות" יותר, שאינן מהוות בהכרח הפרה של האיסור הפלילי על הסתה לגזענות, כמו, למשל, התייחסות אל המיעוט הערבי כאל "בעייה דמוגרפית".
הסתה לגזענות מצד אנשי מפתח בציבוריות הישראלית היא תופעה רחבת היקף. כפי שצויין בדו"ח ועדת אור, "בשנות התשעים רבו התייחסויות והתבטאויות פומביות בפורומים שונים, המבטאות יחס סטריאוטיפי שלילי, ואף גזעני, כלפי ערבים. בתקופה זו נעשו התייחסויות כאלה רווחות יותר ונחזו כלגיטימיות יותר. אמירות גזעניות חמורות נשמעו גם מצד אישי ציבור".
תופעה מדאיגה זו אינה מקבלת מענה במדיניות האכיפה של התביעה הכללית. כתבי אישום שהוגשו בשנים האחרונות בשל הסתה לגזענות התמקדו בעיקר במקרים של הסתה מצד אזרחים מן השורה, למשל, קריאות "מוות לערבים" במגרשי כדורגל, או הנפת שלטים עם סיסמאות דומות במהלך הפגנה. התבטאויות גזעניות של אנשי ציבור כמעט שלא נתקלו בתגובה מצד הפרקליטות, למרות הלחץ הציבורי שהפעילו עליה ארגוני זכויות אדם שונים. היועץ המשפטי לממשלה התמהמה בקבלת החלטה על פתיחת חקירה; החקירות המעטות שנפתחו נגד אנשי ציבור, רבנים בעיקר, נמשכו זמן ממושך, ובדרך כלל הסתיימו בלא כלום.
מדיניות אכיפה כזו היא בעייתית ביותר. בהנחה שיש הצדקה ותועלת בהסדרה משפטית של הסתה לגזענות, כפי שאכן סבר המחוקק שעה שקבע את האיסור הפלילי, הרי שהיא מחייבת הפעלה של הסנקציה הפלילית דווקא נגד "מובילים" חברתיים. מעבר לזאת, אכיפה סלקטיבית של החוק היא פסולה במיוחד כאשר היא מפלה לרעה דווקא אזרחים מן השורה.
עיקר התלונות על הסתה לגזענות או ביטויים גזעניים של אנשי ציבור בישראל מופנות כלפי שתי קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה כוללת את חברי הכנסת והשנייה רבנים. ברשותכם אותיר להזדמנות אחרת את הדיון בחופש הביטוי של חברי כנסת המסיתים לגזענות. בדברים שלהלן אתמקד בהסתה לגזענות מפי רבנים, שרבים מהם נושאי-משרות בתוך המנגנון הממלכתי או משתתפים בחיים הפוליטיים, ורבים אחרים עומדים בראש ישיבות, שזוכות למימון מהמדינה.
הסתה לגזענות מצד רבנים היא תופעה בולטת שחוזרת על עצמה שוב ושוב, אבל הפעם היחידה שבה הועמדה אישיות רבנית חשובה לדין באשמה זו היתה באמצע שנות ה-90'. באותו עניין הורשע הרב עידו אלבה בבית המשפט המחוזי באשמה של הסתה לגזענות, לאחר שפרסם מאמר תחת הכותרת "הלכות הריגת גוי", ושבו הוא פסק, שהאיסור הדתי על רצח אינו חל תמיד על לא-יהודים. אלבה ערער לבית המשפט העליון אך הרכב מורחב של שופטים אישר את ההרשעה.
מאז פרשת אלבה, נמנע היועץ המשפטי לממשלה מלהגיש כתבי אישום על הסתה לגזענות של רבנים, למרות שהיו מקרים רבים של רבנים שהשתמשו בהסתה גזענית בוטה וחמורה לא פחות מזו של הרב אלבה. רק בחודשיים האחרונים, לאחר שהוגשה לבית המשפט העליון עתירה בעניין, הגיש התובע הכללי כתבי אישום נגד שני רבנים, שמכהנים בעמדות רשמיות, ונפתחה חקירה נגד רבנים נוספים.
אחד מכתבי האישום שהוגשו לאחרונה מתייחס לרב שמואל אליהו, שמכהן במשרה רשמית בכירה של רב העיר של צפת וכחבר הרבנות הראשית. למרות שמזה שנים נוהג הרב באופן עקבי להסית נגד אזרחיה הערבים של עירו, נדרשו לתובע הכללי שנים של חקירות, ולחץ של עתירה שהוגשה נגדו על ידי המרכז לפלורליזם יהודי, לפני שהחליט על הגשת כתב אישום. במהלך התקופה פנתה האגודה לזכויות האזרח מספר פעמים לשר הדתות וליועץ המשפטי לממשלה ודרשה להעמיד את הרב לדין משמעתי ולהדיח אותו מתפקידו. ואולם גם היום, לאחר שהוגש כתב אישום, עדיין לא נפתחו הליכים להשעייתו של הרב.
המקרה של הרב אליהו מקומם במיוחד, בשים לב לעובדה שהוא ממלא תפקיד רשמי בכיר בשירות המדינה. הדעת אינה סובלת, שעובד מדינה בכיר ישתמש במעמד וביוקרה, שנתנה לו המדינה, על מנת לפגוע בכבודם של בני אדם ובזכויות היסוד שלהם בשל השתייכותם הלאומית. המדינה אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים, שעה שעובד בכיר בשירותה מפר את החוק, מסית לגזענות וחותר תחת ערכי היסוד וחוקי היסוד שלה.
שתיקה וחוסר מעש לנוכח הסתה לגזענות של עובד מדינה בכיר, עלולים להתפרש כתמיכה וכגיבוי מצד המדינה לדבריו וכמתן הכשר לגזענות, להסתה, לפגיעה בבני המיעוט הערבי, ולהנצחת קיפוחם ואפלייתם. לכן חייבת המדינה להפסיק את כהונתו של כל רב, שמכהן במשרה רשמית, בתגובה להסתה גזענית או ביטויים גזעניים אחרים שהוא משמיע, וזאת בלי כל קשר לשאלה האם הוא יועמד לדין אם לאו.
ראוי לציין, שהאיפוק המופרז שהמדינה מגלה בהתייחסותה לרבנים אינו מוגבל רק למקרים של הסתה לגזענות. המדינה גם נמנעת בדרך כלל מלהגיש כתבי אישום נגד רבנים שמסיתים נגדה ונגד מנהיגיה. תופעה זו בלטה בשנות ה-90 על רקע הסכמי אוסלו, וחזרה על עצמה בשנה החולפת, על רקע תוכנית ההתנתקות.
בשנות ה-90' דן בית המשפט העליון בשתי עתירות נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להגיש כתבי אישום נגד רבנים חשובים ביותר, לאחר שאחד מהם הסית נגד שופטי בית המשפט העליון, והשני קרא לחיילים בצבא הישראלי לסרב לפקודה לפנות ישובים בשטחים הכבושים. בשני המקרים החליט בג"ץ שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי, לאחר שזה הסביר, שהעמדתו לדין של רב חשוב, בגין פסיקה הלכתית שפסק, עלולה להביא לנזק חברתי ניכר, לקיטוב חמור בין דתיים לחילונים ולקרע בחברה.
כדי לעמוד על טיבם של החששות, שמביאים את המדינה לגלות איפוק רב כל כך כלפי רבנים מסיתים, עלינו להבין את האופן שבו משולבים הדת והממסד הדתי במנגנון המדינה. אנסה לתאר תופעה זו בקווים כללים תוך שימוש במספר דוגמאות.
פרוייקט בניית האומה היהודית המודרנית, ופרוייקטים לאומים נוספים של מדינת ישראל, נעשו תוך שימוש בסמלים ובערכים דתיים. עם הקמת המדינה שולבו הדת והמנהיגות הדתית במנגנון המשפטי והבירוקרטי שלה. המדינה הקימה רשויות, שהופקדו על מתן שירותי דת יהודיים, ואלה סיפקו משרות לרבנים ואנשי דת רבים. מעמדם האישי של האזרחים היהודים הוכפף באופן בלעדי לדין הדתי ולבתי הדין הרבניים. כמחצית מאזרחי המדינה היהודים מגדירים עצמם כדתיים או כמסורתיים, ואחוז ניכר של האזרחים היהודים מושפעים במידה כזו או אחרת מן הממסד הרבני לגווניו.
הממסד הרבני, שבתחילת הדרך התנגד לפרוייקט הציוני, כיוון שסבר שגאולתו של העם היהודי נתונה בידיו של אלוהים ומשיחו, הסיר בתהליך איטי אך עקבי את התנגדותו, והמיר אותה בטעינת הלאומיות היהודית החדשה במשמעויות מיסטיות ומשיחיות, ובמקביל – בהטמעה של תכנים לאומיים בתוך ההוויה הדתית. תהליך זה קיבל תאוצה לאחר מלחמת ששת הימים, ומצא את ביטויו המעשי בכך שהמנהיגות הדתית הפכה להיות נושאת הדגל של ההתיישבות האידיאולוגית בשטחים. כיום, רבנים רבים משמשים כשחקני מפתח בשדה הפוליטי, כחברי כנסת וכמנהיגים רוחניים של מפלגות דתיות, שמצויות בעיקר בצד האולטרה-לאומי של הזירה הפוליטית.
על רקע זה אתייחס עתה לסוגיית ההסדרה של הסתה לגזענות של רבנים.
בספרות ישנם טיעונים, שלפיהם ראוי לתת הגנה מוגברת לביטויי הסתה, המהווים חלק מסגנון חיים כוללני. לפי עמדה זו יש להתייחס בצורה שונה, סלחנית יותר, להסתה לגזענות, שמקורה, למשל, באמונה דתית, משום שבמקרה שכזה עלולה הצנזורה המשפטית לבטא גינוי לא רק כלפי העמדות שצונזרו, אלא גם גינוי של כל סגנון החיים ומערכת הערכים שמתוכן הן נובעות.
צידוק נוסף ליחס סובלני יותר כלפי הסתה ה"מושרשת" באורח חיים דתי הוא, שסיכוייה של התערבות משפטית להכחיד את רגשות השטנה קלושים. לעומת זאת, אמונה ואורח חיים דתיים הם עשירים ביותר ויש בהם בדרך כלל גם אלמנטים אחרים, כמו חמלה ואהבת אדם, שיכולים לאזן ולעדן את האלמנטים של שנאת האחר והשונה. הטענה היא, שהאיזון הפנימי בתוך האמונה הדתית יכול להשיג ביתר יעילות את המטרות שאנו מבקשים להשיג באמצעות איסור על הסתה לגזענות: מניעת אלימות על רקע גזעי וצמצום ביטויים אחרים של הפלייה גזעית ואיבה גזענית.
לדעתי, כוחם של הצידוקים הנ"ל הוא מוגבל ביותר. הגישה הרב-תרבותית שעמדת מאחוריהם מחזירה אותנו אל ה"דילמה הליברלית" הידועה, לגבי מידת הסובלנות שעלינו לגלות כלפי חוסר סובלנות של קהילות תרבותיות ודתיות. אלא שדילמה זו צריכה להטריד אותנו, לדעתי, במקרים שבהם חוסר סובלנות של קהילה עלולה לסכל את יכולתם של אינדיבידואלים בתוך אותה קהילה, ליהנות מהיתרונות (כפי שאנו רואים אותם) שמציעה להם החברה הדמוקרטית המודרנית. בנסיבות אלו, מן הראוי לשקול האם מוצדק להתערב ו"להציל" את אותם אינדיבידואלים ש"מקופחים" לפי תפיסתנו. ועדיין, אני מאמין כי אפילו הגישה הרב-תרבותית הנלהבת ביותר לא תוכל להשלים עם מצב שבו רשאים חברי קהילה כלשהי לפגוע באופן בלתי הפיך בחברים אחרים בקהילתם (למשל במקרים של "רצח על כבוד המשפחה" או מילת נשים).
מכל מקום, המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לגלות סובלנות כלפי מנהיגים דתיים שמשתמשים בביטויים מלאי שטנה ודוחקים בקהל המאמינים שלהם להשפיל ולפגוע באנשים השייכים לקבוצות אחרות בחברה. גישה "רב-תרבותית" כזו מערערת את בסיס המבנה החברתי, ומובילה להקצאה לא הוגנת של ההגנה והכבוד, שהמדינה חייבת להבטיח לכל אזרחיה.
בנוסף לכך, ניתן להטיל ספק רב בהנחה, לפיה הסתה לגזענות המופנית לקהל מאמינים יכולה באמת לעבור טרנספורמציה ולקבל משמעויות מעודנות ולא מזיקות. אכן, ביהדות כמו בדתות אחרות יש גם ערכים של סובלנות וחמלה. ואולם כאשר מנהיג דתי מסמן את בני "קבוצת המטרה" (קבוצת המטרה של ההסתה הגזענית) כאוייבים רצחניים וכ"לא בני אדם", הוא למעשה קורא למאמיניו להימנע מ"הטעות" ולא לתת לאותם "אחרים" ליהנות מההיבטים הסובלניים וההומניים ששמורה במסורת לבני אנוש. זהו המצב, למשל, כאשר רב משווה את הערבים ל"עמלק" – האב-טיפוס ההיסטורי של האויב האולטימטיבי, שאלוהים ציווה למחותו מעל פני האדמה ללא רחם.
הנימוק, שלפיו גינוי של הסתה לגזענות של מנהיגים דתיים עשוי להיתפס בקרב מאמיניהם כגינוי של אמונתם בכללותה, עשוי דווקא לשכנענו שיש להתייחס בחומרה יתרה להסתה הגזענית של אותם מנהיגים דתיים. הזיהוי שעושים המאמינים בין דבריהם של מנהיגיהם הדתיים לבין עיקרי אמונתם עלול להחמיר את האפקט המזיק שאנו מייחסים להסתה הגזענית. הרב שמואל אליהו, למשל, הוא דמות ציבורית פופולרית עם קהל מאמינים גדול, ועל כן פסיקותיו, במיוחד כאשר הן נסמכות לטענתו על ההלכה היהודית, עלולות להיתפס כציוויים חשובים שיש לקיימם. פסיקות כאלה יכולות להציב סכנה ממשית לשלומה ולביטחונה של האוכלוסיה הערבית המהווה מטרה להתבטאויותיו הגזעניות.
מעל הכל, רוב הצידוקים שנזכרו לעיל אינם יכולים לחול במקרה של הסתה מצד רבנים יהודים, הממלאים תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים ובפוליטיקה של החברה הכללית והמדינה. אי אפשר להכנס לזירה הפוליטית ולנסות להשפיע עליה מבלי להיות כפוף ל"כללי המשחק", ומבלי להיחשף להשפעות של כוחות פוליטיים מנוגדים.
מעניין לציין שפעמים רבות, אלה שדורשים מהחברה לגלות סובלנות וסלחנות כלפי ההסתה הגזענית שהם מבטאים בשם אמונותיהם הדתיות, דווקא הם דורשים להגביל ביטויים שפוגעים באמונות אלו. חברה שתנסה להיענות לשתי הדרישות הסותרות הללו לא תהיה דמוקרטית ולא תהיה רב-תרבותית.
גם לחברה דמוקרטית יש ערכים ועקרונות שקשורים ותלויים זה בזה, גם אם הם אינם מהווים חלק מסגנון חיים כוללני כמו אורח חיים דתי. חברה דמוקרטית צריכה להבטיח שיווין מהותי לחברי הקהילות הדתיות שבתוכה, ואף ראוי שתעשה מאמץ מיוחד כדי לענות על צרכיהם המיוחדים כפרטים ואף כקולקטיב; היא אינה יכולה לאפשר להם לנצל לרעה את מנגנוניה, תוך הפרת כללי המשחק הדמוקרטי והחוק, כדי לכפות עליה את סדר היום שלהם, כדי לערער את יסודותיה, או כדי לפגוע בבני קהילות אחרות שחיים בתוכה.
לכן, לדעתי, גם כאשר מדובר בהסתה לגזענות של רבנים, אין אנו צריכים לנקוט בזהירות מיוחדת, מעבר לזהירות שבה אנו מחויבים בדרך כלל בהטלת מגבלות חוקיות על הסתה לגזענות לאור החשש לפגיעה מיותרת בחופש הביטוי.
לסיום אניח לניתוח העקרוני של הסוגייה ואחזור אל מציאות הישראלית. מן הניתוח שלעיל אפשר להסיק שהדמוקרטיה וזכויות האדם בישראל אינן כה מובטחות, כפי שאולי נראה למתבונן מהצד. היחסים המעיקים שבין הדת והממסד הדתי לבין המדינה מאיימים על הלגיטימיות של השלטון ועל יציבות הדמוקרטיה. פגם זה בדמוקרטיה הישראלית מחזיר אותנו אל הפגם האחר שהוזכר בתחילת מאמר זה – האפליה המבנית והמוסדית כלפי המיעוט הערבי. על החברה הישראלית להתמודד עם המתח הקיים בין האלמנט הליברלי-דמוקרטי לבין האלמנט האתנוצנטרי שלה, ולמצוא פתרון טוב יותר, שיבטיח את יציבות הדמוקרטיה ואת ההגנה על זכויות האדם של כל אזרחיה.
הסדרה משפטית של הסתה לגזענות עשויה אולי למתן, לפחות זמנית, התדרדרות נוספת במעמדם של אזרחי ישראל הערבים, ושחיקה נוספת של אופיה הדמוקרטי של המדינה. היא אינה יכולה להוות תחליף למאמץ למצוא פתרונות אמיתיים לביטולה של האפליה החמורה כלפי אזרחי ישראל הערבים, ובוודאי שאין היא יכולה להסוות את המסר הגזעני שאפליה זו משדרת.
