המאבק להכרה

מתוך: עקרונות להכרה בכפרים הערבים הבדווים בנגב

הכרה הדרגתית בכפרים הבדווים

הערבים הבדווים מנהלים מאבק ציבורי ומשפטי עיקש וארוך להכרה בזכויותיהם האזרחיות ובכפריהם, חרף המדיניות הממשלתית הפוגענית כלפיהם ותנאי המחיה המחפירים של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים. מאבק זה הביא להסדרתם המוניציפלית של עשרה כפרים בדווים קיימים, המאוגדים תחת המועצה האזורית אבו בסמה. כפרים אלה קיבלו הכרה מרשויות המדינה ובחלקם אף הושלמו הליכי התכנון, אך עדיין אין בהם מים זורמים, חשמל ושירותים נוספים, ואיום ההריסה ממשיך לרחף מעל חלק מבתיהם. קצרה היריעה מלפרוש כאן את כל פרטי המאבק המשפטי-ציבורי הענף של הערבים הבדווים ושל ארגוני החברה האזרחית להכרה ושוויון זכויות. נמקד אפוא את הדיון בתחנות המרכזיות בדרך להכרה.

המאבק על הזכות לבריאות ולחינוך

אחת ההשלכות החמורות ביותר של היעדר ההכרה בכפרים בנגב היא הפגיעה במתן שירותי בריאות ושירותי חינוך הולמים. אין צורך להכביר מילים על החשיבות במתן שירותים אלה ועל המשמעות של היעדרם או קיומם החלקי.

במהלך השנים הוגשו לבג"ץ עתירות בעניין היעדרם של גנים, בתי ספר ומרפאות בכפרים שונים, ובעניין ליקויים בשירותים הקיימים (כמו בתי ספר ומרפאות שאינם מחוברים לחשמל או היעדר דרכי גישה).[1] בעקבות העתירות והלחץ שהפעיל בית המשפט, הקימה המדינה בדרך כלל מבנים לשירותי חינוך ובריאות בחלק מהכפרים הבדווים שעתרו, ואולם בכפרים אחרים המצב נותר כשהיה. בשנת 2004 אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את תוכנית המתאר המחוזית החלקית, תמ"מ 40/14/4, שאפשרה את הצבתם של מבנים יבילים לצורך מתן שירותים חיוניים לבדווים מחוץ ליישובי הקבע. הוראות התוכנית אפשרו להקים 16 מוקדים זמניים של מבנים יבילים בכמה כפרים. מבנים אלה אמורים לפעול לתקופת ביניים, עד להשלמת הליכי התכנון ואישור תוכניות מפורטות להקמת יישובי קבע לאוכלוסיה הבדווית, או עד להקמתם והפעלתם של מבני קבע שמשרתים את אוכלוסיית היעד.[2] בשנת 2005 העביר משרד החינוך למועצה האזורית אבו בסמה את האחריות לאספקת שירותי חינוך לכלל האוכלוסייה הבדווית בכפרים הבלתי מוכרים.

המאבק בתכנון המפלה

נקודת ציון נוספת במאבק להכרה היא המאבק נגד המדיניות התכנונית המפלה שעמדנו עליה לעיל. בשנת 2000 הוגשה לבג"ץ[3] עתירה נגד המועצה הארצית לתכנון ובנייה, עתירה שתקפה את תוכנית המתאר המחוזית למחוז דרום (תמ"מ 14/4), והלינה על אי-הכללתם של הכפרים הבדווים בתוכנית המתאר המחוזית ועל אי-מתן פתרונות התיישבות לבדווים מלבד בשבעת יישובי הקבע. בעתירה נדרש תיקון של התוכנית כך שתחייב תכנון יישובים כפריים לאוכלוסייה הבדווית במחוז דרום ותכלול הנחיות לתכנון יישובים שתתחשבנה באופן מרבי בצורכיהם וברצונותיהם של הבדווים. בעקבות העתירה התחייבו מוסדות התכנון בפני בג"ץ כי יינתן מענה הולם לעתירה במסגרת תוכנית המתאר למטרופולין באר שבע.[4] מוסדות התכנון התחייבו שצורת ההתיישבות הכפרית תיבחן כאחד הפתרונות התכנוניים ליישובם של הערבים הבדווים, וכי הדבר ייעשה בתיאום עימם, בשיתוף נציגיהם ותוך התחשבות בצורכיהם. היות שהתחייבויות אלה לא יושמו והתוכנית התעלמה כבעבר ממרבית הכפרים הבלתי מוכרים, החליטו תושבי כפרים בלתי מוכרים יחד עם ארגונים לשינוי חברתי, וביניהם מחברי מסמך זה, להגיש התנגדויות עקרוניות לתוכנית המטרופולינית. תהליך השימוע של ההתנגדויות נערך בפני החוקרת תלמה דוכן, אשר מונתה לצורך כך על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה.

לעיקרי ההמלצות של תלמה דוכן, החוקרת הממונה מטעם המועצה הארצית לתכנון ובנייה