עתירה בעניין התניית מתן תעודת כשרות באי הופעתן של רקדניות בטן

בג"צ 465/89
בבית המשפט העליון
בשבתו בבית המשפט גבוה לצדק

העותרת

1. אילנה רסקין, מרח` … ירושלים

באמצעות ב"כ עו"ד נטע זיו גולדמן ו/או יהושע שופמן ו/או דן סיימון, שמענם למסירת כתבי בית-דין הוא האגודה לזכויות האזרח בישראל, רח` דיסקין 9, ירושלים.
טל` 638385, 667726 – 02.

נגד

המשיבים

1. המועצה הדתית ירושלים, רח` החבצלת 12, ירושלים
2. הרב יצחק קוליץ, רח` החבצלת 12, ירושלים
3. הרב שלום משאש, רח` החבצלת 12, ירושלים

עתירה למתן צו על תנאי

מוגשת בזה עתירה למתן צו על תנאי המופנה אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע לא תבוטל ההוראה מיום 28.4.87 לפיה אסור לבעלי אולמות שמחה המחזיקים בתעודת כשרות לאפשר עריכת "מופעים בלתי צנועים".
ב. מדוע לא יימנעו מלהתנות מתן תעודת כשרות או להודיע על כוונה להתנות תעודת כשרות או להודיע על כוונה להתנות תעודת כשרות – בהמנעות של מחזיק התעודה מלאפשר קיום מופעים של ריקוד מזרחי.

ואלה נימוקי העתירה:

1. העותרת היא תושבת ירושלים העוסקת זה למעלה משלוש שנים בהופעות של ריקוד מזרחי בעיר.

2. המשיבה 1, המועצה הדתית ירושלים, משגיחה על כשרות המזון בבתי-אוכל (המעוניינים בהשגחה זו) בירושלים, ומעניקה להם תעודות הכשר המעידות על כשרות המזון במקום.

3. המשיבים 2 ו-3 הם רבני העיר ירושלים והם מוסמכים, מכוח סע` 2 (א) (2) לחוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג-1983, להעניק תעודות הכשר לבתי-אוכל, המעוניינים בכך.

4. לפני שש שנים לערך, החלה העותרת ללמוד במופע מסודר את אמנות הריקוד המזרחי, הידוע בפני כל אף כ"ריקודד-בטן". העותרת השתתפה בשעורי ריקוד בתל-אביב (בסטודיו "אייל"), פעמיים או שלוש פעמים בשבוע במשך חמש שנים רצופות.
כמו-כן השתתפה העותרת בשעורי ריקוד בארצות הברית, ובמצרים.

5. ריקוד מזרחי הוא סוג ריקוד שיש ללמדו ולרכוש בו מיומנות על מנת להגיע לרמה מקצועית נאותה. לריקוד המזרחי מסורת רבת שנים, כללים בסיסיים, תלבושות מאפינות וכיום הוא מוכר ברחבי העולם כאמנות לכל דבר ועניין. לשם הדגמה מצ"ב לעתירה זו צילום עמודים ראשונים של ספר הדרכה לרקדניות הריקוד המזרחי, וכן צילומי שער של כתב-עת חודשי המתפרסם בארה"ב בנושא זה. המסמכים מסומנים ע/1 א-ג.

6. העותרת למדה את הריקוד המזרחי משום שהתאים לנטיות לבה, אך גם במטרה לעשות שמוש במקצוע זה לשם פרנסתה. ואמנם, לפני כשלוש וחצי שנים, במקביל ללימודיה, החלה העותרת להופיע בארועים שונים בירושלים, במופעי ריקוד, תמורת שכר.

7. בדרך כלל הייתה העותרת מוזמנת על-ידי בעל/ת השמחה שביקשו כי תשתתף ותופיע בפני האורחים לארוע אותו חגגו. הופעותיה של העותרת היו בעיקר באולמות שמחה שונים ברחבי העיר, וכן במלונות, במסעדות ובמסיבות פרטיות. במשך חדשי הקיץ הופיעה העותרת, לעתים, שלוש פעמים בשבוע (במשך חדשי החורף בתכיפות קצת פחותה), וההכנסה מהופעות הריקוד הוו את רוב רובה של הכנסתה. פרט להופעותיה עובדת העותרת בהיקף של חצי משרה במשרד הבריאות.

8. כך נמשכו הדברים עד לחדש נובמבר 1988, לערך. מאותה תקופה ואילך הלכו ונתמעטו הזמנותיה של העותרת להופיע באולמות שמחה בעיר. כאשר שאלה, באחת ההזדמנויות, בעל אולם ממה נובע השינוי נענתה כי הסיבה נעוצה באכיפה קפדנית של הוראות הרבנות הראשית בירושלים, האוסרות על בעלי אולמות לקיים מופעים "בלתי צנועים".

9. בעלי האולמות אף הציגו בפני העותרת מסמכים שקיבלו מן הרבנות בירושלים בענין זה. מסמך אחד הינו "הוראות לבעלי אולמות שבפיקוח הרבנות הראשית לירושלים". המסמך מצ"ב לעתירה ומסומן ע/2. מהמסמך ע/2 עולה, כי אם יפר בעל האולם את ההוראה ויאפשר עריכת מופע "בלתי צנוע" – עלולה להישלל תעודת הכשרות שלו.

מסמך אחר שהוצג בפני העותרת הינו "התחייבות" שבעלי אולמות נתבקשו לחתום עליה, על-פיה הם מתחייבים לא להזמין "רקדנית בלתי צניעותית" (כך!), ובכלל לא להפר את ההוראות בנוגע למופעים בלתי צנועים.
המסמך מצ"ב לעתירה ומסומן ע/3.

10. בעלי האולמות הודיעו לעותרת כי הם חוששים שתישלל מהם תעודת הכשרות שלהם, אם יסכימו שהיא תופיע באולמותיהם ועל כן הם מסרבים לבקשות בעלי-שמחה, המעוניינים בהופעת רקדנית כחלק מהארוע. לעותרת נאמר מפורשות כי בחדשים האחרונים נאכפת הוראה זו בקפדנות יתירה, וזוהי הסיבה להתמעטות מספר הזמנותיה.

11. הזמנות העותרת להופיע באולמות בירושלים כמעט ונתבטלו לחלוטין. פרנסתה נמצאת מקופחת היא נאלצה להסתפק במספר מועט של הופעות במסיבות פרטיות או במסעדות בודדות הממשיכות להזמינה להופיע מדי פעם.

12. ביום 21.3.89 פנתה ב"כ העותרת אל המשיבים, וביקשה לבטל את ההוראה האוסרת הופעות "בלתי צנועות" והמתנה את המשך הענקת תעודת הכשרות במילוי הוראה זו. העתק מכתב זה מצ"ב לעתירה ומסומן ע/4. ביום 10.4.89 נענה העותרת במכתב המצ"ב והמסומן ע/5, ובין הצדדים התנהלה התכתבות נוספות המצ"ב ומסומנת ע/6 ו-ע/7.

ביום 22.5.89 נענתה ב"כ העותרת על-ידי עו"ד קירשנבאום בשם המשיבים כי באשר למופעי הריקוד "הוראות הרבנות הראשית ירושלים… סיבתן הלכתית צרופה" ועלה ממנו כי אין בדעתם לשנותן כללי. העתק מכתב התשובה הנ"ל מצ"ב לעתירה ומסומן ע/8.

מן המכתב ע/8 עולה, אם כן, עמדת המשיבים כי כל עוד פועלים הם מתוך שיקולים הלכתיים – אין דופי בפועלם, ויתירה מכך – יש אף לברכם.

הטיעון המשפטי:

13. למשיבים 3-2 הוענקה סמכות לתת, לסרב לתת (או לשלול), תעודת הכשר מכוח סע` 2 לחוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג-1983 (להלן – החוק). מכוח הסמכויות הכלליות הנתונות למועצה דתית בסע` 7 לחוק שירותי הדת היהודים ]נוסח משולב[, התשל"א-1971, פועלת המשיבה 1 בכל הקשור להשגחה על כשרות במקומות הנתונים לפיקוחה.

14. חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, שהוא החוק העיקרי הנוגע לעניננו, הוחק במטרה ברורה להגן על צרכני המזון הכשר מלהכשל באכילת מזון האסור לאכילה. לשם כך הוחלט לרכז את הסמכות לתת תעודות כשרות בידי גורם אחד – מועצת הרבנות הראשית או רב מקומי (שהוסמך על-ידי הרבנות הראשית). בכך שונה המצב שהיה קיים עד לחקיקת החוק, על פיו לא היה צורך להיזקק לרבנות הראשית או המקומית על-מנת להציג בית אוכל ככשר.

15. חוק איסור הונאה בכשרות שינה לא רק את המצב בפועל בכל הקשור להענקת תעודות ההכשר, אלא גם את המצב החוקי בנוגע למתן תעודות אלה. הסמכות להעניק תעודת כשרות הפכה להיות סמכות על-פי דין, והיא הוכפפה לכללי המשפט הציבורי. מכאן ואילך מוסמכים המשיבים לשקול אך אותם השיקולים שהחוק אשר העניק וייחד את הסמכות – מתיר לשקלם.

16. הגבלת שיקול הדעת של הרבנים המוסמכים לתת תעודת כשרות יש בה טעם, מכיוון ששוב לא יכול מי שנזקק לתעודה "לחפש" רב אשר יאות להכיר בכשרות בית האוכל. בעל בית האוכל חייב להיזקק לשירותי הרבנים המוסמכים על-ידי החוק.

17. מהם השיקולים שאותם מותר לשקול בעת מתן או אי-מתן תעודת הכשר?

סעיף 11 לחוק קובע מפורשות: "במתן תעודת הכשר, יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד".

ממטרת החוק, כמפורט לעיל, אנו למדים כי "דיני כשרות" הינם דינים הנוגעים לכשרות המזון, והמזון בלבד. מגמתו של החוק הייתה להגן מפני אכילת מזון לא כשר: כשר – לפי דין תורה. כך גם עולה, למשל, מסע` 3 (ב) לחוק המסדיר את חובתו של בעלח בית אוכל והקובע כי "בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה. (הדגשה לא במקור).

מכאן, שלשיקולי הלכה יש מקום במהלך הפעלת חוק איסור הונאה בכשרות, אולם רק בגדר אותם גבולות ולאותו צורך שהחוק קבע כי לדין תורה יש תוקף.

18. הכוונה להגביל את השיקולים ההלכתיים שמותר לשקלם לשיקולי הלכה בדבר כשרות המזון עולים אף מן הדיונים בכנסת שקדמו לחקיקת חוק זה.

בהציגו לקריאה ראשונה את הצעת החוק, אמר שר הדתות, ד"ר יוסף בורג:

"אני רוצה לומר בבהירות. . . כי המדובר בעיקרון ובעיקר על כשרות המזון, הכנתו, הטיפול בו, כשרות המטבח, וכשרות חדר-האוכל ולא על דברים אחרים . . . אין כאן שום פתח להכנס לחייו הפרטיים של בעל העסק". (דבה"כ, הכנסת העשירית, מושב שלישית, עמ` 209).

ובהביאו את הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית אמר ח"כ קולס, יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט:

"החוק אינו נכנס לתחום השיקולים ההלכתיים, ולכן אינו בא לקבוע מי זכאי לקבל תעודת הכשר, אך הוא קובע סייג לשיקולו הרב במתן הכשר שלפיו – כאמור בסעיף 11 בחוק – יתחשב הרב, בבואו לתת את התעודה, בעניני כשרות בלבד. הרב לא יתחשב בשיקולים אחרים. כמו, למשל, שיקולים הקשורים בהתנהגותו ובדעותיו של בעל בית האוכל שבו מדובר".

19. המשיבים לא הכחישו, בתשובתם ע/8, כי הוראה על-פיה אין לערוך מופעים "בלתי צנועים" בתקפה עומדת, וכי מבחינתם אכן קשורה ומותנית המשך הענקת תעודות ההכשר של בעלי אולמות, במילויה.

בכך חרגו המשיבים מן הסמכות המוענקת להם בחוק איסור הונאה בכשרות. ריקוד מזרחי – ייתכן ואין הוא לטעמם של המשיבים – אך אין בינו לבין שאלת כשרותו (ההלכתית) של המזון המוגש באולם ולא כלום.

20. גם אם נכונה, הלכתית, עמדתם של המשיבים כי אופיו של הריקוד המזרחי אינו מתיישב עם תפיסות ההלכה, הרי אין בכך כדי להצדיק שלילה, או איום בשלילה של תעודת הכשר. לשיקולי ההלכה יש מקום מכוח החוק, אך ורק ככל שהם מתיחסים לשאלת כשרות המזון המוגש במקום שבו תעודת כשרות ואין להם מקום בענינים הקשורים לאופים של הארועים המתקיימים באולם.

21. בהוציאם את ההוראות (ע/2) חרגו המשיבים מן הסמכות המוענקת להם בחוק. ההוראה מונעת, למעשה, מן העותרת להתפרנס במקצוע שרכשה לעצמה. היא פוגעת קשות בחופש העיסוק של העותרת ללא כל הצדקה חוקית.

משום כך דינה של ההוראה להתבטל.

בג"צ 195/64 החברה הדרומית בע"מ "ומרבק" נ. מועצת הרבנות הראשית ואח`, פ"ד יח (2), 324, 5-334.

22. בשולי הדברים יצויין, כי למרות שההוראות מכוונות באופן ישיר כלפי בעלי האולמות בירושלים, ולא כלפי העותרת – הרי היא הנפגעת העיקרית מהן. בעלי האולמות אינם מוכנים, ובמידה רבה של צדק מצידם, להסתכן באיבוד תעודת ההכשר, שהיא כה חיונית עבורם. הם נמצאים במצב פגיע ביותר ומעדיפים למלא אחר תכתיבי המשיבים מאשר לצאת כנגדם ולמצוא עצמם ללא תעודת הכשר, וללא פרנסה.

23. משסרבו המשיבים לבטל את ההוראה מיום 28.4.87, לא נותר לעותרת אלא לפנות לבית משפט זה בבקשה להעניק לה סעד כמבוקש בראשית עתירה זו.

אשר על כן מתבקש כבוד בית המשפט להוציא צו על תנאי כמבוקש בראשית העתירה, ולאחר קבלת תשובת המשיבים לעשות את הצו החלטי. כמו-כן מתבקש בית המשפט לחייב את המשיבים בהוצאות ושכר-טרחת עו"ד.

_________________
נטע זיו גולדמן, עו"ד
ב"כ העותרת